ביום אחרי שהפסקת האש נכנסה לתוקף, רחובות העיירה שלומי היו ריקים כמעט לחלוטין. השמש יצאה אחרי הסערה, אך התריסים בבתים נותרו מוגפים. ברחוב יפה נוף, אם מניקה על ספסל בשמש. היא ובעלה נשארו כאן כל תקופת המלחמה.

חתולי הרחוב מסתובבים, מחכים לאופיר בן חמו שיבוא מבית שאן להאכיל אותם. בדרכם החתולית, לא מתרשמים ממלחמה או משלום, בטח לא מהפסקת אש. חלקי תריסים שנפלו מהדף רקטה ושברי זכוכיות עדיין על האדמה, שעולה בה עשב ירוק ורענן. שלדי סוכות מאוקטובר 2023 ניצבים צמודים לבתי השיכון, מחכים לפירוק, או לאושפיזין.

כבר יותר משנה עומד הבית המצויר של עפיה זכריה ז"ל בשלומי שומם. בקומה הראשונה ברחוב נתן אלבז 151 שער המתכת האדום נעול, כשמאחוריו סגורה הדלת הצבעונית. כמו מגינים על אוצר בלום, מערת נטיפים שמורה היטב.

הצבעוניות בולטת על רקע האפרוריות השקטה של העיירה הצפונית מאז אוקטובר 2023. רק לקראת שנותיה האחרונות של זכריה, שנפטרה לפני 22 שנים, הכירו בה כאמנית הייחודית שהייתה. האם הייתה מתפנה מביתה שכל קירותיו מכוסים בציוריה, או נאחזת בו? רוב מבין 8,300 תושבי שלומי התפנה בימים הראשונים למלחמה.

"כל הזמן הייתי בליכוד, עכשיו הוא רק יושב בכיסא שלו", זועם אדי זורקין בן ה-75, שהגיע עם אשתו לנקות את הבית שנטשו לפני יותר משנה. הכעס מטלטל את כל גופו, הוא ממשיך להטיח עלבונות בראש הממשלה, דברים שהדף לא יסבול, זה כואב לו מבפנים. "איפה הילדים שלו? הם לא עושים מילואים! הילדים שלנו במלחמה, והילדים שלו לא עושה כלום!"

"הייתה פגיעה קרוב לבית", מספר זורקין, שעלה לפני 35 שנים מקווקז. "נפלו התריסים במרפסת, אין ממש בבית. כשליברמן היה שר ביטחון ביקשתי שישימו חדר ביטחון בשכונה, הוא הבטיח לנו. במלון בטבריה שאליו התפננו הוא הגיע, שאלתי, מה עם החדר ביטחון? אני בנאדם קטן והוא בנאדם גדול. כולם שקרנים".

"אי אפשר ככה. בשבועיים הראשונים למלחמה ישבתי לבד במקלט השכונתי, הוא רחוק מהבית ואני עם מקל הליכה. כולם כבר עזבו, אני נשארתי במקלט. אחר כך הגעתי למלון בטבריה, ברוך השם היה שם בסדר. אני לא יודע מתי נחזור. צריך לעשות את זה עד הסוף, מאמין שבסופו של דבר תהיה שוב מלחמה".

מכל מקום בשלומי רואים הר, שמאחוריו לבנון. רוב העצים המחטיים שחורים משריפות שפרצו בעקבות נפילות של פגזים. העובדים התאילנדים שנשארו הוציאו לחצרות את מתקני הכביסה, ותלו עליהם את הבגדים שיתייבשו בשמש, שהייתה שקרנית מאוד.

עצי הפרי בגינות עמוסים. אין מי שיקטוף, ומי שנמצא אין לו חשק. אין בעיר הרבה בתים שנפגעו ישירות מנפילה, אבל רבים מהם ניזוקו מהלחימה. מי יפצה בעל בית שבקיר החיצוני שלו העמיק סדק, בעקבות המטוסים שחלפו נמוך? או פצצה שנחתה במרחק של 200 מטר?

חסן בא במיוחד מנהריה כדי לאכול ב'פלאפל בללי', ששבועיים לפני המלחמה נפתח בכיכר המערבית בכניסה לעיר, אבל יונתן, הבעלים, החליט לקרצף את המטבח. "אינשאללה מחר נפתח, אם לא, ביום ראשון", אומר בללי בחיוך. גם הוא כמו כולם צריך טקס מעבר בין מצב המלחמה למצב הפסקת האש, אז החליט לנקות "לכבוד מי שחוזר. לא האמנתי שהמלחמה תהיה כל-כך ארוכה".

במהלך המלחמה יונתן בללי היה מגיע כל יום מנהריה, מתפלל שלא יפגוש אותו טיל בדרך. אם הייתה אזעקה, כמו בפעם שרקטת בורקאן נפלה במרחק של 250 מטר מהמקום וכל הזכוכיות התנפצו – קפץ למיגונית הצמודה.

"הייתי נוסע עם חבר למרכז הארץ כדי לקנות חומרים, כי הנהגים פחדו להביא לכאן", מספר בללי, תוך קרצוף משטחי הנירוסטה. עוד ועוד לקוחות מאוכזבים מבינים שיש פה הכנה לפתיחה מחודשת. למרות שבמהלך המלחמה פתח רק לכמה שעות כל יום, כשהיה אפשר, יש מי שהתמכר.

"אין דבר כזה 'הפלאפל הכי טוב'. פלאפל זה תרבות, משהו שחי ומתפתח", אומר בללי. "הפלאפל פה היה נקודת אור לחיילים ולתושבים שנשארו. אני לא מפחד מהמצב, לא חושש. אני כן חושש שפוליטיקה שיחקה בכל מה שקרה. אחרי שנה של לחימה – איך אני אהיה בטוח שהפסקת האש תחזיק? מקווה שהשפיות תחזור, שהטוב ינצח את הרע".

*

הכביש המתפתל אל הכפר הבדואי ערב אל עראמשה היה מוחשך בלילה בתחילת המלחמה, ולעתים תכופות סגרו אותו בשל אירועים ביטחוניים. זה לא מנע מרבים מתושביו לחזור לבתיהם, לאחר שפונו למלונות בנצרת. אדיב מזעל, המחזיק בתפקיד לא שכיח בחברה הערבית – מנהל קהילה, שהה עם התושבים איפה שהיו, ובמשך חודשי המלחמה טיפל בצרכי היישוב והאנשים.

יממה אחרי כניסת הפסקת האש לתוקף, אדיב מתקשר לאחד הצעירים, המשרת בקבע, מבקש שיביא "איזה פחית טונה" לגור חתולים צנום שמסתובב ליד המתנ"ס. כביש המערכת של הכפר שבור מהכלים הכבדים של צה"ל. תושבי אל עראמשה מפחדים, ולאו דווקא מהאויב שבחוץ.

"אם אני הולך עם אישתי שלובשת כיסוי ראש מישהו שבן-גביר נתן לו נשק יכול לירות בה, ובסוף יאשימו אותי", אומר אחמד מזעל. אחמד הוא בעלים של קיוסק, שהוא גם שווארמיה בימי שישי, חוץ מבמלחמה. בקרוב הוא יחזור לשגרה.

אחמד לא מאשים רק את בן גביר. את מירב הכעס שלו, גם בזמן שעדיין שומעים תותחים מהגבול, הוא מפנה לקיבוצניקים השכנים. "כשמכבי לקחה אליפות אירופה ב-77' בכיתי מהתרגשות כי הרגשתי שייך, אבל זה עבר לי. שיקרו לי. כשאני קראתי ספר לאור המדורה בקיבוץ אדמית – שאותו הקימו על האדמות שלנו – קראו לאור מנורה".

סביב אחמד מתקבצים עוד גברים במעילי דובון צבאיים. המבוגר שבהם זוכר את הקמת המדינה. מלאי רגש, הם מדברים בעברית קולחת על היחסים עם השכנים, אלו מהצד הישראלי. על חלקות לבנייה, על מטעי התפוחים שהיו סגורים בפניהם אלא אם עבדו בהם. "אני לא מאמין שיהיה שקט", אומר אחמד, "מקווה שלדור הבא יהיה, אבל לא מאמין. לא נולדתי פה מבחירה. הייתי עוזב אם היו מציעים לי משהו אחר והרבה כסף". בכל זאת בחר לחזור לכאן בזמן המלחמה, ובנו בונה את ביתו בכפר, "כולם יחזרו, אין לנו מקום אחר".

מחוץ למתנ"ס, שקרוי על שמו של המלך חוסיין הראשון, שלד של רכב. כטב"ם חיזבאללה התפוצץ באפריל האחרון על המתנ"ס, אירוע שבו נפצעו 18 חיילי מילואים וחברי כיתת כוננות, ורס"ן דור זימל ז"ל שנפצע אנושות מת מפצעיו ארבעה ימים לאחר מכן.

הרכב שייך לתושב הכפר, שהגיע לסייע לפצועים, ושלוש שניות לאחר שיצא מהרכב פגע בו טיל. הוא נהדף לכמה מטרים, אך סבל מפציעה קלה בלבד. המתנ"ס, שמשרת את 1,800 תושבות ותושבי הכפר, עדיין לא שופץ, דלתותיו פרוצות.

בצפון מזרח הכפר, אדיב מצביע על ההריסות מצידו הלבנוני של הגבול. כפרים קרובים, כמו יארין ודהאריה, נראים כמו שנראים כפרים אחרי עבודה יסודית של כוחות צה"ל. קרובים של רבים מתושבי ערב אל עראמשה חיים שם. כלומר, חיו. בחודשיים האחרונים, אחרי שהתושבים התפנו לצור, צה"ל הרס את רוב הבתים הסמוכים לכפר.

למרות שנורו משם טילים רבים, וחוליות חיזבאללה איימו לפלוש לערב אל עראמשה, ואף ניסו לחדור בתחילת המלחמה, המורכבות ניכרת. "התושבים שם סונים, לא יכלו להתנגד, אין להם נשק. ואין להם גם מס רכוש, אף אחד לא יבנה להם מחדש את הבתים. כואב הלב, עם כל השנאה לחיזבאללה".

אדיב מצביע על מה שהיה כנראה וילה. "הבריכה עוד שם". טיילת לזכרו של ראש ממשלת לבנון שנרצח ב-2005, רפיק אלחרירי, משקיפה על המקום, מרחק קילומטר אווירי מהכפר. מרחוק נשמעים קולות מלחמה. אדיב מוציא משקפת, משקיף באותה המידה שבה יכולים להשקיף עליו.

קולות המלחמה מתקרבים. שקיעה חורפית צוללת לחוף בצת, שנראה היטב מהמקום. "בוא נסתלק מכאן לפני שירו עלינו", מציע אדיב, יום אחרי הפסקת האש, כפסע מהנצחון המוחלט.