זה הסיפור של סיון שדה, נער שנסע לפתוח את ההשקיה של הברוקולי ולעולם לא שב.

זה הסיפור של משפחת שדה – משפחה שורשית בכפר מסריק, ארבעה דורות של חקלאים בעמק עכו, משפחה שאיבדה את היקר מכול.

זה הסיפור של צוות ההשקיה בענף גידולי השדה של הקיבוץ. חוד החנית של החלוצים – גם ב-2024 כשהביצות התחלפו מזמן בהשקיה ממוכנת, והנוף השומם התמלא ברבי הקומות של הקריות.

וּבְחֹדֶשׁ חֶשְׁוָן נֶאֱסַף סִיוָן
נִקְטָף מִן הַשָּׂדֶה
בַּדֶּרֶךְ הַיּוֹרֶדֶת מִן הַכְּפָר.

(את השיר כתבה נעמה קדוש, והוא מצא את דרכו למשפחת שדה. המשפחה לא מכירה את הכותבת והיא מבקשת להודות לה)

"הלך על הקצה בשביל להגיע רחוק"

סיון שדה היה נער יפה. הוא גדל בקיבוץ כפר מסריק, בנם של אסף ורחלי ואחיהם של עידו ויואב. "הוא היה ילד חרוץ שעבד, שעשה דברים בדרך שלו", מספר אסף אביו, "הוא היה הכי מיוחד והכי יפה שיש, את זה רואים בתמונות, אבל הוא אף פעם לא השוויץ בזה. הוא היה ילד צנוע עם מלא חברים, והחברים היו הכי חשובים אצלו. הוא הלך על הקצה בשביל להגיע רחוק, כשהיו לו קשיים הוא ידע להתמודד איתם, בדרכו. לבד".

דודתו עילית מספרת עליו כי הייתה לו חוכמת רחוב. "תמיד אמרנו שהוא יודע להסתדר בכל מקום, היה לו חוש הישרדות. היה נפצע הרבה במעשי שובבות אבל אף פעם לא כאב לו מדי. היה חזק בנפשו".

שדה סיים י"ב כיתות בבית החינוך "אופק" בעברון – תיכון סמוך לנהריה ששלושה מבוגריו נרצחו בנובה – לין דפני, זיו פרנקל וירדן בוסקילה; ושניים נפלו בעזה ובלבנון – עידן רז ועידו בן צבי. בספר המחזור כתב על עצמו: "הולך על הקצה בשביל לא לתפוס מקום".

אביו מספר שהלימודים היו לו קשים, אבל הוא החליט שהוא עושה בגרות מלאה, "אז הוא קרע את התחת בשביל זה והצליח". היה לו ברור שהוא מתגייס לקרבי. רצה להגיע לצנחנים. הוא היה אמור להתגייס עוד ארבעה חדשים. "הוא לא עשה הכנות מיוחדות. היה לו כושר טבעי. אנחנו אמרנו לו שיתאמץ, שיתכונן, אבל הוא, כמו תמיד, הלך בדרך שלו, והוא הרגיש שהעבודה בשדות מספיקה".

עם תום לימודיו החל לעבוד בענף גידולי השדה (גד"ש) של הקיבוץ. ב-6 בנובמבר הוא סיים את יום העבודה, חזר הביתה. אחר הצהריים הוא יצא לשדות כדי לפתוח את ההשקיה לברוקולי. אביו סיפר כי דיבר איתו ב-17:56, "שש דקות לפני שהתחילו האזעקות. היינו בקריות, נסענו לחדש דרכונים לקראת נסיעה משפחתית מתוכננת לחופשת סקי לפני הגיוס שלו, שהיה אמור היה להיות בפברואר.

"התקשרתי אליו לשאול אם להביא לו משהו לאכול. הוא הספיק להגיד 'כן', ואז התחילו האזעקות, גם איפה שאנחנו ישבנו בקריות. הלכנו למרחב מוגן וחזרנו לאכול. שבנו לקיבוץ בסביבות 19:00 וסיון לא היה בבית, אז התקשרתי אליו להגיד לו שהבאתי לו מה שביקש והוא לא ענה, והטלפון עשה צליל שהוא סגור.

 

View this post on Instagram

 

A post shared by אימפריית גידולי-שדה גדש קיבוץ כפר-מסריק (@fields_of_kibbutz_kfar_masaryk)

"ניסינו מהטלפון של אימא של החברה, וגם לו הוא לא ענה. בשלב הזה ראיתי פרסום שמצאו גופה והרגשתי כבר שזה לא טוב. לקחתי את האוטו ויצאתי לשדות, ושם ראיתי כבר את האמבולנסים של מד"א ואת המשטרה. ראיתי את החבר שלנו, מנהל גידולי השדה, ואמרתי לו: 'תגיד לי את האמת. אני יודע שזה הוא' – וזהו. שם אני מבין שזה הוא. זיהינו אותו לפי העגיל באוזן".

"בשדות שלנו. בבית שלנו"

סִיוָן יָרַד אֶל הַשָּׂדֶה
וְלֹא שָׁב מִמֶּנּוּ לֹא שָׁב.
וְהַשָּׂדֶה שֶׁנִּשְׁבַּר לֹא יָכֹל
עוֹד לְהָכִיל אֶת כְּאֵב
עֲלוּמָיו שֶׁכָּלוּ שֶׁל סִיוָן
בִּשְׂדֵה נְעוּרָיו שֶׁמִּמֶּנּוּ לֹא שָׁב.

וּבָכָה הַשָּׂדֶה וּבָכָה הָעוֹלָם כִּי סִיוָן
הַיָּפֶה שֶׁיָּרַד לַשָּׂדֶה לֹא שָׁב מִמֶּנּוּ לֹא שָׁב.
וְצַעַר הָעוֹלָם עָלָה מְיַבֵּב מִן הַתְּהוֹם
וְלִבֵּנוּ עָנָה לוֹ בְּקוֹל יְלָלָה גְּדוֹלָה
כְּשֶׁרָאִינוּ אֶת גּוּפַת סִיוָן הַנַּעַר
בַּשָּׂדֶה וְהִנֵּה עֶגְלָה עֲרוּפָה

(את השיר כתב דודו פלמה, והוא מצא את דרכו למשפחת שדה. המשפחה לא מכירה את הכותב והיא מבקשת להודות לו)

היה זה אך טבעי שסיון הצטרף לענף גידולי השדה. שם המשפחה שלו אינו אקראי. שאול שדה, סביו של סיון, נולד ב-1943 למייסדי הקיבוץ יצחק ושרה רוזנפלד, שעברתו את שמם לשדה. יצחק שדה עבד תחילה בשדות הקיבוץ, ולאחר מכן עבר ללול. לשאול, בנם הבכור, היה חוש טכני מפותח. ברבות השנים הפך ל"שריף של הקיבוץ".

הוא היה איש המים של הקיבוץ והשדות. אחיו יראון מספר ששאול ניהל את משאבי המים של הקיבוץ במשך מרבית חייו. המים שנשאבו מבאר היושבת ליד בית העלמין שימשו להשקיית השדות ולתושבי הקיבוץ. הביוב שנשפך בזמנו לנחל הנעמן היה גם הוא באחריותו של שאול, עד שהוקם מתקן לטיהור שפכים. "הוא היה מסתובב ברכב שלו בשדות", מספר יראון, "מתקן את הטרקטורים שנתקעו בשטח, פותר בעיות במערכות המים, מנהל את כל התשתיות".

רחלי, אימו של סיון, גדלה בקיבוץ יד מרדכי בדרום. גם היא נצר למשפחה חלוצית: אימה עידית, יתומת מלחמת השחרור, שאביה נהרג בהגנה על יד מרדכי כשהייתה בת שנה; ואביה גלעד בן קיבוץ הזורע שהיה ממייסדי כרם שלום.

רחלי עזבה את שני אחיה שנותרו ביד מרדכי ועברה לכפר מסריק, שם הצטרפה למשפחת שדה המורחבת: אסף, אביו של סיון, ושלושת אחיו – עומר, איל ועילית. ארבעת האחים למשפחת שדה עבדו כולם בשדות בשלב זה או אחר בחייהם. "פתיחת השקיה זה הילדות שלנו, זה החיים שלנו, זה כל כך אנחנו", מספרת עילית דודתו של סיון, "גורל אכזר שדווקא כשהוא יצא לפתוח השקיה הוא נהרג. בשדות שלנו. בבית שלנו".

ילד השדה

הייתי פעם ילד השדה
אף פעם לא בוכה
ורוצה הכול לשכוח,
לראות את העשב שגדל
איך נחל מתפתל
ובתוך חלום לשקוע.

(את השיר כתב גדעון כפן מקיבוץ שדה נחמיה. אסף שדה, אביו של סיון, הספיד את בנו בשיר זה)

בשדות כפר מסריק מגדלים חיטה, כותנה, תירס, חומוס, ברוקולי, אבטיח מללי (גרעינים) ואבטיח מתוק. צוות גד"ש כפר מסריק מונה 14 עובדים. הצעירים בהם נערים בגילו של סיון, המבוגרים פנסיונרים בעשור השמיני לחייהם שממשיכים לבוא לעבודה בהתנדבות מדי בוקר.

נעליהם תמיד מלאות בוץ, הם לבושים בבגדי עבודה. כבר 85 שנים קיבוצי עמק עכו מעבדים את האדמות שהיו בראשית הציונות אדמות בור וביצה, ומוציאים מהן תנובה חקלאית איכותית – כזו שתגיע למדפים בסופר גם בזמנים של חרם מטורקיה וירדן.

"סיון השתלב בצוות בטבעיות", מספר עובד הגד"ש אוריה ברומר. "הוא השתלב טוב בזכות המורשת המשפחתית שלו, וגם בזכות האופי שלו. הוא היה תמיד נכון לכל משימה. צנוע. חרוץ. ובעיקר שובב גדול. הוא כל הזמן עשה שטויות. מסיימים לפרוש איזה קו השקיה, ואז הוא פותח מלחמת בוץ, כל יום בצוהריים מלחמת מים עם צינורות הלחץ שמנקים בהם את הטרקטורים, ואז סיון הופך את זה גם למלחמת קרח. באמצע היום נחים קצת, ואז הוא קופץ לקיבוץ וחוזר עם פחיות רדבול לכולם. שטותניק כזה".

המלחמה הוכיחה שוב את החשיבות בחקלאות כחול-לבן. עם זאת, הנטל על הגד"שניקים הוכפל: ימי מילואים רבים לצד מחסור בידיים עובדות שנובע גם מעזיבתם של עובדים זרים, וכמובן איום הטילים.

 

View this post on Instagram

 

A post shared by אימפריית גידולי-שדה גדש קיבוץ כפר-מסריק (@fields_of_kibbutz_kfar_masaryk)

שותפיו של סיון לעבודה מספרים על מציאות בלתי נסבלת: יותר מ-40 רקטות שהתפוצצו בשדות כפר מסריק בלבד בחודשים האחרונים. "כשאתם שומעים בחדשות שרקטה אחת יורטה ועוד שלוש נחתו בשטחים פתוחים – אז חייבים להבין שהשטחים הפתוחים האלה זה השדות שלנו", אומר נבו כהן. "אנחנו נמצאים שם. העבודה שלנו זה להסתובב שם בשטחים שאינם מוגנים".

עובדי הגד"ש נמצאים כעת בשיא עונה מרובת עבודה: זורעים חיטה, קוטפים אבוקדו, משקים את הגידולים החדשים עד שיתחילו הגשמים. הם עובדים קשה כדי שהחומוס, האבטיחים והברוקולי יגיעו למדפים.

"רקטות ענקיות נופלות עלינו, זה כבר לא איזה פצמ"ר קטן שפוגע רק במה שנמצא כמה מטרים מאתנו. חלק מהטילים האלה הם טילים כבדים של כמה מטרים עם ראש נפץ של חצי טון. גם אם זה נופל במרחק עשרה מטר ממך אתה תיפגע מהטיל. אנחנו מנסים להתמגן, לשכב על הקרקע, מה שאפשר". גופתו של סיון נמצאה מחוץ לרכב, מה שמראה  שציית להנחיות. "לצערי", אומר כהן, "לסיון זה לא הספיק".

 

View this post on Instagram

 

A post shared by אימפריית גידולי-שדה גדש קיבוץ כפר-מסריק (@fields_of_kibbutz_kfar_masaryk)