אורי טדלה (41), מתגורר בנתניה. נשוי לשרה ואבא לנויה (4) ואביגיל (2). מנתח מערכות בחברת תקשורת גדולה. מילואים: כ-120 יום כקשר סמ"פ בגדוד 712 של יוצאי גולני, עד שנפצע בפעילות מבצעית שאחריה שהה עוד כחודש בתקופת מחלה לצורך שיקום.

ההקפצה: 120 ימים של סיורים בין העמדות

"בערב של 7 באוקטובר אישתי ואני היינו אמורים ללכת להופעה של ברונו מארס", מספר טדלה. "התרגשנו. התכוננו לזה הרבה זמן, זוג עם שני ילדים קטנים. למצוא להם סידור והכול. אבל כשהתחילו התמונות ישר הבנתי שאני מגויס. נשארתי עוד כמה שעות בבית להתארגן אבל גם להיות עם האישה והילדות, להיפרד. בראש שלי הרגשתי שאני הולך להילחם על הבית, ואני לא יודע מה יהיה. שזה להיות או לחדול".

הגדוד שלו נשלח לגזרה הצפונית להגן על היישובים סמוכי הגדר שפונו מפני חדירות מלבנון. "החבר'ה שלנו עשו מארבים בשטח, בסבבים של שלושה ימים כל פעם בלי טלפונים. שוכבים מתחת לשיחים. אני עם הסמ"פ היינו נעים בגזרה ועושים ביקורים בעמדות".

הפציעה: הנזק התברר רק בחופשה בבית

"באחת הפעמים, קיבלנו דיווח שזיהו תנועה בצד הלבנוני", הוא מספר על התקרית שבה נפצע. "הבנו שאנחנו באזור מאוים והתחלנו להתקפל, אבל בנקודה מסוימת ירו לעברנו שלושה טילי נ"ט שפגעו ממש קרוב. מהבומים ומההדף נפלתי חזק, עם כל ציוד הקשר על הגב. באותו הרגע לא הרגשתי כלום – קמתי, עשינו הערכת מצב והמשכנו הלאה. בסופו של דבר סגרנו על המחבלים מעגל עם חיל האוויר שנתן עבודה. זה לא היה אירוע חריג, ולא הפעם הראשונה שמעדתי".

הוא לא הבחין בנזק בימים הראשונים לאחר הפציעה. "יום או יומיים אחר כך יצאתי לסוף שבוע הביתה. אחרי שאמרתי שלום נכנסתי למיטה והלכתי לישון. בשבת בבוקר הבנתי שאני פשוט לא מצליח לקום מהמיטה. אח שלי עזר לי להגיע למוקד רפואה דחופה, ושם עשו לי MRI וגילו שיש לי פריצת דיסק בשתי חוליות וסדקים בצלעות".

השיקום: פיזיותרפיה, בריכה, חופשת מחלה

מאז ועד היום נמצא טדלה בתהליך שיקום שכולל שני טיפולי פיזיותרפיה מדי שבוע, ועוד שני טיפולי הידרותרפיה בבריכה. "יכולתי גם להסתפק בלקחת תרופות ולשים חגורת גב, אבל הבנתי שאם אני רוצה באמת להשתקם, לגדל את הילדות שלי בצורה טובה – אני חייב לעבוד על הגוף, להתאמץ ולעשות טיפול משמר".

בחודש הראשון לאחר הפציעה היה בחופשת מחלה. "יכולתי להמשיך עוד, אבל אמרתי לעצמי שאני חייב להתקדם, לחזור לעבודה, לא לשקוע בסיטואציה הזו ובמחשבות". באותה התקופה המנהלים שלו שמרו איתו על קשר רציף, התקשרו לשאול לשלומו תדיר, והחברה והוועד שלחו גם מתנות קטנות למשפחה.

חזרה לעבודה: כיסא אורתופדי והתאקלמות איטית

"קשה לחזור לשגרה. מילואים כל כך ממושכים יוצרים תחושה שחזרת לסדיר. אתה ראש קטן, אין לך יותר מדי על מה לחשוב. אתה לא שואל את עצמך על קניות, מה חסר בבית. לא על משימות בעבודה. יש מולך משימות מבצעיות לבצע. חווינו שם טראומות. ראינו יישובים ריקים וגמורים. חטפנו כל יום טילים ונ"ט. זה לרוץ כל הזמן ממחסה למחסה כשאתה דרוך כל הזמן ומכוון את הנשק כדי למנוע חדירה בחסות הטילים. מגן על היישובים ממש בגוף. חושבים שבצפון לא היה יותר מדי בחודשים הראשונים – אבל זה מה שחווינו. לא פשוט לחזור משם, ומפציעה – ליום-יום של עבודה משרדית".

ברמה הפיזית, החברה דאגה לו לכיסא אורתופדי שנותן לו תמיכה טובה יותר לגב. "אני מקפיד גם כל איזה שעה וחצי לקום ולעשות הליכות כדי לשמור על הגב". גם לעשות ארבעה טיפולים בכל שבוע זה מאתגר – יומיים בשבוע הוא נאלץ לצאת מוקדם מהעבודה לטיפול, וחוזר לעבוד מהבית ולהשלים משימות לאחריו. "אגב, זה מאתגר גם מבחינת הרצון שלי להיות נוכח בבית עם הבנות – לעזור במקלחות, בהרדמה. לשמור על חיי המשפחה.

"כשחזרתי, הבנתי שהמנהלים שלנו עברו הדרכות על קליטת משרתי המילואים חזרה לעבודה. המסר היה ש'נותנים לך את הזמן שלך'. אבל האמת היא שזה יותר מורכב, כי בהרבה מובנים אתה מרגיש שאתה עלול להישאר קצת מאחור. שנוצרו פערים שאי אפשר להאשים בהם אף אחד – אבל הם קיימים".

המסר: "חשוב לייצר שיחות למנהלים הבכירים עם המילואימניקים"

הוא מרגיש שהחברה גאה במשרתי המילואים שבה, "אבל פה ושם, יש גם תחושה שמנהלים מסוימים מסתכלים עליך כעל מי שלא לגמרי 'מספק את הסחורה'. הם יודעים שיצאתי להילחם כדי לשמור גם עליהם, שנפצעתי בקרב ושיכולתי להיפצע גם חמור יותר או אפילו לאבד את חיי. זה אומנם נקודתי ולאו דווקא משקף את כל החברה, אבל גם זה דבר שפצועים או מילואימניקים בכלל עלולים להיתקל בו – ולכן אני חושב שכשחייל מילואים חוזר מהמלחמה, בפרט חייל שחוזר פצוע – חשוב שגם ההנהלה הבכירה תהיה בשיח ישיר איתו. יש דברים שלא נכון להשאיר אותם למנהלים הישירים בדרגים הנמוכים, שבעצמם נמדדים על ביצועים. חשוב לייצר שיחות למנהלים הבכירים עם המילואימניקים".

נותן לי כוח: המשפחה, החברים מהעבודה והאחים לנשק

"היו חברים ממקום העבודה שממש היו שם בשבילי בתקופה הזו, בייחוד חבר אחד, אחרי גיל מילואים – שהתקשר אליי ממש יום או יומיים אחרי שהוקפצנו לתעסוקה ואמר לי שהוא ואישתו רוצים לעזור לאישתי בבית, לעשות לנו קניות. זה היה משמעותי מאוד למשפחה אבל גם עבורי ברמה האישית, של החברות, של לדעת שיש עוד מישהו שעוזר. אני עד היום לא יודע איך להודות לו על זה. זה מאוד קירב בינינו והוא גם אחד האנשים שהם אוזן קשבת עבורי היום.

"חשוב לי גם להגיד תודה למשפחה הגרעינית והמורחבת שלי, לאישתי שרה, שתמכו בי והיו שם בכל רגע. כשיצאתי למילואים, אביגיל הבת הקטנה שלי הייתה בת שנה, בתקופה של צעדים ומילים ראשונות, שאני מרגיש שפספסתי".

המשפחות שלו ושל שרה זוגתו גרות בשכנות אליהם, ובתקופה שבה נעדר עברה שרה עם הילדות לגור אצל אימה. "האחים שלי ושלה ממש עטפו, וזה נתן לי את השקט והכוח לעשות את מה שעשיתי. גם עכשיו בתקופה של השיקום, הגב המשפחתי מאוד מאוד חשוב וזוגתי נותנת לי את השקט והתמיכה לעשות את זה. באמת אישה משכמה ומעלה".

הוא מברך גם על אחוות הלוחמים: "התעסוקה המבצעית הממושכת אחרי 7 באוקטובר מאוד חיזקה את הקשרים שלנו בגדוד. אנחנו בקשר היום גם בחיים האזרחיים ומדברים כל הזמן על הקשיים וההתמודדות. אחרי שנפצעתי, רוב החברים שלי לנשק יצאו לסבבי מילואים נוספים, ואני ניסיתי לעזור מרחוק כמה שיכולתי. החברה שאני עובד בה תרמה להם בין היתר כרטיסי SIM וראוטרים כדי שיהיה להם אינטרנט במקומות שאין בהם קליטה. ארגנו גם ערב גדודי. הקשרים האלה עוזרים גם להתמודד עם המצב, כי מי שהיה באותה הסירה חשוב לו יותר לדבר ולשתף גם בקשיים בבית ובעבודה, וזה חשוב מאוד".