זירות הטבח של 7 באוקטובר הפכו למוקדי משיכה עבור אלפי מבקרים ששוטפים את הנגב המערבי. כביש 232 ואתר מסיבת הנובה גדושים מדי יום, אבל הקיבוצים סגרו את שעריהם, וחלק מתושביהם אף אומרים שלא יוכלו לחזור לגור ביישובים כל עוד האזור מתפקד כאנדרטה. הדילמה הזו בין הרצון להנציח את האסון ובין הרצון לקיים חיים קיימת גם בדיונים סביב מרחב הזיכרון ל-7 באוקטובר בנירים.

ענת מרלא, חברת הקיבוץ, דוקטורנטית במחלקה לפוליטיקה וממשל באוניברסיטת בן גוריון, חקרה היבטים של הנצחה וזיכרון בנירים ובקיבוצי הנגב. היא מתארת בשיחה איתה את הדילמות של נירים ושל קהילות העוטף ביחס לאופני ההנצחה של 7 באוקטובר.

"זה הבית שלנו, אבל אנחנו לא בבית", היא מסבירה. "בשיחה ראשונית בין החברים עלה שאנחנו לא רוצים שהבית או המרחב הקיבוצי יהפכו לאתר זיכרון. הרבה אנשים מהנגב המערבי אומרים שהם לא מוכנים שהמקום שחיינו בו ושנחיה בו ייהפך לאנדרטה אינסופית. יש כאן שאלה מהותית: איך נרגיש בבית שלנו אחרי שנחזור אליו. הבית הזה שקרו בו הדברים האלה".

מרלא מתארת קהילות קיבוציות שמתמודדות, עוד לפני העיסוק בזיכרון ובהנצחה, עם מציאות קשה ומפוצלת. "הרבה מתושבי הקיבוצים לא חזרו בכלל, או חזרו בנפרד. יש בעזה עדיין 101 חטופים, בשר מבשרנו, וכל עוד הם שם הסיפור לא נגמר. ההתמודדות הפיזית היומיומית של לתפעל את החיים, ובוודאי ההתמודדות החברתית והרגשית היא קשה. היכולת להתפנות לשאלות של זיכרון והנצחה מוגבלת, וגם אם רוצים להתפנות, עוד אין מספיק פרספקטיבה או פניוּת".

"כשההווה והעתיד הם כל כך מעורערים זה מורכב. לצד זה קיימים הצורך והרצון לחזור לחיים, לשגרה כלשהי, לשפיות כלשהי. קשה שהבית שלך, המרחב היומיומי שלך, מתפקד בעיקר כאתר הנצחה"

אחת השאלות שעולות היא מהו הסיפור שהקהילה רוצה לספר – שאלה שיש בה מתחים עדינים. "הקהילה צריכה להסכים מה הסיפור שהיא מספרת, מי נכלל בו, מה הוא אומר, איך הוא מתחבר להיסטוריה. הסיפור תמיד משרת משהו, הוא מחזק את הזהות שלך והוא משרת את העתיד. כשההווה והעתיד הם כל כך מעורערים זה מורכב. לצד זה קיימים הצורך והרצון לחזור לחיים, לשגרה כלשהי, לשפיות כלשהי. קשה שהבית שלך, המרחב היומיומי שלך, מתפקד בעיקר כאתר הנצחה. גם אם אנשים באים להזדהות ולתמוך, עדיין הם באים אליך כי האדמה הזאת ספוגה בדם. זה יוצר משקל נגד הרצון של הקהילה להתרומם ולבנות".

מאבק בין נרטיבים

ב-7 באוקטובר חדרו לנירים כ-50 מחבלים. הם הבעירו בתים, ירו, השליכו רימונים, הרגו שלושה חיילים, רצחו חמישה חברים וחטפו חמישה לעזה. אבל בנירים אין מה לראות. את שכונת הצעירים, שנפגעה הכי קשה במתקפת חמאס, בחרו התושבים להרוס עם בולדוזרים ולהקים מחדש. "יכולנו להגיד להרבה קבוצות 'תקשיבו, אין כבר מה לראות בנירים. אתם יכולים לבוא, אבל אתם לא תראו את הדבר הזה שמי שמגיע מצפה לראות'".

לתוך התהליך של גיבוש סיפור שהקהילה מעוניינת לספר לעצמה ולמבקרים, נכנסת גם המדינה עם המניעים שלה. "מגלגלים עכשיו הצעת חוק להקמת רשות הנצחה, מוזיאון וכו'. אבל מה הסיפור שהמוזיאון הזה יספר? יש קונפליקט אדיר בין נרטיבים. יש פה מתחים בתפיסה הפוליטית, בתפיסת העולם, בתפיסה של הסכסוך עם עזה, בתפיסה של מה ישראל עשתה בעזה. אבל נרטיב צריך להיות קוהרנטי, לנרטיב ההנצחתי צריך להיות היגיון פנימי.

"בתווך יש גם מועצות אזוריות, שגם הן צריכות לחשוב על זה. יש דיבור על חבל תקומה והתחדשות וצמיחה, להביא לכאן אוכלוסיות חדשות. צריך לחשוב איך אנחנו גם מחזיקים את הטראומה, את הדבר שקרה לנו, ושהוא תמיד יהיה. תמיד נהיה האנשים האלה או הקהילות האלה שעברו את 7 באוקטובר".

איך מתנגשים האינטרסים של הקהילה ושל המדינה?
"לגופים כאלה ואחרים יש עניין לדבר על התחדשות ועל העתיד, ויש איזשהו מתח. חשוב לתת לכל קהילה לעצב את הסיפור שלה, ושתהיה לו נוכחות, ושיהיה אפשרי לפתוח את השער ולהגיד, בואו תשמעו את הסיפור של נירים. אנחנו רוצים לספר לכם את הסיפור של נירים מ-1946 ועוד הרבה שנים קדימה, עם כל המורכבויות, עם האופן שבו אנחנו תפסנו את היחסים שלנו עם עזה, אולי איך אנחנו תופסים את היחסים שלנו עם עזה בעתיד, מה קרה פה לפני 7 באוקטובר וב-7 באוקטובר, ואיך אנחנו רואים את האחריות של מה שקרה. לספר את הסיפור דרך העיניים שלנו.

"יותר מזה חשוב מאוד שאנשי האזור, אולי לא רק האזור, גם המשפחות השכולות, שיהיה להם קול ותהיה להם השפעה על העיצוב של מרחבי הזיכרון וההנצחה האזוריים ברמה האזורית והלאומית. לא הייתי רוצה שהעיצוב של הסיפור ושל המרחב יעשה מעל הראש שלנו. אנחנו, אנשי 7 באוקטובר, לא רק אנשי האזור, חייבים בעיניי להוביל אותו, להשפיע עליו ועל העיצוב שלו".

טרם התפזר ערפל הקרב

כל קהילה מתמודדת בקצב אחר עם שאלות ההנצחה והזיכרון. חלקן כבר הקימו אנדרטאות, אחרות מגייסות תקציבים, ויש גם כאלה שעקרונית אינן מוכנות לעסוק בשאלות האלה. "כשהייתי מזכירת הקיבוץ למדתי מה נהוג בנירים. אחד הדברים שהסבירו הוא שלא מחליטים על אופן ההנצחה של אדם עד שחולפת שנה. יש בזה משהו מאוד חכם. צריך זמן לעבד, להבין מה הצורך שההנצחה משרתת ומה יהיה המענה הכי מדויק לצורך הזה. השנה הזאת הייתה כאוטית. עוצמת האירועים, האובדן, הכאב והאבל, וגם ההיקף המטורף – יש כל כך הרבה אנשים שאיבדו מישהו ויש להם צורך להנציח. והאזור הפיזי, האזור עצמו היה רוב השנה אזור מלחמה. אז בתוך הדבר הזה, זה באמת קצת ערפל קרב".

78 שנות קיבוץ שנאחז

מרלא מסבירה שבהנצחה הקיבוצית יש חשיבות לא רק לתוכן, אלא גם למיקום. אחד ממקרי הבוחן שלה הוא האסון שפקד את הקיבוץ ביום האחרון של מבצע צוק איתן, אז נהרגו רבש"צ קיבוץ נירים זאביק עציון וחבר צוות החירום שחר מלמד מפגיעת פצמ"ר בלב הקיבוץ, ליד בתי הילדים, בעת שתיקנו קו חשמל שנפל.

מרלא מספרת על מרחב הזיכרון שיצרו בקיבוץ, ועל האופן שבו הסיפור הזה נקשר לנרטיב של המלחמה על נירים. "במקום הזה יש אבן זיכרון מאוד צנועה ופשוטה, עם גינה סביבה, ואנחנו לא עושים שם טקסים קהילתיים, הקהילה לא מתכנסת שם, אבל אם מגיעה קבוצה לקיבוץ שבאה לעשות סיור, לשמוע על החיים בנירים. זה כמובן היה מאוד רווח בשנים שאחרי צוק איתן, אבל גם היום, ולא משנה אם אלה תלמידים, סטודנטים, עיתונאים, משלחות מחו"ל, תמיד ניקח אותם דרך המקום הזה, כי זה מקום שמחזיק סיפור מאוד משמעותי ומכונן בנרטיב של נירים".

"יש לנו את הקרב על דנגור, ונירים זה קיבוץ שנאחז, קיבוץ עם משמעות. יש לנו אתוס. מהימים הראשונים אחרי 7 באוקטובר, בכל האינטראקציות שהיו בין נירים לבין תקומה וגורמים נוספים, ההנהגה של נירים כל הזמן אמרה: 'אנחנו חוזרים לנירים'"

למרלא די ברור שכל מי שנהרג בנירים יהיה חלק מההנצחה וייכלל בטקסי הזיכרון הקיימים של הקיבוץ. זה משקף בעיניה את האתוס של נירים, שכל מי שנמצא בקיבוץ הוא חלק מהמלחמה על קיומו. האתוס הזה התחיל ב-1946 עם העלייה לקרקע, והמשיך בקרב דנגור במלחמת העצמאות, שבו צבא מצרים פלש לישראל ונלחם בחברי קיבוץ נירים. בקרב נהרגו שמונה חברי נירים מתוך 42 שחיו שם באותו זמן.

האתוס הזה ממשיך לעצב את ההתמודדות של הקיבוץ. "אני חושבת שהיכולת של נירים כקיבוץ וכקהילה לחזור הביתה יושבת בהרבה מאוד מובנים על מנהיגות ועל חוסן קהילתי, אבל היא גם יושבת על הסיפור שהקהילה מחזיקה, שהוא הסיפור ההיסטורי. יש לנו את הקרב על דנגור, ונירים זה קיבוץ שנאחז, קיבוץ עם משמעות. יש לנו אתוס. מהימים הראשונים אחרי 7 באוקטובר, בכל האינטראקציות שהיו בין נירים לבין תקומה וגורמים נוספים, ההנהגה של נירים כל הזמן אמרה: 'אנחנו חוזרים לנירים'. זה לא עומד בסתירה לזה שיש לאנשים לבטים, ושהם שואלים את עצמם איך ירגישו כשיחזרו".

מדנגור לנירים

בנירים יש כמה מוקדים פיזיים שבהם מתקיימים טקסים בימי הזיכרון והעצמאות. "יש לנו בניין שנקרא 'בית המגן', יש שם מין מוזיאונצ'יק קטן לקרב על דנגור, עם תבליט שמשחזר את הקרב ועם כל מיני כלי נשק ותמונות, ולידו יש לוח זיכרון שעליו יש את שמות כל הנופלים של נירים או שנפלו בנירים. עכשיו אנחנו צריכים לעדכן את זה לקראת יום הזיכרון. שם אנחנו מתכנסים כל שנה בערב יום הזיכרון לטקס שקט, מדליקים נרות, עומדים ביחד בצפירה, אין נאומים, רק עומדים ביחד, ומקרינים על קיר את תמונות הנופלים, עם ביוגרפיה קצרה על כל אחד מהם. "למוחרת ביום הזיכרון יש התכנסות בבית הקברות, ליד קבר האחים שבו טמונות עצמותיהם של הנופלים בקרב על דנגור, שם עושים את טקס יום הזיכרון, ויש שם הרבה מאוד סימבולים: קבר האחים, משׂואה לאש התמיד, דגל ישראל, ותמיד הדגל של נירים".

"יש כאן מהלך של תביעת בעלות, אזכור שהמרחב הזה, לא במובן הפוליטי-לאומי, דווקא במובן המאוד מקומי, השדות האלה, הנגב, הרגבים, הפרדסים, המטעים, זה הכול חלק מאיתנו, זה חלק מהזהות שלנו"

דוגמה נוספת של מרלא לחשיבות המיקום הפיזי של טקסי הזיכרון לקיום האתוס של הקהילה היא מרוץ הלפיד שמתקיים מדי שנה בנירים. "אחרי הצוהריים כל תושבי הקיבוץ נוסעים לאנדרטה של דנגור, שם מתקיים עוד טקס, ומשם יוצא מרוץ הלפיד. המרוץ הוא קהילתי, אנשים נוסעים בדרך כלל באופניים, חלק רצים, חלק הולכים, מי שלא יכול נוסע באוטובוס, וכיתת בר המצווה מובילה ונושאת את הלפיד, שמודלק בדנגור. הלפיד הזה רץ, מוביל את הקהילה לנירים. אנחנו לוקחים את האש מנקודת הראשית של הקיבוץ, מהמקום שבו הכול התחיל, המקום שבו ראשוני הקיבוץ נלחמו ועמדו בגבורה בקרב, ומעבירים אותו לקיבוץ, למקום שהוא שוכן בו כיום. בערב עושים עם טקס עם כתובות אש, וזה הטקס שפותח את חגיגות יום העצמאות. זו תנועה פיזית-גאוגרפית שמחברת את דנגור לנירים, קושרת אותם ביחד. הם לא נפרדים.

"יש כאן מהלך של תביעת בעלות, אזכור שהמרחב הזה, לא במובן הפוליטי-לאומי, דווקא במובן המאוד מקומי, השדות האלה, הנגב, הרגבים, הפרדסים, המטעים, זה הכול חלק מאיתנו, זה חלק מהזהות שלנו".

סמיכותו של הקיבוץ לגבול עם רצועת עזה גבתה ממנו מחיר דמים כבד במשך השנים. ב-1955 נהרג בהפגזות אחד החברים; ב-1971 בן קיבוץ עלה על מוקש בשדות; ב-2008 נהרג חבר קיבוץ מירי של פצמ"ר במפעל נירלט; וב-2014 נהרגו בהפגזה עציון ומלמד. לדברי מרלא, מרחבי הזיכרון בנירים מנכיחים את האובדן, ויוצרים שיח על המרחב הגאוגרפי ומשמעויותיו. "ביישובים קטנים קל יותר לאתר את זה. גם הפרקטיקות הרבה יותר משותפות, מאוד קולקטיביות, מאוד ברורות, ברור לאן אתה הולך ביום הזיכרון, באיזה טקס אתה נמצא".

מה מספרים, איך מספרים

מרלא מספרת על האירועים הטריים שהתווספו לשיח על הזיכרון וההנצחה בקיבוץ. "התחלנו לדבר על זה רק ממש בחודשים האחרונים. היה מאוד קשה לעסוק בשאלות האלה כל עוד היו לנו חטופים בעזה. הגופות של שני החטופים האחרונים שלנו, יגב בוכשטב ונדב פופלוול, חולצו מעזה, והם נקברו בנירים באוגוסט. הסיטואציה שבה אנחנו לא נמצאים בנירים ולא יודעים עדיין בצורה מספיק ברורה מתי נחזור יצרה תחושה שהאירוע עדיין לא הסתיים.

"כדי להתעסק בהנצחה אתה צריך להחליט עם עצמך מה הסיפור שאני מספר, מה אני מנציח, מה הסיפור של 7 באוקטובר בנירים, מה קרה בקיבוץ, למי מתייחסת ההנצחה, כלומר מיהם הנופלים, הנרצחים. הקשב הקהילתי היה ממוקד במעבר לבאר שבע ובהסתגלות, ולא היינו בפוקוס. התחלנו לאחרונה לעסוק בזה יותר, להתחיל גם לסמן את השאלות וגם לחשוב מה יהיה התהליך הנכון הקהילתי לקבל את ההחלטות.

"הסיטואציה שבה אנחנו לא נמצאים בנירים ולא יודעים עדיין בצורה מספיק ברורה מתי נחזור יצרה תחושה שהאירוע עדיין לא הסתיים"

"מהיכרותי עם נירים, ובלי שהתקיים על זה דיון עם המשפחות והקהילה, אני מעריכה שנתכנס להנצחה צנועה יחסית, פשוט כי זה מה שמאפיין את נירים. אבל בסופו של דבר זאת תהיה החלטה קהילתית".