"אני רוצה לצעוק שזה לא פייר שכל הילדים חזרו ואתם לא, זה לא פייר שאתם צריכים להיות חזקים בשביל אימא שירי, זה לא פייר שחוויתם מה שחוויתם בממ״ד, וזה לא פייר שאתם עדיין שם" – כך אמרה היום עפרי ביבס, אחותו של החטוף ירדן ביבס, שנמצא בשבי חמאס עם אשתו שירי וילדיו כפיר ואריאל, בעצרת בכיכר החטופים בתל אביב. כפיר ואריאל ביבס הם הילדים היחידים שנחטפו ב-7 באוקטובר ועדיין לא חזרו.

"אני פונה לראש הממשלה והשרים, עדיין 101 חטופים", אמרה ביבס, "אתם יודעים איפה הילדים שלכם, 407 ימים שאנחנו לא יודעים".

אלפים השתתפו בעצרת שערך מטה משפחות החטופים לציון 407 ימים לשבי של 101 חטופים וחטופים בשבי חמאס. העצרת, שנערכה ארבעה ימים לפני יום הילד הבינלאומי מוקדשת לילדים: הילדים ששבו, הילדים שמחכים לשובו של אביהם, לשיקום או לקבורה, ושני הילדים שעדיין נמצאים בשבי החמאס.

במקביל נערכו גם הפגנות בגשר בגין מול הקריה ובעשרות מוקדים ברחבי הארץ, בהם גם חיפה, צומת הקשתות בעוטף עזה, כרמי גת בקריית גת, רחובות ויהוד, ולראשונה גם ביישוב עלי בשומרון. במהלך ההפגנה במרכז חורב בחיפה נשמעה אזעקה.

בהפגנה בגשר בגין הוקראו שמות החטופים, והשתתפו בה יפעת קלדרון, בת דודתו של החטוף עופר קלדרון, ואיציק אלגרט, אחיו של החטוף דני אלגרט. בהפגנה הוקראו שמות החטופים. להפגנה הגיע אדם בשנות החמישים לחייו שהשמיע מוסיקה רועשת במטרה להפריע להפגנה. בני משפחות חטופים ביקשו ממנו להפסיק, ובתגובה החל עימות שכלל דחיפות וקללות. רק לאחר דקות ארוכות התערבו שוטרים שהיו במקום והרחיקו אותו.

אביטל דקל חן, אשתו של החטוף שגיא דקל חן: ״שבוע שעבר לקחתי את הבנות שלי לשלושה ימי חופשה. הרי בתוך כל הכאב הזה, אני צריכה לייצר להן רגעים שמחים. באחת החנויות, בר, בתי הבכורה בת ה-7, ניגשה אליי ואמרה: “אמא, תראי, מצאתי כיסא קטן. אולי תקני לי אותו שיהיה לי לשבת בעצרות?” ילדה בת 7 שרוצה לקנות כיסא לעצרות לשחרור אבא שלה שממתין במנהרות חמאס.
ואם זה לא מספיק, גלי, בתי בת ה-3, מזמזמת כל יום בחצי חיוך: 'את כולם עכשיו.' ילדה בת 3 ששרה על פדיון שבויים לאבא שלה.
אז למי שעדיין לא מבין את המקום שלי – אני במלחמה.

"מלחמה אחת היא על השבתו של שגיא, אהבת חיי מגיל 14 ואבא של הבנות שלי.
מלחמה שנייה היא על הנפש של הבנות שלי. זוהי מלחמה קשה שיום יום אני נאבקת בה, שומרת על מורל גבוה, על תקווה לשובו של אבא.
מלחמה שלישית היא על העתיד של כולנו במדינת ישראל. דור שלם לא יודע לאיזה עולם מושגים הוא יגדל, ואנחנו נקבע איך המלחמה הזו תסתיים.
כששגיא במלחמת קיום ואני במלחמת תקווה, אני לא יכולה לשמוע את המילה 'ייאוש'. אם הם שורדים שם כל יום ונלחמים על חייהם, מי אנחנו שנתייאש?".

בת שבע יהלומי, אשתו של אוהד יהלומי ואמו של שורד השבי איתן יהלומי: ״הילד שלי, שהיה אז רק בן 12, נושא על כתפיו הרכות את התווית הבלתי נתפסת של "פדוי שבי".
"איתן חזר אלינו כעבור 52 ימים ואיתו חדר לנו קצת אוויר לריאות החנוקות. אך אז הוא החל לספר על הזוועות שחווה – על כך שהיה לבדו במשך 16 ימים, מוקף במחבלים חמושים בלבד, ואלו סיפרו לו שמדינת ישראל וניר עוז לא קיימים יותר. באיזה עולם מחזיקים ילד בן 12 לבדו בשבי? באיזה עולם נלחמים בילד בלוחמה פסיכולוגית? איפה היו זכויותיו אז?

"חוויות השבי ניכרות על איתן – החשש מללכת לישון, הסיוטים, נשירת השיער, חוסר השקט ואובדן התמימות. על כל אלה, הוא ואנחנו נתגבר בסופו של דבר, אני בטוחה בכך, אך זה יוכל לקרות רק כשאבא שלו ויתר החטופים יחזרו.

"המראה האחרון שיש לאיתן ולשתי אחיותיו מאבא שלהם, הוא המראה בו אוהד שרוע על הרצפה, פצוע ומדמם, לאחר שיצא מהממ"ד בכדי להגן עלינו. כשלושה שבועות אח"ר כך הגיעה הידיעה שהוא חטוף. ומאז ינואר- דממת אלחוט. שום מידע. אבא נעלם. כל כך קרוב, אך רחוק שנות אור.

"לא חושבת שיש באיזשהי אמנה של זכויות ילדים, התעסקות בילדים שחיים בחוסר ידיעה לגבי מצבו של אביהם כבר למעלה משנה. ילדים שמודעים לכך שכל האפשרויות מונחות על השולחן, גם זו הגרועה ביותר. הדרך היחידה לנסות להסביר איך מרגישים הילדים הללו, היא לדמות זאת לפצע שעודו שותת, וכל עוד הפצע לא ייסגר, הוא לא יוכל להגליד- כל עוד לא יוחזרו החטופים, לא תהיה לנפשם הצעירה והפגיעה דרך להחלים.

"כלפי חוץ, הילדים האלה נראים רגילים- מתעסקים בעניינים של ילדים, הולכים לבית הספר, משחקים ומנהלים שגרה, אבל זו שגרה כביכול. מתחת לפני השטח, התחושה היא של אי יציבות ואי בטחון, כי איך אפשר להרגיש יציבות כשהקרקע נשמטה מתחת לרגליהם? איך אפשר להרגיש בטחון כשאף אחד לא היה שם בשבילם וכשהאהובים שלהם לא חוזרים?".

מיטל וייס, בתם של החטוף אילן וייס ז"ל ושורדת השבי שירי וייס. אחותה נוגה שוחררה גם היא משבי החמאס בעסקה הקודמת: "רק אחרי עשרה ימים הודיעו לנו שנוגה ואמא חטופות. אבא הוגדר כנעדר.

"בכל התקופה של נוגה בשבי רק ייחלתי להתחלף איתה ולמלא את התפקיד של האחות הגדולה ולשמור עליה. לאחר 50 ימים של גיהינום ודאגה בלתי פוסקת, אמא ונוגה חזרו בעסקה, וגם האוויר חזר להיכנס בחלקו לריאות. אבל הכאב על חסרונו של אבא לא נתן מנוחה. רק ביום ה-86 קיבלנו את הבשורה הנוראה מכל – אבא נרצח בקיבוץ בשבעה באוקטובר. כמה ימים לאחר מכן, נודע לנו שהוא גם נחטף לעזה.

"בנובמבר שעבר זכיתי ליום הכי מאושר שהיה לי בחיים כשקיבלתי את אמא ונוגה בחזרה. יש עוד כל כך הרבה משפחות שעדיין מחכות לחוות את המפגש עם היקרים להם ואין דבר שהייתי רוצה יותר משהם יזכו למפגש הזה – כמה שיותר מהר.

"וגם אנחנו, הילדים והילדות של מי שלא ישובו לתוך החיבוק שלנו אלא לקבורה- גם אנחנו חייבים לקבל את סגירת המעגל שלנו. איבדנו כל כך הרבה וזה המעט שנשאר לנו. כולם חייבים לחזור. אני ילדה של אבא. הייתי ואהיה. ומגיע לי מקום להתאבל עליו, ואפשרות להיפרד ממנו. חייבים להחזיר את כולם בעסקה. כבר כל כך מזמן״.

אלון נמרודי, אביו של החטוף תמיר נמרודי שציין אתמול את יום הולדתו ה-20 בשבי: "מאז סרטוני החטיפה של 7 באוקטובר, אין לנו שום אות או סימן מתמיר. תמיר יקר ואהוב שלי, מתגעגע כל כך לחיבוקים המטורפים שלך, כאלו חזקים עד שהייתי אומר לך: 'תמירו, אתה תסדוק לי צלע'. מוכן שתשבור לי את כל הצלעות עכשיו – רק תחזור כבר.

"תמיר שלי נחטף מבסיסו בשבת הארורה, שבת אותה התנדב לעשות – התנדבות אחת מני רבות, אחת יותר מדי. התנדבות שמשקפת את הילד המדהים והערכי שהוא. ערכים שמשתקפים היטב, במלוא עוצמתם, בפתק קטן – ממו צהוב בו כתב תמיר את ערכיו: 'להצליח לעזור להרבה אנשים'. 'ליצור מעגל חברתי קרוב'. 'לא לפגוע'. אלו ערכיו של הבן שלי, ילד בן 18.

"ערכים אלו צוינו אתמול, ביום ההולדת של תמיר, בנתינה לאחרים באמצעות אלפי מארזים שנשלחו לנזקקים, פצועי צה"ל, נוער בסיכון, קשישים ודרי רחוב, להמתיק מעט את יומם״.
אלון פנה לרה׳׳מ: ״ביבי, תוכיח שאתה מנהיג. תוכיח שאתה ראוי. תעשה עסקה – עכשיו!
כל עוד לא עשית זאת, תיזכר לדיראון עולם כאדם, לא כמנהיג, שוויתר על חיי חטופים – אזרחי ישראל ואזרחים זרים – תמורת הכיסא שלך.
מנהיג הוא אדם המסוגל לקחת אחריות והחלטות שלא בהכרח מתכנסות עם הציבור שבחר בו. קח אחריות!".

בעצרת בצומת הקשתות בעוטף עזה נאמה ימית אשכנזי, אחותה של החטופה דורון שטיינברכר: ״אנחנו לא כאן כדי לקוות בלבד – אנחנו כאן כדי לדרוש. לדרוש את השבת יקירינו הביתה. לדרוש לעשות הכל, עכשיו ומיד. לדרוש שהעולם יקשיב לנו. שהאחים והאחיות שלנו, בני עמנו יקשיבו לנו. זה לא עניין של פוליטיקה, זה לא עניין של מחירים.
זה עניין של חיים. חיים של חפים מפשע, שנמצאים במקום שבו אין להם קול כדי להסביר ולבקש.

"אנחנו הקול שלהם, ואנחנו לא נשתוק. גם כשאנחנו עייפות, גם כשאנחנו מרגישות ייאוש,
גם כשהיינו מלאות בפחד בתוך הממ"ד או אל מול הקנה והעיניים הרעות של השטן שנכנס אלינו לבתים – נשים רואות את מי שמסביבן ולא עוצרות. אז אנחנו כאן הערב כדי להבטיח – לא רק לעצמנו, אלא לכל מי ששומע: עד שכולם יחזרו, לא ננוח. לא נשתוק. אנחנו כאן ביחד.נילחם עד שישובו. החיים לשיקום והנרצחים לקבורה בארצם".