שלומי בכר (39), מתגורר בקדימה צורן, נשוי לויקטוריה, אבא למאי (3). מנהל פיתוח ארגוני בחברת תקשורת. מילואים: 300 ימים. בתחילת המלחמה תותחן בפלוגת שריון בגדוד 9232, וכיום משמש כרס"פ הפלוגה (אחראי על התחומים המנהלתיים).
סבב ראשון: חצי שנה על הגבול
"איך שראינו את החדשות ב-7 באוקטובר היה ברור לנו שיקפיצו אותנו. בסוף הקפיצו את כולם, 300 אלף איש, אבל אנחנו פלוגת שריון שתופסת את הצפון, ולכן היה ברור לי שנוקפץ. בהתחלה הכול היה כאוטי, תחושה ממש של מלחמת קיום, של מלחמת יום הכיפורים 2".
"הגדוד שלי יצא למשימת הגנה בגבול סוריה ברמת הגולן. החזקנו את הגזרה הצפונית חמישה וחצי חודשים, כמעט חצי שנה. בחודשי המלחמה הראשונים היה אצלנו מתח קרב גבוה. למרות שלא הייתה הרבה לחימה בגזרה, עדיין הרגשנו את הצורך להיות פה.
"מצאנו את עצמנו כמעט חצי שנה על הגבול. כשבתחילת הקו אמרו לנו 'תתכוננו להישאר כאן עד חנוכה' לא האמנו. לא חשבנו שזה ריאלי, אבל בסופו של דבר זה מה שקרה".
"אני והצוות שלי עברנו כמעט את כל הגזרה הצפונית, מהחרמון לדרום רמת הגולן. אלו דברים שהיה קשה לעשות בגיל 18, אז עכשיו בגיל 40, לחיות בלי מקלחות, שירותים, חשמל, תנאי שינה בסיסיים… זה קשוח. וכל זה כשאתה דואג כל הזמן גם לבית, כי בסוף זו מציאות שתופסת לא רק אותך, אלא את כל מי שאיתך בבית. במקרה שלי, השארתי מאחוריי אישה וילדה, הורים ומשפחה".
סבב שני ושלישי: משתחררים ומוקפצים שוב
"באמצע מרץ השתחררנו, אם אפשר לקרוא לזה ככה, 'עם צו ביד' למילואים בעוטף עזה באוקטובר. אלא שבפועל, כבר כעבור שבועיים קיבלנו שוב צו 8 והוקפצו לעזה. רק התחלתי לחזור להתאפס, ובום. טלפון, הקפצה. זה היה בלילה של הטילים מאיראן עם כל הטירוף. היינו בעזה שלושה חודשים, לא בעוטף אלא במשימות התקפיות בתוך עזה, ובציר נצרים. השתחררנו ביולי, ובערב ראש השנה הקפיצו אותנו שוב בצו 8, הפעם לצפון. השבוע, כעבור חודשיים, שוחררנו שוב. במצטבר היו בערך שלושה חודשים בכל השנה האחרונה שבהם לא הייתי במילואים".
הבית: "אשתי פייטרית, הכול יושב עליה"
"אשתי עובדת כמנהלת חשבונות בחברה טכנולוגית גדולה. למרות שהיא לא חתמה על הורות חד-הורית, זה מה שקורה בפועל בשנה האחרונה, ובלעדיה זה לא היה מתאפשר. ההורים שלי מבוגרים וגרים בחולון, ושלה בפתח תקווה, אין להם הרבה יכולת לעזור והכול די יושב עליה. יש לה פריווילגיה של לעבוד מהבית, שזה לא אידיאלי, אבל בימים שלא היו מסגרות זה מה שהיא עשתה, עם ילדה בת 3. היא פייטרית – מצליחה לגדל את הילדה, לעבוד, לעמוד ביעדים. אחראית על המשכורות של המון עובדים, המון אחריות על הכתפיים. אני מאוד מעריך אותה, אבל היא מפסידה המון.
"זה קשה כל פעם מחדש, זה מביא לבטים. זו גם אחת הסיבות שעברתי עכשיו לתפקיד הרס"פ. מעבר לגיל ולמצב הבריאותי, שזה מאתגר, גם הלחץ מהבית הכריע. קיבלנו החלטה עם מפקד הפלוגה שאני עובר לתפקיד יותר עורפי, כדי שאצליח להיות זמין יותר לבית".
העבודה: מומנטום שנעצר
"מקום העבודה שלי תומך מאוד. אני מרגיש בטוח ושיש לי לאן לחזור. יש כ-150 מילואימניקים בארגון. המנהל שלי וחברים מהחטיבה התקשרו לאורך השירות לאשתי, לראות מה שלומה, שלחו מתנות קטנות שנרגיש שחושבים עלינו.
"אבל למרות התמיכה הארגונית, ברמה האישית אתה נפגע. במוניטין, באובדן הזדמנויות לקידום. בסוף לבן אדם יש רזומה, ואם אתה לא בעבודה, אתה לא בעבודה. לפני 7 באוקטובר נבחרתי למנהל מצטיין. הייתי רגע לפני לבקש דברים – קידום, העלאה, רציתי להתפתח והייתי על הגל… מין מומנטום כזה, שנעצר. זה לא שהארגון אומר לי את זה, אבל אין לי היום פרצוף לבוא ולדרוש, 'זוכרים שלפני שנה הייתי עובד מצטיין'?
"בשנה האחרונה כמעט לא עבדתי, והרבה דברים שיושבים עלי פשוט לא קרו. זה לא שהארגון אומר לי את זה, אבל אני מרגיש שאני צריך להוכיח את עצמי מחדש. עם חלק מהפרויקטים המתינו לי, אבל אני חושב שבסוף הסבלנות גם נגמרת, גם אם לא אומרים את זה שחור על גבי לבן. ארגון צריך להתקדם. העובדת שתחתיי עושה עבודה מצוינת, אבל הקרדיט מגיע לה ולא לי. זו תחושה שנשארתָ קצת בחוץ, שלאו דווקא תלויה במאמצים של מקום העבודה לתמוך בי כמשרת מילואים."
המסר: "צריך רכז מילואימניקים בכל ארגון"
"ארגונים צריכים להבין שלעובד המילואימניק לוקח זמן לחזור מהשירות הממושך. עזוב שבמשך שבועיים אתה עוד בשוק, מתרגל למציאות מחדש. גם אחר כך אין חשק, אין חדוות עבודה. כל מה שמעניין אותך זה האישה והילדה, המשפחה. ואני אדם שאוהב לעבוד, אוהב לעשות. אבל לקח לי חודש בכלל להתאפס, ועד שהבנתי מי נגד מי והתחלתי להתניע פרויקט – בום, הוקפצתי עוד פעם. בסוף, גם כשאתה לא במילואים, אתה יודע שבכל רגע יכולים לקרוא לך. הראש בצבא. וזה קשה".
"מנהלים, בטח מנהלים אישיים, צריכים להבין את ההשלכות של הדבר הזה לעומק. וזה דורש ליווי. אולי מישהו בארגון שזה התפקיד שלו. 'רכז מילואימניקים', בטח בעתות משבר. שיודע להתקשר לאנשים לשאול מה הם צריכים. זה קרה בהתחלה, אבל היום כבר פחות מתקשרים. למרות שעכשיו יותר קשה מאשר בהתחלה. צריך שהיה בארגון מישהו שמייצר סבב טלפונים כזה. תשומת לב לאנשים שאנחנו משאירים בבית. שמייצר ערכת קליטה מחודשת לעובד שחוזר ממילואים.
"כמנהל פיתוח ארגוני, אחד המהלכים שרציתי להתניע בחברה בין סבבי המילואים היה יצירת מערכת תומכת לליווי של מנהלים בתהליך הקליטה של מילואימניקים שחוזרים. זכיתי לתמיכה מצד החברה, אבל התהליך נקטע, ולא הספקתי להשלים אותו בגלל הסבב הנוסף של המילואים שלי".
נותן לי כוח: "יש לי לאן לחזור בעבודה. גם הבית מחזק מרחוק"
"למצב שלנו אין פתרון קסם. גם אם מחר בבוקר ייתנו לי 50 אלף שקל, זה לא מפצה על הזמן שלי עם הילדה שלי, ששליש מהחיים שלה אני במילואים, או על יום ההולדת 30 שתכננתי לחגוג לאשתי. כלום לא יחזיר לי את השנה האחרונה. בסוף הזמן יעשה את שלו. אני שמח ומודה שאני בריא בגוף ובנפש, שהמשפחה בריאה. אלו דברים קטנים עם משמעות גדולה שדוחפים אותך קדימה. אתה רוצה שהדבר הזה ייגמר, וייגמר בטוב.
"הידיעה שיש לי לאן לחזור בעבודה נותנת כוח להמשיך. גם הבית מחזק בתקופות הללו, אפילו כשהוא רחוק. והאנשים מסביבי, המפגש עם החבר'ה שאיתי. אנשים שמתייצבים פעם אחר פעם. לחלקם סיפור חיים מורכב משלי, אנשים שהשאירו גם שישה ילדים בבית, או אישה בהיריון, אנשים שהעסק שלהם קרס. והם עדיין פה. והביחד הזה, אנשים שהם באמת החברים שלך לכל דבר ועניין. האחדות הזו נותנת דרייב להמשיך, וגם ההרגשה שאנחנו עושים משהו משמעותי. אני לגמרי מבין למה אני פה, למה אני כל פעם מתגייס, למה צריך".
