אף שהקשו עליו רפואית, התעקש ללכת לקרבי. אף שכבר היה בדרכו לקורס קצינים, התעקש להיכנס שוב ללבנון להילחם לצד חבריו. אריאל סוסנוב ז"ל נפל במושב אביבים בהפגזה קשה ב-6 בנובמבר. הוא כבר היה בדרך הביתה אחרי מה שהיה אמור להיות הסבב האחרון שלו בלבנון, והיה אמור להתחיל את ההכנות לקורס קצינים שבועיים אחרי. זה היה הסבב האחרון, אבל בנסיבות אחרות לגמרי. סוסנוב הניח אחריו את אימו שושנה, אביו גבריאל וחמישה אחים.

גבריאל סוסנוב עלה מאוזבקיסטן לירושלים, שם הכיר את שושנה. הם התחתנו ועברו לגור בשכונת פסגת זאב, שם נולד וגדל אריאל, האח השלישי. "היה לי חלום פטריוטי עוד באוזבקיסטן לעלות לארץ ולעשות צבא בישראל", אומר גבריאל, שהתגייס ישר לתוך מלחמת המפרץ. גם בנו היה פטריוט. השירות הקרבי היה מטרה ברורה עבורו עוד מגיל צעיר. "הנדסה קרבית. יהל"ם. להיות הראשון להיכנס", מספרת שושנה, "לא פחות מהטופ של הטופ".

גבריאל עובד כטבח במרכז לבריאות הנפש כפר שאול, ואחראי על מערך הסלטים והירקות במטבח של בית החולים. שושנה עובדת במרכז עמי, מרכז הסברה מיוחד לצליינים שמגיעים לארץ. "בעבודה זה היה פשוט הלם טוטלי", מספר גבריאל. "מסתובבים במשך ימים, לא מאמינים ולא מקבלים שדבר כזה קרה".

הידיעה על מות הבן נפוצה כמו אש בשדה קוצים. חצי שעה מרגע ההודעה על מותו, הבית התמלא אנשים. חברים, מכרים, משפחה, בעיקר הרבה חברים של אריאל. "זה היה רגע נוראי", אומרת שושנה. "מכה. כאב לב. קושי להאמין. רעד בכל הגוף. שאלות כמו 'אולי זו טעות בזיהוי'. הלוויה בהר הרצל נמשכה כמעט שלוש שעות, מלאה בעשרות הספדים. אריאל היה ילד שתליתי בו המון תקוות. הוא היה באמת עילוי בכל מה שעשה".

ההורים מספרים שחבריו של בנם ליחידה שבאו לנחם את המשפחה בשבעה סיפרו שלא היה איזה 'ג'באר' כמו רוב הלוחמים, ובכל זאת כולם נדהמו איך הרים לכולם את המורל. "אבל זו לא הגבורה הצבאית", מדגיש גבריאל, "אלא חיי הנתינה, ההדרכה והקריאה, שהקדיש את רוב חייו הצעירים, שהדגישו את אופיו המיוחד".

חזרת לעבוד מאז?
"כן. אחרי השבעה הבנתי שלצאת לעבודה זה פשוט עוזר. זה עדיין מאוד מאוד קשה, אבל גם עוזר. בימים הראשונים במטבח אמרו לי שהסתובבתי כמו סהרורי. מבלבל בין המלח לסוכר. הולך למחסן לקחת משהו ושוכח מה תכננתי לקחת. אנשים היו בשוק שחזרתי כל כך מהר אבל גם ידעו להגיד שזה נכון – זה לא משכיח את הכאב אבל מעט עוזר. החברים בעבודה, בוועד ובהנהלה מאוד תומכים, בימים הראשונים כמה פעמים ביום מגיעים, מחבקים, שואלים לשלומי".

חיים של נתינה בלתי פוסקת

אריאל סוסנוב ז"ל בפעילות של 'הכנפיים של קרמבו'. "הוא הלך עד לראש העיר, הצליח לקבוע איתו אישית כדי לשכנע אותו לפתוח סניף של 'כנפיים' בפסגת זאב" (צילום: אלבום פרטי)

אריאל היה חניך בבני עקיבא, ב'אחריי' ובכמה יוזמות ירושלמיות. אבל גולת הכותרת של עשייתו הייתה בתנועת הנוער 'כנפיים של קרמבו', שמשלבת נוער מהחינוך הרגיל והמיוחד, ושהדריך בה עשרות חניכים. "הוא הביא הביתה חניכים שונים, עם קשיים ומוגבלויות, וניגן להם בגיטרה, בילה איתם את הזמן", נזכר גבריאל. אחד הסטיקרים שהוצאו לכבודו כללו את המשפט 'לישון זה לחלשים'. "הוא היה חרוץ מאוד. הוא הלך עד לראש העיר, הצליח לקבוע איתו אישית כדי לשכנע אותו לפתוח סניף של 'כנפיים' בפסגת זאב".

גבריאל מספר על התאווה הבלתי נגמרת של אריאל לקריאת ספרים. "בבית הכנסת בזמן התפילה ישב וקרא את כל העלונים". בהספד שכתבה עליו שושנה סיפרה כמה הספרייה הייתה מקום מרכזי בחייו, ובכל מקום שהגיע נבלע שעות לתוך הספרים.

בשבוע האחרון המשפחה נמצאת עמוק בהתארגנויות לקראת ה-30 במתנ"ס השכונתי. "יש הרבה מאוד דברים שצריך לטפל בהם וזה עוזר להעסיק את עצמנו", אומרת שושנה. "אנחנו עובדים בללקט זיכרונות, לאסוף מידע עליו, להזמין אנשים לכתוב, לספר, לשלוח צילומים וסרטונים. אריאל היה שם עבור כל כך הרבה בני נוער וילדים. אחת הסיסמאות שלו, שגם אותה כתבו על סטיקר, הייתה 'מכל מלמדיי השכלתי – אבל מחניכיי מעל הכול'. הוא היה עסוק מאוד בלעשות טוב בעולם הזה".

חולצה לזכר אריאל סוסנוב: "מה אתם דואגים? הכול טוב!" (צילום: אלבום פרטי)

"אריאל נפל כגיבור וזו זכות שלו ושלנו", אומר גבריאל. "ב-20 השנים שהוא חי הוא הספיק להשאיר חותם שאנשים לא מצליחים להשאיר חיים שלמים. בכל זאת, אין דבר נורא עבור הורה מלאבד ילד. באה אלינו משפחה שכולה שלא הכרנו כדי לנחם. הם איבדו את בנם לפני 16 שנה ואמרו לנו דבר מאוד מחזק: אי אפשר לשכוח את הכאב. אבל גם אי אפשר לחיות רק איתו. צריך ללמוד לחיות מחדש במקביל, לחבר שני עולמות שונים – החיים שלפני ואחרי. הילדים שלנו נפלו כשנלחמו עלינו, כדי שאנחנו נחיה. זאת הצוואה שלהם. אריאל אהב לשמח. זה מה שאנחנו נמשיך לעשות וזה ייתן לנו כוחות".