"אנחנו קבוצה של חברים. כולנו מילואימניקים. מעל 200 יום בצבא בשנה החולפת. חלקנו בעזה, חלקנו בלבנון. כל אחד מאיתנו איבד מישהו, ומשם אנחנו מכירים. מהשכול", אומרת א', 'אַחַת שַׁכּוּלָה' כהגדרתה, ששכלה גם אח וגם בן זוג.
"יום אחד חזרתי מהמילואים. ההסעה הורידה אותי בתל אביב ופתאום זה היכה בי, איך כולם חיים כרגיל. עוד מסיבה, עוד שופינג. רציתי לצעוק, פיזית. 'מה נסגר איתכם? איך אתם יושבים לשתות בירה כשלפני שעתיים היה עוד 'הותר לפרסום', עוד ירי על הצפון? כשהחטופים עדיין בעזה?'.
"הבנתי שאין לי אומץ לצעוק על אנשים, וזה גם מוזר. מסביב ראיתי המון גרפיטי, כל העיר הזו מקושקשת. הרגשתי שהרחוב הוא חלק מהתחושה שלי. אני לא מאלה שכותבים בפייסבוק וגורפים לייקים. רציתי לשים את המסר על הקיר".
"התחלנו להסתובב יחד ולכתוב", היא מספרת, ומסבירה מדוע מאחורי החתימה 'אחת שכולה', יש כמה כתבי יד, סגנונות, לפעמים ציורים, לפעמים הדפסי ספריי עם שבלונה. "המלחמה פיזרה אותנו בין מוצבים וגזרות. פתחנו קבוצת וואטסאפ שבה אנחנו כל הזמן כותבים משפטים. גם בעזה בזמנים המתים, מדי פעם אני כותבת במחברת. משפטים, מילים, רגשות. כל פעם ששניים מאיתנו בחופשה מהמילואים, אנחנו יוצאים לרסס, לכתוב".
השם, 'אחת שכולה', נושא כפל משמעות – "זה אחות שכולה, אבל זו גם אחת שיש בה הכל. זו בעצם יכולה להיות גם כל אחת או אחד – גם אבות, אמהות וסבים. זה בכוונה נתון להרבה פרשנויות".
לדבריה, אחד החברים בקבוצה היה חייל של אחיה שנפל בקרב, הכיר אותו מאוד מקרוב. "אני לא יודעת אם זו עזה, או השכול או המצב והחיים, אבל פשוט אין לי כוח לכלום. בא לי רק ללכת לרסס ברחוב ולישון. דיברנו על זה שכשהוא שואל אותי מה שלומי, לפעמים אין כוח לענות. אבל אני כן רוצה שיתעניינו. הוא איבד חבר, אני איבדתי אח. אין היררכיה בשכול, אבל הוא מתבטא אחרת".
"זה לא שאנחנו אמני רחוב, או ציירים. גם אין לנו סגנון אחיד. הכתב יוצא שונה כי אנחנו כמה אנשים. זה לא משנה, העיקר שזה בולט". המטרה לדבריה, היא לשבור את האדישות, שבתורה יוצרת ייאוש. "אנחנו מבקשים לקרב אנשים לאובדן, לחשוב על מה שקורה פה. להפוך אותם לשותפים לכאב. רוצים שאנשים ירגישו את הכאב שלנו, כאילו היה גם הכאב שלהם. לא עוד 'לייק' בפייסבוק, אלא ממש הרגשה, שמולידה את השאלה – מה אני יכול לעשות אחרת?
"התחושה היא שאם חייל אחד נהרג, זה עובר בשקט. רק כשחמישה חיילים נהרגים ביחד התקשורת מתעוררת ואנשים מתחילים לדבר. אלוהים אדירים! אנשים מתים בשבילכם! כדי שתחיו! זה לא הגיוני שחברה מתקיימת על דמם של גיבורים ואנשים לא יראו את החלק שלהם במלחמה. אז אנחנו רוצים שאנשים ידברו על זה. צועקים את הרגשות על הקיר כמו שציירו על חומת ברלין. זה כלי טוב לעורר שיח".
לדבריה, אסור להתרגל למלחמה, ואסור לנרמל אותה, והיא גם לא מקבלת את המושג "שגרה בצל מלחמה". "לצערי, כלום לא השתנה היום לעומת לפני שנתיים. עדיין מתעסקים בשטויות של פוליטיקאים, גם מהקואליציה וגם מהאופוזיציה. אנשים רבים האחד עם השני. הדבר היחיד שהשתנה זה שיש מלחמה, 101 חטופים במנהרות, חצי מדינה מפונה ואנשים שמתים כל יום כדי שאנחנו נחיה. אז אם אנחנו כבר חיים – לא תילחמו על החברה? החטופים והמלחמה נצבעו כעניין פוליטי, אבל גם פה בפנים צריך להילחם לעתיד טוב יותר. צריך כאן אלטרנטיבה שהיא לא רק כן ביבי או לא ביבי.
"אח שלי לא חיכה לאף אחד ב-7 באוקטובר ויצא להילחם. כולנו פחדנו באותו היום אבל הוא הבין שזה התפקיד שלו, האחריות שלו. הוא נתן את החיים שלו. אבל מבחינת המדינה, זה בסדר שהחטופים עוד נמקים שם. מתעסקים בשטויות של הפוליטיקאים גם מהקואליציה וגם מהאופוזיציה".
התחושה, היא אומרת, זה שאין אבא ואמא. אין מבוגר אחראי, ומבחינתה זה אומר שהציבור צריך לקחת את האחריות בידיים. "זה מתחיל מלחשוב, זה מתחיל מלדבר האחד עם השני. משם יבואו הרעיונות.
"לפחות פעם בלילה אני מדברת עם אחי, ואני יודעת שהוא שואל אותי כל יום מה עשיתי היום כדי שיהיה יותר טוב. הרצון לעשות יותר טוב תמיד יהיה תלוי באיך אחרים יחשבו ובמעגלי ההשפעה. אם תצליח לעזור לאחרים יכול להיות שיהיה פה משהו גדול יותר. אני מקווה שמה שהתחלנו יגדל לתנועה".
