הכתבה כוללת תיאורים קשים

אביבה סיגל ומורן סטלה ינאי, שתיהן שורדות שבי חמאס ששוחררו לאחר מעל ל-50 ימים בשבי, וטלי בינר, שורדת הטבח במסיבת הנובה, נשאו דברים היום (שלישי) בכנס ״טראומה-החלמה-צדק״ שערך איגוד מרכזי הסיוע לנפגעות ונפגעי תקיפה מינית בנושא האלימות המינית באירועי שבעה באוקטובר ובשבי החמאס.

עוד בכנס דיברה ד”ר צביה זליגמן, פסיכולוגית קלינית, במערך הטיפול לנפגעות ונפגעי הטרור המיני בשבעה באוקטובר. עוד נחשף, בכנס סקר שערכו מרכזי הסיוע שבחן את השפעת גילויי האלימות המינית במתקפה ובמלחמה על החברה בישראל

"מאז 7 באוקטובר הוצאתי מהלקסיקון שלי את כל נושא המיניות"

טלי בינר, שניצלה מהטבח בפסטיבל הנובה, שיתפה את הנוכחים בעדותה המצמררת. "במשך 7 השעות האלה הפחדים שלי גברו בזה אחר זה. בהתחלה זה היה הפחד מטילים שהפך לפחד מהרג, ואני חושבת שההבנה הכי משמעותית הייתה כשהבנתי שאני שותקת. גם אם אני אפצע, גם אם יירו בי, אני שותקת. ואז פתאום אני מתחילה לשמוע קולות. במשך שעות שמעתי גבר שצועק, מתחנן, 'תעזבו אותה'. שמעתי צעקות של נשים שאורכות כמה דקות שמרגישות כמו שעות, ונגמרו ברסס. שמעתי צעקות שמפלחות את השמיים וגוזרות את הנשמה לחתיכות, שמבהירות לי שזה שאני אישה בסיטואציה הזו מהווה חיסרון עצום. לא פחדתי למות, פחדתי להיאנס. פחדתי שאני אצטרך לספק הוכחות והסברים על זה שהנפש שלי לא כאן יותר".

"לאונס יש קול אחד. זה נשמע אותו דבר. זה תמיד נשמע כמו חוסר אונים שמתנקז לאובדן צלם אנוש שלך בעצמך כבר. זה כבר לא מי שאונס אותך, אלא את בעצמך מאבדת את מי שאת בתור אישה. כשיצאתי מהקראוון כל הדברים ששמעתי קיבלו מצג חזותי. נשים פשוקות רגליים, שהתחתון מוסת לצד, וחולצה שקרועה מעל הגוף שלהן. בנים שהחדירו להם זרדים וענפים לתוך הפין. דאגתי להיחשף להכל, לראות הכל ולדעת הכל, להבין בדיוק מה היה שם".

על הטראומה מאז היא מספרת: "יש המון חלומות, שמציפים את הפחדים. אני חולמת כמה פעמים בשבוע על סיטואציה בה אני נאנסת או כמעט נאנסת, או מוטרדת בעוון הנשיות שלי או המיניות שלי. אני יכולה להגיד שמאז 7 באוקטובר הוצאתי מהלקסיקון שלי את כל נושא המיניות. משהו באור הנשי והמיני שלי כבה. מבחינתי, מיניות הפכה לסוג של ניצול, זה התרגום הישיר שנוצר לי. אני מבינה שמיניות הפכה להיות כלי מלחמה, לקיחת כוח, ואני מפחדת להיות בסיטואציה הזאת. אני מפחדת להיות בסיטואציה שבה אני אומרת לא ולא מקשיבים לי. הרי שמעתי נשים צועקות לא ולא הניחו להן- אז זה יכול לקרות גם לי".

"אני מאמינה שאם גורמי האכיפה לפני 7 באוקטובר היו נוהגים ביותר עדינות ורגישות כלפי נשים שנלקח מהן איזה חלק שלא יחזור אף פעם, אולי נשים היו מרגישות יותר בנוח לספר שהן הותקפו מינית או נאנסו באותו יום", היא אמרה הוסיפה כי "כל כך הרבה ממצאים מהשבעה באוקטובר לא נבדקו, ובטוח יש נשים שעברו ולא שרדו כדי לספר. צריך שיעשו בדק בית בלתי מתפשר לגבי כל מה שעברנו באותו יום, נשים צריכות לקבל גב הרבה יותר חזק והרבה פחות פולשני בכל הנוגע למה שעברו, ובעיקר צריך שמי שעשה את זה ייענש בחומרה, שתהיה היררכיה ענישתית ושמי שנקט באלימות מינית ייענש בחומרה רבה יותר".

"היא אספה את הכוח בשביל להגיד לי שהוא נגע בה"

"היום זה ה-26 בנובמבר, היום בו יצאתי מהשבי בדיוק לפני שנה", סיפרה אביבה סיגל, שנחטפה עם בעלה קית' מביתם בקיבוץ כפר עזה ושוחררה משבי החמאס לאחר 51 ימים. "שאלו אותי אם אני מרגישה שמחה שאני פה ושעברה שנה. ואני לא במקום של לשמוח בכלל. כי אני עדיין שם, עם קית', בעזה. שום דבר לא באמת קשה לי – חוץ מכשאני חושבת על קית' ועל הבנות (איתן שהתה בשבי, והן עדיין שם. ה.י.ט.) ודואגת להם מאוד".

"אני לא אשכח שאחת הבנות (מהחטופות) התקרבה אליי פעם אחת ולחשה לי, אביבה אני רוצה לספר לך משהו, ואז הייתה דממה, היא אספה את הכוח בשביל להגיד לי שהוא נגע בה. ומאז קית' ביקש מהן שלא יספרו לי דברים קשים נוספים. אז הן לא סיפרו עוד, אבל אני דואגת להן, אני מאוד מאוד דואגת להן. אני לא אמא שלהן ושם הפכתי להיות אמא שלהן. אחרי שהוא נגע בה היא הייתה צריכה להתנהג כאילו כלום לא קרה, הוא איים עליה שאם היא תספר הוא יהרוג אותה".

"היו הרבה מאוד עינויים מכל הבחינות – אם עינויים מילוליים כמו שאחד אומר שהוא ייקח אותה לאישה, וזה הכי מפחיד אותי בעולם. למזלנו כולנו עזבנו את קבוצת המחבלים הזאת והמשכנו הלאה אז זה לא יקרה, ואני בטוחה שזה לא יקרה. אבל אני מאוד מאוד דואגת ואני כל הזמן חושבת על קית' והבנות וכל החטופים נמצאים מתחת לאדמה וכל הזמן עובר להם בראש מה הדבר הבא שהם יעברו ולמי. מי הבא שנמצא איתם שיקרה לו משהו".

"באחד הימים לקחו את קית' לתחקר אותו וביקשו ממנו לצייר את המפה של האזור בכפר עזה, ואיך קוראים לאנשים ומה שמות המשפחה שלהם, ותוך כדי פתאום פיצוץ אדיר וקית' פשוט טס פנימה לתוך החדר הקטן שהיינו בו, כשכל חלונות הבית התנפצו ודלת המקלחת עפה ואני לא רוצה לדעת מה היה קורה אם הוא היה נפצע. ומאז כל בום אני רק חושבת על הפנים של קית' כשהוא חזר אליי בפרצוף מפוחד".

"היה יום שאחת הבנות בכתה, ואמרה 'מעניין איך המשפחה שלי מתמודדת עם זה שאני כאן'. אמרתי לה שבארץ עושים מה שאנחנו עושים, מחבקים יחד ועוזרים אחד לשני. אני מקווה שהן עוזרות אחת לשנייה. זה מה שאנחנו עשינו, אם מישהו מאיתנו נפל, אז מישהו מאיתנו הרים. ואני מאמינה שזה מה שהן עושות, כי זו הדרך היחידה להתמודד עם המצב הזה. ועובדה, שהיא כן בחרה לספר מה היה, לקחה את הסיכון, ולחשה לי חלש מאוד באוזן מה הוא עשה. ואני מאוד מאוד מקווה שהן עדיין מסוגלות לדבר על מה שהן עוברות אחת עם השנייה. כשעזבתי אותם לפני שנה המצב היה גרוע מאוד. ואני לא ורצה לחשוב על מה קורה להן. לעומת מוות, פגיעה מינית היא מתמשכת".

בסיום דבריה, פנתה סיגל ההחלטות: "תתחילו להתעורר, יש שם אנשים שלנו, במקום הכי חשוך שאפשר. וזה הדבר הכי אכזרי שעושים להם, לנו ולמדינה שלנו. הם סובלים. הם בבית משוגעים, הם משחקים עם הרובה, אתה מורעב, מתגעגע, רוצה רק לבכות ואסור לבכות. זאת הרגשה שאני לא יודעת כמה זמן אפשר להחזיק אותה, אני ממש מבקשת שזה ייגמר כבר".

"אני קופצת מעציצים שמתנופפים ברוח לידי כי אני מפחדת שמישהו שם"

מורן סטלה ינאי, ששוחררה לאחר ששרדה 54 יום בשבי, סיפרה: ״איבדתי את השיער שלי, איבדתי חצי מהשמיעה שלי, שברו לי את הרגל בשלושה מקומות, היו לי כינים, ירדתי 8 קילו ממשקל הגוף. וזה לא העניין. אני לא רוצה שיראו אותי כקורבן. אני רוצה שיראו אותי כצוק איתן, כחזקה, כמי שעברה חוויה והמשיכה הלאה".

על ההסתגלות לחיים שלאחר השבי סיפרה ינאי: "עברתי כל כך הרבה דברים בשבי, מהבחינה הפיזית והנפשית. גם מבחינת ההטרדות. כל מקום שאני הולכת אליו לא מפסיקים להגיד לי כמה אני גיבורה וחזקה, ואני עונה להם 'אתם יודעים שאני גם בוכה, כן?…' אני קופצת מעציצים שמתנופפים ברוח לידי כי אני מפחדת שמישהו שם. אין לי כמעט רגליים ואני עדין אעמוד כל פעם שאני יכולה כדי לדבר".

"מישהו שאל אותי אם אין לי רצון לנקמה. נקמה זה המון אנרגיה, זה לשמר משהו בי המון זמן. את טיפת האנרגיה שיש לי אני רוצה לעצמי. אני מחכה ליום שאחד המחבלים ישב מולי ואני אחייך אליו, וילדיי ובעלי יחכו מחוץ לחדר ואני אגיד לו: 'ניצחתי. לא רק אותך – את עצמי'. אם אתם רואים אותנו ואת החטופים שעדיין בשבי, ואתם מרחמים עלינו או אומרים שאנחנו מסכנים ושבחיים לא נמצא מהסיטואציה הזו- אל. אנחנו הכי חזקים בעולם, ואנחנו נתעלה מעל הכל״.

"נתקלתי באנשים מכובדים מכוחות הביטחון שמכתיבים לחטופים את הנרטיב"

ד”ר צביה זליגמן, פסיכולוגית קלינית, מנהלת מרכז לוטם לטיפול בטראומה מינית בבית החולים איכילוב ובכירה במערך הטיפול לנפגעות ונפגעי הטרור המיני בשבעה באוקטובר, סיפרה בכנס על הטיפול במקרים הקשים.

"אני מאוד חוששת, ומתפללת בכל ליבי שכל מי שחיה תחזור בשלום ואנחנו נהיה שם כדי לעזור לה, אבל כל חייה היא תסתובב עם היותה האישה עם הכתם", אמרה בצער. "יכולות לעבור זמן רב שנים רבות אם בכלל עד שאנשים שנפגעו וטרם סיפרו ימצאו דרך לספר. עלינו ליצור את התנאים המתאימים לכך ולהמתין".

ד"ר זליגמן סיפרה שרשויות המדינה מפריעות לעיתים להחלמה הזו, ואף מתנהגות בצורה לא רגישה ולא אתית. "סבל הקורבנות, הנפגעות, הן כלי אינסטרומנטלי לצרכים תעמולתיים, תקשורתיים והסברתיים. לא פעם ביקשו ממני לתת מידע באופן לא אתי, לא פעם ביקשו ממני לחקור מטופלות ו'להוציא' מהן עדות למה שקרה להן. ניסיתי לגבש פרוטוקול חזרה מהשבי בבית החולים, קיבלתי את הגב של הצוות בבית החולים, אבל כשמבחוץ הגיעו לתשאל איבדנו שליטה על זה. נתקלתי באנשים מכובדים מכוחות הביטחון שמכתיבים לחטופים את הנרטיב".

סקר: חצי מהנשים חשות חרדה בעקבות הדיווחים על אלימות מינית בשבי

באותו הכנס, חשף איגוד מרכזי הסיוע לנפגעי ונפגעות תקיפה מינית סקר שבחן את השפעת גילויי האלימות המינית במתקפה ובמלחמה על החברה בישראל. הסקר, שנערך על ידי מכון גיאוקרטוגרפיה, מבוסס על מדגם מייצג של החברה בישראל בגודל של 520 משתתפות ומשתתפים מעל גיל 18.

תוצאות הסקר מציגות תמונה מטרידה, לפיה 93% מהציבור חושבים שהחטופים והחטופות נמצאים בסיכון לפגיעה מינית, ומרביתם (73%) סבורים שמצב סיכוני זה צריך להוות פקטור ולהשפיע על המגעים לעסקה. בנוסף, הכחשת מקרי האלימות המינית בשבעה באוקטובר ובשבי חמאס מצד גורמים שונים בעולם מפריעה ל-90% מהציבור, גם לרוב מוחלט בקרב הציבור הערבי.

המצב גם משפיע על הביטחון האישי. לפי הסקר, מחצית מהציבור הישראלי לא מרגיש בטוח במרחב הציבורי, כאשר 63% מהנשים לא מרגישות בטוחות, לעומת 42% מהגברים. כרבע מהנסקרים העידו שהם לא מרגישים בטוחים אף במרחב הפרטי, כאשר נשים מרגישות פחות בטוחות מגברים (30% מהנשים מרגישות לא בטוחות בבית, לעומת 18% מהגברים). הפחד מתבטא במספר אופנים, כאשר מחצית המשיבים מציינים כי החשש הוא מתרחיש של חטיפה, תקיפה פיזית או מוות, וכרבע חוששים מתרחיש של פגיעה מינית.

בנוסף, כמחצית מהנשים (48%) דיווחו על תחושת חרדה בעקבות הדיווחים על אלימות מינית בשבי, 41% מהמשיבים דיווחו על חשדנות כלפי זרים. 29% דיווחו על סיוטים בעקבות הדיווחים, ומספר דומה (28%) דיווחו על מחשבות חוזרות או חודרניות. בקרב נפגעות ונפגעי אלימות מינית, כל ההשפעות הנפשיות הוקצנו, כאשר למעלה מ-50% מתוכם דיווחו על תחושות חרדה, לחץ וחשדנות כלפי זרים. כ-37% מהן דיווחו על סיוטים בעקבות הדיווחים, ומספר דומה דיווחו על מחשבות חוזרות וחודרניות.

הסקר חשף גם מידת ההשפעה של חשיפת מקרי האלימות המינית שקרו ב-7.10 על ההתנהלות היום יומית. 47% מהנשים העידו כי הן מקפידות יותר על נעילת הבית, וכ-38% מהן שינו את התנהלותן במרחב הציבורי. 26% מהנשים נמנעות מלהגיע למקומות מסוימים. חלה עלייה גם בחשש מפני פגיעה מינית. למעלה ממחצית הנשים (55%) וקרוב למחצית מהצעירים משני המגדרים עד גיל 34 (47%) חוששים להיפגע בעצמם, 56% מההורים לילדים עד גיל 25 ציינו כי הם יותר חוששים כיום מפגיעה מינית בילדיהם, מאשר לפני המלחמה.