בתקופה האחרונה מדברים בשמאל יותר ויותר על פריימריז פתוחים. המושג הולך וכובש לבבות במרצ ובמפלגת העבודה (או המחנה הציוני), עד כדי כך שאמילי מואטי כינתה את היציאה אל פריימריז פתוחים, כאלו בהם ייבחר "אדם אחד שינהיג את המחנה הדמוקרטי" בתור, לא פחות מ"חובה מוסרית".
הקסם של אותם "פריימריז פתוחים" ברור – הפנטזיה על נהרות אדם שיגיעו לבחור את המנהיג, המנהיגה או הרשימה, יעוררו עניין ציבורי רחב ועיסוק בעמדות, מנהיגוּת וערכים. אך זו פנטזיה חלולה, שלא צריך ניתוח מעמיק במיוחד כדי לעמוד על רמת המופרכות שלה. פריימריז פתוחים אמורים להיות פתוחים לכלל הציבור. יש מדינות שהן נהוגות בחירות באופן מערכתי ולמעשה מדינתי, ויש לכך סיבה טובה. אין מפלגה, ודאי שלא כל מפלגה ישראלית, שמסוגלת להעמיד את המערך הנדרש לכך. מערך כזה הוא מערך של בחירות כלליות. כלומר, עשרות אלפי עובדים, ספר בוחרים שיכלול את כלל אזרחי ישראל מעל גיל 18 ועלות של מאות מיליוני שקלים. כל דבר אחר הוא פשוט פריימריז רגילים לגמרי שתקופת האכשרה בהם קצרה. פתוחים הם לא.
נכון לכתוב על סכנת השחיתות האדירה באותם פריימריז פתוחים, שמתקיימת כבר עתה בפריימריז הנהוגים בכמה מפלגות. חשוב גם להתייחס לעובדה שבמקומות בהם נהוגים פריימריז פתוחים, שיטת הבחירות היא אישית ולא מפלגתית. אך הבעיה האמתית עם שיח הפריימריז הפתוחים היא הפנטזיה והאשליה שעומדות מאחוריו.
במחנה הציוני ובמרצ (בה אני חבר), השיח על הפריימריז הפתוחים הוא פנטזיה על אנשים חדשים שיבואו ויצילו את המפלגה. הדיבור על הפריימריז הפתוחים משלב גם איזו שאיפה למציאת מנהיג שיושיע את המחנה, שנמצא בגלות מראשות הממשלה. תחת הססמה של מציאת "מנהיג למחנה הדמוקרטי" או "פתיחה לפנים חדשות" מפנטזים על כוכבים שיגאלו את המחנה מקללת האופוזיציה. זה מסביר מדוע התומכת המובילה בפריימריז הפתוחים במחנה השמאל היא ציפי לבני, מי שאין מאחוריה מפלגה ממשית, אלא רק השלד הבורסאי ששמו "התנועה".
אין דבר שמאפיין את מחנה השמאל יותר מהחיפוש הנואש אחרי כוכבים – בין אם ידוענים ובין אם מפלגות אווירה, הנפוצות במיוחד בשמאל המתקרא מרכז. כך במיוחד במפלגת העבודה,שכבר שנים כמעט ולא מאפשרת צמיחה של פעילי המפלגה אל עמדות השפעה משמעותיות, בדגש על נציגות בכנסת. זאת תוך כדי פנטזיות על מערכים פוליטיים "מנצחים", מקוריים, בכיכובם של אהוד ברק, גבי אשכנזי, בני גנץ או יובל דיסקין כמובילים ועוד אינספור שמות של מפורסמים ומפורסמות כחברי רשימה.
במקום לאפשר לפעילים פוליטיים איכותיים להתקדם מתוך המחנה – יוצאים ומחפשים את הישועה בכוכבים. תוך שמתעקשים לשכוח כי מרבית חברי הכנסת המוצלחים הם מי שצמחו במערכות הפוליטיות. יש אינספור דוגמאות לכוכבים שנשרפו מהר באטמוספרה הפוליטית, חלקם מותירים שובל של מאוכזבים, מרביתם נשכחו מהזיכרון הציבורי.
במקום לבנות הנהגה שתתבסס על מהות – ואותה מהות תהווה את הדגל של מחנה השמאל, את האלטרנטיבה השלטונית המהותית – עוסקים בצורת הבחירה. זה לא דיון חסר ערך, אלא שהוא מסתיר את הפנטזיה העמוקה של השמאל הישראלי: שמישהו כבר יבוא ויציל אותו מעצמו.
הפנטזיה הזו מדגימה, שוב, את בעיית המנהיגות של מפלגות השמאל, את חוסר הביטחון העצמי המערכתי, את הסירוב להתעמת עם המציאות הפוליטית והציבור הישראלי כדי לבנות אלטרנטיבה שלטונית, ואת הוויתור על האתגר החשוב של בניית מנהיגות.
כך לא מגיעים לשלטון. כך לא בונים, אפילו, אופוזיציה רצינית.
עמיר סגל הוא מנכ"ל עמותת 'עובדים'