בוקר יום ראשון השבוע, תחנת הרכבת הצפונית ביותר בישראל, בעיר שמאז 7 באוקטובר נשמעו בה יותר מ-160 אזעקות, אחרי סוף שבוע עצים במיוחד, והישראלים בדרך. בשטח מדינה עצום, שאינו מפונה, מתנהלת שגרת החיים לצד אימי המלחמה. ימנים ושמאלנים, דתיים וחילונים, קיבוצניקים ועירוניים, עולים חדשים וילידי הארץ, צעירים ומבוגרים, כולם מחפשים את המרחב המוגן הקרוב, איזה שלא יהיה, כך שאפשר יהיה לשמור על הסיסמה העירונית: "נהריה – לאוהבים את החיים".

גיא חזן בדרך לבורסה

גיא חזן (50) נולד וחי בנהריה, עובד בתל אביב: "פעם לא הייתה כיפת ברזל, לא היו אזעקות, והיום אנחנו מקבלים התרעות והגנה מהכיפה, ויש יותר מקלטים. למרות זאת, גם בצד השני השתפרו, יימח שמם". הוא יועץ מס. בנו משרת כעת במילואים, ואיבד חברים לאחרונה. אבל המלחמה טובה, לדבריו, לעסקים: "בגוש דן, ששם העסקים שלי, חיים בלה לה לנד. הם לא יודעים מה קורה, הם בניתוק מוחלט". לעזוב את נהריה? "לא חושב אפילו. החיילים חזקים בשבילנו ואנחנו בשבילם, כולנו חזית".

אלונה וסופיה משקוב בדרך ל"מקווה ישראל"

אלונה (39) וסופיה (15) משקוב, אימא ובת מקיבוץ יחיעם. משפחתם עלתה לפני שנתיים וחצי ממוסקבה, ולא רוצה לחזור לשם, אף שהמצב פה מפחיד: "אין לנו באמת זמן לרוץ למקלט, אבל בקיבוץ מרגישים בטוחים, יש כיתת כוננות. יש כל הזמן הרבה רעש, אנחנו שומעים אפילו ירי לחיפה. הבית רועד", אומרת האימא, "אפשר ממש לעשות מסאז׳ על הקיר". בתקופה האחרונה היא מלווה את בתה לפנימייה בכפר הנוער "מקווה ישראל", כי הבת חוששת ממחבלים: "אחרי הפיגוע בתחנה המרכזית בבאר שבע זה מפחיד". האם קצת מתגעגעת לחברים והמשפחה במוסקבה, אבל הבת ממש לא: "אני אוהבת יותר את ישראל".

מוישיק סלע בדרך לאילת

מוישיק סלע (81) מקיבוץ כברי כבר לא ילד. כחבר קיבוץ הסמוך לנהריה, הוא מתגאה בהיסטוריה המאוד אקטואלית שלו: "את כברי, כמו את גשר הזיו, הקימו חברי בית הערבה, שהיו מפונים בזמן מלחמת העצמאות לקיבוץ שפיים. לצדם הקימו את כברי הרבה פלמ"חניקים,  האירוע הזה הוא רציני עבורם". 85% מתושבי הקיבוץ, הוא מספר (כשהוא בדרך לטייל באילת), חזרו לגור בו מאז תחילת המלחמה. "לנו אין חדר ביטחון ואין ממ"ד. הגוף נדרך כבר כששומעים את היציאה של כיפת ברזל. אבל אני חרד יותר מהאיום הקיומי שהוא ההפיכה המשטרית, לכן אני מפגין בצמתים וממלא את חובתי האזרחית".

שי ברשישת בדרך לתאילנד

שי ברשישת (22) השתחררה לפני שנתיים מצה"ל, והיא בדרכה לטיול של חצי שנה במזרח. מתחילה בתאילנד ומשם להודו. "עצוב להגיד, אבל זה נהיה שגרה. במשפחה שלי אדישים, נכנסים למרחב מוגן ויוצאים תוך שתי דקות, והבומים כבר לא מפחידים". הנסיעה, היא אומרת, "זה חלום שנדחה בגלל המצב. לאחרונה הבנתי שזה לא הולך להשתנות בקרוב, אז צריך לעשות את זה עכשיו". היא לא חושבת על מה יקרה, אם יקרה, כשתהיה רחוקה. "לא יהיה לי קל, אבל המשפחה תומכת בי ורוצה שאעשה את זה בשביל עצמי. הלוואי שעד שאחזור כולם יחזרו".

עילאי ביבס בדרך למרכז

עילאי ביבס (18), ממושב חוסן, הוא קרוב משפחה רחוק של משפחת ביבס, שנחטפה לעזה ב-7 באוקטובר מביתה בניר עוז. הוא מתלבט מה יעשה בשנה הבאה: "יש לי מספרה ואני עוד לא יודע אם אהיה ספר צבאי או שאלך לקרבי". בבית במושב הסמוך למעלות-תרשיחא אין מרחב מוגן, וכשיש אזעקה הוא מתלבט אם לרוץ למיגונית ברחוב: "אם יש מטח גדול רצים, אם קטן אני נשאר בבית. בתחילת המלחמה היה יותר מפחיד, אני לא נרתע ולא מפחד מהאזעקות".

רותי כספי בדרך לקריות

רותי כספי (72), מורה בגמלאות, גרה בנהריה משנות ה-90. "אנחנו חייבים להיות חזקים עבור החיילים. הכול בסדר, ברוך השם. אנחנו, כמו כל תושבי האזור, מוכנים לחיות עם כל מה שצריך כדי להרחיק את חיזבאללה וכל מה שצריך שם, אנחנו מודים לחיילים שלנו וחייבים להיות ראויים להם". האמונה נותנת לה כוח, אבל היא מודה שעבור ילדים קטנים המצב בחודש וחצי האחרונים לא פשוט: "הם רצים לבד לממ"ד ושם עושים שמח, אבל זה מפחיד מאוד עבורם. העיר הזו למודת ניסיון, ואם הפעם לא ננצח, אין לנו מה לעשות פה".

רומן גלגן בדרך לרומא

רומן גלגן (40) מנהריה, נשוי ואב לשלושה, בדרכו לרומא עם חבר: "אישתי שחררה אותי לשבוע. 13 שנים, מאז שאנחנו נשואים, לא הייתי בחו"ל לבד. אימא שלה תעזור לה עם שלושת הילדים". בישראל כמו בישראל, מתכננים תוכניות וצה"ל צוחק: "קניתי כרטיסים לפני מתקפת הביפרים, אחרת הייתי מבטל". בבקרים, הוא לוקח את הילדים לגן ולבית הספר: "הדרך לגן מאוד מלחיצה, כי זה רחוק. יצא כמה פעמים שתפסה אותנו אזעקה בדרך. בלתי אפשרי לשחרר אותם מהכיסאות והבוסטרים ב-15 שניות, אז לא חוגרים את הילדים".

אריה מרדכייב בדרך לנכדים

אריה מרדכייב (54) מנהריה: "לפני שמחת תורה השנה עשינו על האש בבית שלי, היו אזעקות, והנכדים נלחצים, ומאז לא באים לבקר. זה מכאיב, אז אני נוסע אליהם". הוא עובד כמשגיח כשרות באולמי שמחות ומספר שגם עבודתו נפגעה בגלל המצב: "מבטלים חתונות, ועכשיו אני עובד רק בחצי משרה, אין עבודה". הוא עלה ב-92' מדרום רוסיה, והוא שמח שלפחות עכשיו מתקנים טעויות: "עכשיו האשליה של אוסלו עברה, למדו מהטעויות. צריך לתפוס להם שטח ואז לעשות שלום".

סופיה איונוב בדרך לקריות

סופיה איונוב (21) הגיעה לפני כמה שנים עם משפחתה לקיבוץ ראש הנקרה, וכבר שנה וחודש הם מפונים בנהריה: "תפסה אותי אזעקה בכל מקום אפשרי, אז אני לא מפחדת. החיים בנהריה לא רעים, התרגלנו. היו נפילות ממש לידי, ברמה של רסיסים, הייתי ממש על הקצה, אז אני יותר שמה לב איפה אפשר לרדת למיגונית ולמקלט. זה לא נעים, אבל מתרגלים".

מרים חיה צ׳רצ׳נקה טומרינסון בדרך לווטרינר

מרים חיה צ׳רצ׳נקה טומרינסון (71) הגיעה מעכו לווטרינר בנהריה עם טושקה, אחד מארבעת הכלבים שהיא מגדלת, כדי שיעבור סירוס. "אין לי מקלט בבית, עשיתי מקום בכניסה לחדר השינה, וכשיש אזעקה אני יושבת שם עם הכלבים ומחבקת אותם". גם טושקה, שמציץ מעגלת הקניות, שומע שהיא מספרת שהדבר הכי חשוב שהיה לה לעשות לפני שיצאה מהבית זה לדבר עם האחיינים שלה שבצבא, "כדי שאם יקרה לי משהו, הם ידאגו לכלבים".
כשהיא שומעת אזעקה ברחוב היא נכנסת לבלוק ומחפשת מקום להתגונן. "אין זמן באמת. אנחנו כל הזמן שומעים אזעקות, כל הזמן יש פחד. אני רוצה לשבת לשתות תה ופתאום אזעקה. אבל צריך שננצח, שיהיה שקט לכל החיים, שיהיה שלום גם פה וגם שם".

איתמר ברגר ופעילים מחלקים שוקולד לחיילים ולחיילות

איתמר ברגר (50) מהגליל המערבי והפעילים שמפגינים איתו בצמתים תקופה ארוכה החליטו באחרונה שצריך לשנות קצת כיוון ולחזק את החיילים: "החברה הישראלית בתקופה הרת גורל, והחלטנו לחזק את ישראל הדמוקרטית דרך זה שאנחנו אומרים לחיילים תודה, מחלקים שוקולדים לצד תקווה וסולידריות". ברגר והפעילים הנהריינים שאיתו מספרים שכל אדם באזור מכיר אנשים שנפגעו: "אתמול היו חמש אזעקות, ואם אתה נכנס למרחב מוגן, אתה חוזר לשגרה ממש מהר. אבל כשאתה בקניות, למשל, בטח כשאתה עם הילדים, אין דבר יותר מפחיד".