היממה הראשונה של הפסקת האש בצפון לוותה בקור יוצא מגדר הרגיל, שמיים קודרים וערפל סמיך. רק אתמול (חמישי), ביום השני, כשהייתה תחושה שאולי זה באמת יעבוד, השמיים התבהרו והשמש יצאה. משפחה שותה קפה בגינה, מתנדבים שותלים פרחים ונערים על אופניים.

הגושרים: "הילדים מתרגלים מהר לטוב, מבחינתם המלחמה הסתיימה"

"זה לא נקלט, לא נקלט!", אומרת בהתרגשות רותי קלוורי, בעודה צועדת בקלילות על מדרכות קיבוצה, הגושרים. "לא צריך להסתכל לשמיים לחפש טילים וכטב"מים. לא להיות דרוכים לרוץ למחסה. אפילו אפשר לעשות מקלחת ארוכה בלי כוננות".

זה היה היום השני של שקט יחסי בחלק הצפוני ביותר של אצבע הגליל. קלוורי וחברותיה עברו מדלת לדלת בכל 400 הבתים בקיבוץ, והדביקו ברושור קטן: 'כמה טוב שבאת הביתה, אנא הודיעו לנו שהגעתם'. "אני לא יודעת להגיד אם הפסקת האש טובה או רעה, אבל אני נותנת לה צ'אנס". לדבריה, תחילת ההפסקה, נושא שנוי במחלוקת שמוביל להרבה ויכוחים על הגדר, היא עוד סימן לכך שמשהו השתנה. "במשך שנה וחודשיים הכול היה קפוא. הם יורים, אנחנו מחזירים, וחוזר חלילה. אני חושבת שלצד השני יש אינטרס לסיים את זה. גם הם שילמו מחיר כבד".

מחוץ לביתה, נעה גופר ויעל חבלין, תלמידות כיתה ח' שחזרו לאחרונה לקיבוץ, חלוקות בדעותיהן. "אני לא סומכת על זה שזה יחזיק", אומרת חבלין, "שומעים פה בומים כל היום". גופר משיבה: "אני דווקא שמחה, בווטסאפ אני רואה שחברים שלי מתחילים לתכנן את החזרה לפה, רק שההורים ישחררו אותם קצת". שתיהן מסכימות שההורים הם הלחוצים האמיתיים בכל הסיפור הזה של המלחמה, ואם זה היה תלוי בילדים, רובם היו חוזרים לפה מזמן. "הילדים מתרגלים מהר לטוב", אומרת קלוורי, "מבחינתם המלחמה הסתיימה".

קלוורי היא אשת חינוך ותיקה באזור. יש לה נכד שנולד במלחמה ועבר את רובה בקיבוץ ועוד  נכדים מפונים. "במוקד הפינוי אחד הנכדים שלי אמר לי שהוא לא ממהר להכיר חברים חדשים, כי בכל פעם נוסעים למקום אחר. תסתכל על איך נראתה השנה האחרונה של הילדים. רוב השנה הם שחו בכינרת. זה טוב ובריא – אבל זה לא לימודים. יהיו השלכות ארוכות טווח לשנה וחצי של חיים מחוץ לבית".

דפנה: "הממשלה לא עוסקת בלהחזיר אותנו, והתגובה שלנו צריכה פשוט להיות פה"

אורית פראג חזרה לקיבוץ דפנה כבר ביוני. "זה כבר משהו שדפוק בדי.אן.איי שלנו. מין חוסר פחד גנטי", היא אומרת על הבחירה שלה לשוב לקיבוץ תחת אש. מחוץ לבית בנה המחורר מרסיסים – כל שלושת ילדיה מפונים מהקיבוץ ומתכוונים לחזור – היא מצביעה על הבור שהותיר פגז בכניסה לבית. עכשיו, עם הפסקת האש באוויר, העמדות הערכיות שלה מתחדדות. "כשאני מסתובבת פה ברחובות השוממים והריקים של דפנה אני מבינה שהממשלה לא עוסקת בלהחזיר אותנו. היא לעומתית לנו. התגובה שלנו ליחס הזה צריכה פשוט להיות פה. זו העמידה שלנו".

פראג מרגישה שהמוטיבציה הברורה ביותר להפסקת האש היא האינטרס של בנימין נתניהו וצווי המעצר מהאג. "אני באמת לא יודעת אם אני שמחה. אני בספקות. זה אמור לספק? להביא שלום?" דפנה הוא קיבוץ בעל עבר מפואר שנפל וקם שוב על רגליו ב-20 השנים האחרונות. 1,100 חברים, הטרוגני בגווניו ובדעותיו. "זה לא הקיבוץ האידיאולוגי של פעם. יש גם כאלו שחושבים שצריך לחזור רק אחרי שנמגר את כל מי שנמצא בצד השני".

אחרי שנים של התרחקות מפעילות קיבוצית, המלחמה דחפה אותה למעורבות בפעילות קהילתית ובחודשים האחרונים היא מובילה התכנסויות קיבוציות במוקדי פינוי מרכזיים ובדפנה עצמו, כדי לשוחח על החזרה, שטרם ברור כיצד תיראה. אתמול בבוקר התקבל מכתב מרכז החינוך שביקש לפתוח את עניין ארגון בתי הילדים. "לצוות הקהילה ברור יותר איך להוביל מחדש את החינוך כי יש לו מסגרות. השאלה הקשה היא הקהילה – יש לנו המון קונפליקטים קהילתיים שהתפרצו בשנה האחרונה. הפחד שלי שהכעס על המדינה יתפרץ ביתר שאת כשנחזור. מצד שני, אני פוגשת תשוקה אדירה לקהילתיות".

בית הלל: "איך הם בכלל יידעו ממי שחוזר אם זה חיזבאללה?"

מאחורי גבה של יהל קורלנדר נורים חמישה פגזים לכיוון לבנון. הפסקה עם הפסקות. הרעש מקפיץ את כל המשק של משפחתה במושב בית הלל. "ברור שאני בעד ההפסקה. הרי מובן לכל אחד שזה היה מסתיים באותה צורה", אומרת קורלנדר. בן דודה, צחי, חולק עליה. "נשארנו בלי גבול. בלי חיץ. איך הם בכלל יידעו ממי שחוזר אם זה חיזבאללה?" אוהד שטרית, חברו של צחי, שמכר בית בגבעתיים כדי לגור בצפון ומחפש בית במושב, מסכים: "בלי אזור חיץ אתה לא תדע להגיד מה קורה למעלה על ההר, ובטח לא למטה במנהרה".

דני שחר, מוותיקי אנשי הביטחון במושב, החליט שהוא חוזר סופית ביום ראשון ביחד עם הכלבים. "אני שמח על הפסקת האש", הוא אומר בחיוך, "אבל אתה יודע, אין לי ציפיות מהממשלה, ואתה יודע מה, גם לא מהצבא. כל השנים הם הכירו את המנהרות וכמויות הנשק ולא אמרו מילה. השאירו לנו כיתות כוננות של שמונה אנשים ללא נשק ארוך". רמי, תושב עג'ר שמפעיל את המרכול המושבי, פשוט שמח. "די, חלאס. רוצים להתחיל מחדש".

קורלנדר, אקטיביסטית מוכרת באזור, מגדירה את ההפסקה אירוע שמשנה את הכול וכלום בו זמנית. "פותחים בנק, יופי. אבל לכמה זמן? מודיעים שמערכת החינוך נסגרת שעה לפני חצות. על מה יש לנו לבנות?"

הנהגת המושב מבקשת מהתושבים לא להגיע, אבל יש יותר מכוניות על הכביש. "יש לי שכנה עם ילדה שלא מוכנה לחזור למושב גם עכשיו. היא לא מבינה מה זה בדיוק, והיא צודקת לחלוטין. אין לנו תאריך לחזרה. אין אפילו זמן להתכנסות לקראת חזרה".

מעיין ברוך: "לא כל האנשים שהיו כאן יישארו"

צעירים מתקבצים לארוחת בוקר לצד כביש 99 שעמד נטוש מאזרחים זה שנה, ולא מאמינים לכל המכוניות שעוברות בכבישים. "הספקתי לעמוד פה אפילו כמה שניות בפקק", צוחקת טלי, שקפצה עם החברים שלה מתל אביב לנשום את אוויר החורף של הבית ללא חשש מטילים. "תראה את כל המכוניות – זה טיול שנתי של מפונים".

במעלה כביש 9972 לכיוון מעיין ברוך, הנקודה כמעט הכי צפונית באזור, רואים מרחוק את החרמון, מבצר נמרוד ואת בסיס הר דב, שממנו התנהלה מלחמה אינטנסיבית כל השנה האחרונה, ושם היא ממשיכה גם עכשיו, למרות הפסקת האש.

"צריך להבין שגם בתוך הפסקת האש והזמן שאחרי, לא כל האנשים שהיו כאן יישארו. לדעתי שליש מהתושבים שפונו לא יחזרו", אומרת אורטל בארי, דור שלישי בקיבוץ מעיין ברוך ומנהלת מחלקת צמיחה וקהילה במועצה האזורית גליל עליון. "הפסקת האש היא תחילתה של שהייה שברירית. עד סוף ספטמבר האמון היה מנופץ לחלוטין. היינו בטוחים שחילופי האש ההדדיים האלו יהיו קפואים לנצח. הכניסה הקרקעית יצרה ציפייה, ועכשיו, אולי, זו התחלה של בנייה מחדש. זה עוד שלב בתהליכי בניית האמון".

ביום רביעי בערב ההורים החלו להכין את הילדים לקראת יום הלימודים למוחרת. "שגרה", אומרת בארי, "היא אוויר לנשימה". ב-22:30 הוראת שר הביטחון גרמה למערכת החינוך לעשות פרסה. שוב שינוי תוכניות. הלימודים יתחדשו, בתקווה, ביום ראשון.

"הפכנו לאלופים בתהליכי קבלת החלטות בתנאי אי-ודאות", אומרת בארי. במחלקה שלה במועצה עובדים על תהליכי השיבה הביתה הן ברמת פיתוח תוכניות השיקום ומשיכת התושבים והן בבניית הבסיסים שיאפשרו את הצמיחה והשגשוג מחדש.

מכוניות נכנסות לקיבוץ, סימן לעשרות בחירות אישיות, משפחתיות, לגשש את החזרה. ברמה המערכתית עדיין יש שתי סוגיות מרכזיות שלא נפתרו – תקציב השיקום, של 15 מיליארד שקלים, טרם אושר; והכי חשוב – המדינה לא קבעה לוח זמנים או יעדים לחזרה. לחשושים באוויר מדברים על פסח. סוף יוני. תחילת שנת הלימודים הבאה, אז יציינו כבר שנתיים מאז הפינוי. "אני אומרת לכולם שהפסקת האש היא עוד סימן בחזרה. היא לא אומרת שום דבר על מתי המדינה תחליט להחזיר אותנו. כרגע היא בכלל אומרת שהיא לא מתכננת להחזיר. לכן זה עדיין לא הזמן לשאול אנשים על החזרה".