סלאם סאבק, מנהלת מחלקת הרווחה במועצה המקומית חורפיש, מספרת על הימים שאחרי הפסקת האש בצפון בחיוך ובאנחת רווחה. "מרגישים את זה באווירה, אנשים יותר רגועים, היא אומרת בריאיון ל'דבר', "אבל עדיין יש דריכות".

מלחמת חרבות ברזל לא היתה המשבר הראשון שסאבק, עובדת סוציאלית 28 שנה, נאלצה לנהל בכפר הדרוזי בגליל שבו היא גדלה ומתגוררת כל חייה. "נכנסתי לנהל את המחלקה ב-14 בינואר 2019, ארבעה ימים לפני פרוץ הקורונה. התקופה ההיא הכשירה אותנו, והתחזק האמון בין התושבים למערכת הרווחה. אני שייכת לכאן, זה בדם שלי".

חורפיש, על 7,000 תושביו, נמצא פחות משלושה קילומטרים מגבול לבנון, בטווח שרוב היישובים בו פונו בתחילת המלחמה. למרות זאת, הוא לא פונה. תושבי הכפר היו חשופים לירי רקטות מתמיד, אבל סאבק מעריכה שגם אם הממשלה הייתה מכריזה על פינוי, רובם היו נשארים בבתיהם, ביטוי למסורת הדרוזית של היאחזות באדמה. היא ונשות הצוות שלה הובילו את מערך השירותים החברתיים בכפר, ודאגו שאף אחד לא יישאר לבד. זה יומן המלחמה שלה.

מי יטפל במטפל

"ביום חמישי, 5 באוקטובר, הייתי יחד עם הצוות שלי בהכשרת צוותי חירום במרכז חוסן גליל מערבי", מספרת סאבק, "זה היה המפגש האחרון, שנושאו היה 'מי יטפל במטפל'".

במפתיע, ההכשרה הפכה מהר מאוד למציאות. "אחרי יומיים, בשבת, קמנו וראינו חדשות. הכל התהפך. זה לא היה יום עבודה, אבל היו לנו שיחות בזום. היה זוועה להתכנס. היינו במבוכה, עם הרבה שאלות – אנחנו שייכים או לא שייכים למלחמה? האם זה יגיע אלינו? התקשרו אליי ממרכז החוסן להודיע שיש קו חם, ואנחנו מוזמנים ליצור קשר במקרה הצורך. זו ההודעה הראשונה שפרסמתי בקבוצה של המחלקה".

"ביום ראשון הגענו לעבודה, והיה המון מה לעשות. בחירום אנחנו לא רק עם המשפחות המטופלות במחלקה, אלא עם כלל האוכלוסיה. צריך לאתר את מי שצריך עזרה ולפנות אליו, קודם כל אנשים עם מוגבלויות והמשפחות שלהם, חסרי עורף משפחתי ואזרחים ותיקים. ישבנו עם הרשימות ועשינו מיפויים. התחלקנו לצוותים, צוות אנשים עם מוגבלויות, צוות ותיקים וצוות שטח".

"יש כאן 7,000 תושבים, 430 אזרחים ותיקים. לכל אחד מהם יש איש קשר במחלקה. אין אצלנו קשישים בודדים. לשמחתי, לכולם יש עורף משפחתי. גם משפחות אנשי המילואים מעסיקות אותנו, נשים עם ילדים שנשארו לבד. אנחנו עמוד השדרה של המועצה המקומית בזמן מלחמה". מלבד הסיוע הפרטני, סאבק יזמה גם מפגשים לחיזוק החוסן הקהילתי.

סאבק מספרת כי במהלך חודשי המלחמה הראשונים פלוגת חיילים התמקמה בקומה הראשונה של בניין הרווחה. "הם ישנו כאן. אכלנו יחד. אז טיפלנו גם בהם. גם בהמשך נשארו כמה חיילים שנמצאים איתנו".

בין המשפחה לתפקיד

סגירת מערכת החינוך בתחילת המלחמה אתגרה את העובדות, רובן אמהות לילדים קטנים, שנאלצו לדאוג להם במקביל לתפקידן. "בהתחלה היה לנו הרבה בלגן. כל אמא צריכה להיות עם הילדים, אבל גם בשטח".

גם סאבק התמודדה עם המתח שבין המשפחה לעבודה. "הייתי צריכה להיות עם הצוות שלי, להכיל ולהדריך אותו. ואני גם מנהלת מכלול אוכלוסייה בחירום. במשפחה שלי, יש לי אחיינים שהוזעקו בצו 8, ואבא שלי קשיש בן 83, ואני צריכה להיות איתו.

"יש לנו עובדת עם שני ילדים קטנים, ובעל שמשרת בעזה. הייתי צריכה כל הזמן להחזיק אותה. להכיל את הצוות, זו המחויבות שלי. גם אנחנו לא רגועים, לא יציבים. אנחנו מחפשים מי שיחזק אותנו, ומחזקים אחרים. המשפחה והצוות שלי תמכו בי.

"כדי להקל על האימהות בצוות, פתחנו מקום לילדי העובדות. הקמנו גם קבוצת נאמנות חוסן, 25 נשים שדואגות לבקר ולעמוד בקשר עם מי שצריך, כדי לתגבר אותן. כשבתי הספר חזרו ללימודים מרחוק זה הקל על העובדות, והפחית את הלחץ והחרדה."

נלחמים לשמור על השגרה

סאבק מספרת על מאמץ מתמשך לשמור על רצף פעילות של כל מסגרות החינוך והרווחה בכפר, למרות ירי הרקטות והטילים. "אי אפשר להישאר בבית ולא לעשות כלום. מה שיהיה יהיה. אני צריכה להגן על התושבים. יש מסגרת של עבודה שיקומית שנמצאת במקלט, ולא נסגרה ליום אחד. מועדוני הקשישים גם מוגנים, ועבדו כרגיל, חוץ מהמועדון של הגברים הקשישים. שם נאלצנו להפסיק את הפעילות לשלושה חודשים, עד שאיתרנו מקום מתאים. הדבר הכי מוצלח שעשינו הוא ששמרנו על מסגרת חברתית ופעילות ושגרה.

"יש בכפר 18 משפחתונים, מטפלת עם חמישה ילדים. לפי הנחיות פיקוד העורף סגרנו אותם, והמטפלות התנדבו במסגרת הילדים שהקמנו. ככל שהמלחמה נמשכה ערכנו ביקורי בית במשפחתונים ווידאנו שיש בהם מרחב מוגן. אצלנו זמן ההתגוננות הוא אפסי. אחרי חודשיים פתחנו את כל המשפחתונים. זו שגרת חירום. החזרנו הכול לשגרה". כשהלחימה בלבנון החריפה, ההגבלות חזרו, עד שהוסרו בתחילת השבוע.

מבשרת בעל כורחה

"ב-11 באוקטובר, יום רביעי בשבוע הראשון של המלחמה, נפל בן הכפר ג'וואד עאמר ז"ל. אני קיבלתי את הידיעה כתושבת וכבעלת תפקיד, אבל היה אסור לי לבשר למשפחה, כי לא היתה הודעה רשמית וזה גם לא התפקיד שלי לבשר. אני לא יכולה להגיד כלום. התלבטתי מה עליי לעשות, מצד אחד לחזק את משפחתו של ג'וואד, אבל אני יודעת מה קורה.

"באותו הלילה הייתי מול הטלוויזיה ובטלפון, לדעת אם כבר הודיעו. היה לי קשה ללכת למשפחה, שאני מכירה אותם טוב מאוד. היססתי, מה תעשה הנוכחות שלי במקום. כל הזמן אמרו למשפחה שהוא בבית חולים. מה עלי לעשות בתור אישה, חברה, תושבת הכפר? לא הצלחתי לנוח בבית, כל הזמן במחשבות.

"בסוף, רכז הביטחון אמר שהודיעו למשפחה. הגעתי למשפחה. כולם ראו אותי וחשבו שאני המבשרת. מסתבר שעדיין לא הודיעו. מה עליי לעשות? האמא ראתה אותי, החזיקה אותי ואמרה 'רק את יודעת את האמת', אבל אני לא יכולה לבשר לה. הייתי בהלם. חיבקתי את האם ואמרתי 'אנו מתפללים לשלומו'. לא היו לי מילים.

"כל הכפר התאסף סביב הבית. כולם חרדים. המצב התחמם בגבול ומישהו החל לקרוא לתושבים לחזור הביתה. התקהלות פה היא מתכון לאסון. אחרי חצי שעה ירדתי הביתה. השארתי אותם עם קרובי משפחה, לא כולם התפזרו. ב-01:00 הגיעה הבשורה המרה.

"ביום ההלוויה היה איחור במועד ההלוויה. החלה התקהלות. האמא היתה בקשר עין איתי, ושאלה בלי מלים, 'מה קורה בחוץ?' היא דיברה איתי בעיניים, בשפת הגוף.

"אני עובדת על להפריד בין המקצועי לאישי. אני צריכה לשמור על עצמי. נמנעתי מלהיות כל הזמן בבית העם (שם היה ניחום האבלים – י.ש.) והאצלתי סמכויות לצוות.

"נופל נוסף מהכפר, אנואר סרחאן, הוא קרוב משפחה שלי. כשנפל, ב-17 בינואר, הייתי במשרד וקיבלתי הודעה לא רשמית. עזבתי הכול והלכתי למשפחה. הייתי עם מבשרי ההודעה, הייתי צריכה להיכנס לנעליים של העובדת הסוציאלית. בתוכי אני נלחמת וסוערת. זה לקח הרבה זמן עד שביקרתי שוב אצלם. זה היה קשה מאוד.

"באותו ערב היה מוות טראגי נוסף, והיה עליי לגשת למשפחה. בבית העם הייתי צריכה להודיע על מקרה מוות נוסף, כי התחילו שמועות. כשהודיעו התיישבתי לרגע ליד כמה אנשים מקצין העיר שהרגיעו אותי והחזיקו אותי. אני לבד וכל הצוות הלך הביתה. אספתי את עצמי, נכנסתי לבית העם, ובפני 1,000 נשים הודעתי על כך. הרגשתי שאני מתמוטטת, שאין לי כבר כוח. קראתי לצוות והתחלקנו בין המשפחות. זה מעמיס ועדיין זה יושב עליי."

לא עוזבים את האדמה

"חורפיש הוחרגה מפינוי. הם לא שאלו את התושבים. חלק היו רוצים להתפנות. המועצה המקומית והמועצה הדתית הודיעו שלא מתפנים. הדרוזים שומרים על השורשיות, על האדמה. אפילו אם היה צו פינוי, לא הרבה היו מתפנים. אנחנו הכנו תכנית מגירה לפינוי, היא נשארה כתכנית מגירה. בכפר יש כאלה שאומרים, לא עוזבים את הבית ואת האדמה. אף אחד לא עזב את הבית שלו.

"אם היינו מתפנים, היה פה מה שקרה בקרית שמונה, בקיבוצים, זה נזק בלתי הפיך. שמרנו על הבתים שלנו. טוב שלא התפנינו. יש כאן את קבר נבי סבלאן, הוא מגן עלינו. זה שמר על הקהילה וחיזק אותה, אחרת היינו מאבדים את הכול."

סולידריות עם מג'דל שמס: "חשוב להיות לצידם"

"ביום הפיצוץ במג'דל שמס כולנו הינו עצובים וכועסים. בלילה התקשרתי לראש המועצה ואמרתי שאני רוצה לנסוע עם הצוות למג'דל שמס. הוא לא האמין ואמר לי כל הכבוד. למרות הבלגן כאן רציתי להיות עם הצוות שם. היה לי חשוב להיות לצידם.

"התארגנתי בלילה עם הצוות. המועצה נתנה לנו רכב. ביום ההלוויה הגענו לשם. שאלו, איך אנחנו מסתכנים? זה בדם שלנו להיות עם האנשים, עם הצוותים, לעזור להם. כולם היו שם. היינו צמודים לצוותים למג'דל שמס. יחד עם מרכז החוסן פתחו שם שלוחה, גייסנו מתנדבים.

בבית: "שמירת האחים זה החינוך שלנו"

היא מספרת שמקורות הכוח שלה מגוונים. "זו תקופה מאוד לחוצה ועמוסה. אני שואבת כוח מהצוות, מתמיכת המועצה המקומית ובעיקר מהמשפחה שלי, שרואה בי כשליחה שלהם. גם עניין האמונה מאוד חזק. אנו מאמינים בגורל, ומברכים על כל מה שבא מאלוהים.

ועדיין, היא חווה את הקשיים. "אני לא יכולה לחלוק כל מה שקורה לי בעבודה, כי יש עניין של סודיות ופרטיות. יש דברים שאני חולקת עם החברה הכי קרובה אליי. עוברים עליי לילות לא קלים. אנחנו צריכים לתת שירות מקסימלי, אבל צריך גם לטפל בנו.

היא מספרת שהבחירה לסייע לאחרים מגיעה מהבית. "זה החינוך שגדלתי עליו בבית, האמונה מה שבא ברוך הבא, צריך להתמודד, צריך להיות שם בשביל האחרים. שמירת האחים זה החינוך שלנו. כך אני מחנכת גם את הבנות שלי, שאחת מהן עובדת סוציאלית ואחת עובדת סיעוד. למרות כל הקשיים, אני אהיה שם. לא רק כי סומכים עליי ואני שליחה, זו האישיות שלי. אני כתובת בשביל כולם. זה נותן לי את הכוח. זה חלק ממני.

"לפעמים האחיות שלי אומרות לי לשמור על עצמי ,לנוח קצת ולהירגע קצת. לפני כמה שבועות, כשהאזור התחמם, הקב"ט הוציא הודעה שאנו צריכים להיות זמינים. בעלי ואני תכננו נסיעה עם שתי הבנות. בעלי שתומך בי, אמר 'ניסע בלעדייך'. הבת מחתה 'מה הם חושבים, שהיא כיפת ברזל?'. בעלי ענה לה, 'אמא שלך כיפת ברזל אנושית'."

"הייתי בלחץ אם ייפול משהו בחתונה, אבל הכול היה מושלם"

תוך כדי העומס בעבודה, היה לה רגע מרגש. "בקיץ חיתנתי את הבת שלי. חצי שנה מראש התחילו ההכנות, בינואר, הכול בוער בתוך מלחמה. חששות מה יקרה בחתונה, איך היא תעבור? זה חלק מהחיים שלנו, זו האמונה שלנו. כל הזמן הייתי במתח ולחץ אם חס וחלילה ייפול משהו בחתונה, איך אני מסכנת את האורחים. אבל הכול היה מושלם. אפילו בשבוע ימים לפני בשיא ההכנות הייתי בקשר עם המועצה. כנראה יש לי את הכוח לעמוד בזה.

"הבת עברה לגור בג'ת-יאנוח. זה עצוב, היא עזבה את הבית. אבל זה מאוד מרגש. זה לבנות בית חדש. אלו החיים שלנו".

קשה להציב גבולות

כבעלת תפקיד בקהילה קטנה, היא נתקלת בדילמות סביב גבולות התפקיד. אבל היותה חלק מהקהילה היא מה שנותן לה את המשמעות. "כולם מכירים כאן את כולם. לפעמים בתור בחנות למשל, שניים משוחחים וקוראים את שפת הגוף שלי, בודקים האם הסיפור מוכר לי. זה מאוד מביך, גם את הבנות שלי. זה קשה להציב את הגבולות, זה היה קשה בעיקר בשנה הראשונה בעבודה. כשאדם דופק לי בדלת, אני לא יכולה לדחות אתו, גם מבחינה תרבותית. מבחינה אחרת, כשזה אצלי בבית אני מציבה את הגבולות. המשפחה שלי רואה אותו. אני עובדת על להציב את הגבולות בין העבודה לבית, לא תמיד אני מצליחה.

"לפעמים אני מקבלת שיחות לא שגרתיות, בשעות לא שגרתיות. לפעמים זה סובל דיחוי. בגלל שאני תושבת הכפר, אין להם את הגבול הזה. אני לא תמיד מצליחה להציב גבול, בייחוד עם אזרחים ואזרחיות ותיקים. כשקשישה מחכה לי ליד הבית, אני אכניס אותה. לא נעים לי להגיד להן שזה לא הזמן. הייתי צריכה לעבוד על עצמי מאוד חזק.

"אני פשוט אוהבת את הכפר שלי. כל עוד אני יכולה לתת את השירות אז בכיף. בעלי מעריך אותי על זה, ואבי תמיד אומר לי 'כל עוד את יכולה לתת שירות, תני להם את השירות המקסימלי".

ימים של שקט: "מתכוננים להצפה בפניות"

היא מבינה שהפסקת האש מביאה איתה משימות חדשות, לה ולנשות הצוות שלה. "תוך כדי המלחמה פיתחנו תוכניות לתהליכים משמעותיים, ליום שאחרי המלחמה, איך לשקם את הקהילה. התוכנית הכי חשובה בעיני היא פתיחת שלוחה של מרכז החוסן פה בחורפיש, שתשרת את כל דוברי הערבית באזור".

"עכשיו שקט אצלנו, אבל אנחנו כבר רואים את ההשלכות. אנו מתכוננים להצפה בפניות מכל האוכלוסייה. הצוותים נערכים. הכול יעלה עכשיו. אנחנו צריכים לטפל בהשלכות, לטפל באנשים".