שום דבר לא ישבור את שקד עמיחי בדרך להגשמת החלומות שלה. עמיחי היא חלק משנתון נפלא של הג'ודו הישראלי הכולל את המדליסטית האולימפית ענבר לניר, גילי שריר, גפן פרימו, תמר מלכה ומאיה גושן. עמיחי בלטה בגילים הצעירים והגיעה לשיאה עם זכייה במדליית הארד באליפות אירופה עד גיל 21.

בעקבות פציעה קשה שעברה, נעדרה עמיחי במשך שנה וחצי מתחרויות בינלאומיות והייתה צריכה ללמוד ללכת מחדש. עמיחי סירבה לוותר על הקריירה שלה, עברה למשקל עד 78 ק"ג וחזרה בסערה בסוף חודש ספטמבר עם זכייה במדליית הארד בתחרות אירופה הפתוחה בפראג.

"בכל תחרות אני באה לזכות במדליית הזהב. זאת תמיד המטרה שלי", אומרת עמיחי בראיון ל'דבר'. "בתחרות הזאת ספציפית היו לי הרבה מאוד סימני שאלה. הייתי אחרי שיקום, עם משקל חדש, ולא היו לי עדיין קרבות עם ספורטאיות מחו"ל במשקל החדש. לא ידעתי למה לצפות, אז אמרתי לעצמי שאני באה לעשות הכי טוב שאני יכולה. לעבור קרב אחרי קרב, עד למדליה. כמובן המטרה שלי הייתה קודם כול לחזור כמו שצריך, ואז לעשות את המדליה, וכשזה בא ביחד, אז זה באמת כיף".

כבר בקרב הראשון פגשה עמיחי משוכה לא פשוטה – מריה סוואן האוסטרלית המדורגת במקום ה-59 בעולם. עמיחי ניצחה אותה וברבע הגמר גם את קורלי גודבואט הקנדית המדורגת 50 בעולם. בחצי הגמר הפסידה לאנה מונטה אוליק הגרמניה המדורגת במקום השביעי בעולם, והיום הארוך והמאתגר התנקז לקרב על הארד נגד קלואי בוטייג מצרפת, מדליסטית הכסף מגרנד סלאם פריז היוקרתי.

עמיחי לא התרגשה מהדירוג הגבוה של בוטייג, שהגיעה לקרב בעמדה של הפייבוריטית על הנייר, וניצחה אותה בדרך לזכייה במדליית הארד. "אני משתדלת, כמו לכל יריבה, לא להתייחס להישגים, באילו מדליות זכתה או באיזה מקום היא בעולם, אלא להתייחס לאם היא ימנית או שמאלית, אילו תרגילים היא עושה ואיך אני מביאה את הג'ודו שלי לידי ביטוי מולה. ככה אני מתפקסת בקרב עצמו, וזה מה שחשוב באמת".

הילדה מהשרון שהפילה את אלופת העולם

עמיחי בת 24 מהמושבה קדימה בשרון. בגיל 4 הוריה רשמו אותה לחוג בלט, אך עמיחי לא התחברה ובגיל 5 החלה את צעדיה הראשונים בג'ודו. "אבא שלי הציע לי ללכת לג'ודו, אבל לא סתם, כי הוא ראה שבבית הייתי אנרגטית, פעלתנית, ובחוץ ביישנית, לא מדברת עם אנשים שאני לא מכירה. הוא חשב שהג'ודו זה רעיון טוב גם להוציא אנרגיות וגם להעלות את הביטחון העצמי, אבל אני בכלל לא רציתי ללכת, פחדתי שיכאב לי ליפול ולא ידעתי אם זה מתאים לי".

המשפחה גרה אז בירושלים. אימה יצרה קשר עם המאמן יואל ליבסטר, ועמיחי עשתה את צעדיה הראשונים בענף במועדון מיטב ירושלים. בכיתה ג' עברה המשפחה לקדימה ועמיחי הצטרפה למועדון של אורן סמדג'ה.

בגילים הצעירים הצטיינה עמיחי וזכתה במדליות בינלאומיות. רגע השיא שלה הגיע באליפות אירופה עד גיל 21 ב-2020 בקרואטיה. "זה היה בתקופת הקורונה. היינו באי-ודאות מוחלטת אם התחרות תתקיים או לא. רק חודשיים לפני הודיעו לנו שיש אליפות. זאת הייתה השנה האחרונה שלי בג'וניור והחלטתי שאני לוקחת את ההזדמנות הזו בשתי הידיים".

בדרך למדליה ניצחה עמיחי שתי יריבות מאוסטריה, יריבה משוודיה ואת אלופת העולם לקדטיות מספרד. "ניצחתי את שני הקרבות הראשונים באיפון. ברבע הגמר חיכתה לי אלופת העולם לנוער, אאי צונודה, ספרדייה ממוצא יפני. היו לי קצת חששות, אבל המאמן שהיה איתי אמר לי פשוט להתרכז במה שאני הכי טובה בו, שזה להיות אגרסיבית, לעבוד בקצב גבוה וכל הזמן להלחיץ אותה. ככה התרגילים שלי יבואו. ארבע שניות לסוף העפתי אותה באיפון. זה היה ניצחון מתוק".

עמיחי עלתה לחצי הגמר, הפסידה בו לקטרזינה סוביירייסקה מפולין, והייתה צריכה להתאושש נפשית לקראת הקרב הבא על מדליית הארד נגד אנה-לנה שוסטר האוסטרית. "באותו הרגע זה היה מבאס להבין שאלופת אירופה כבר לא אהיה. הבנתי שאני צריכה לעשות סוויץ' בראש, כי עדיין אני יכולה לצאת מהתחרות הזאת עם המדליה שאני כל כך רוצה. אז יצאתי, עשיתי סיבוב, נשמתי, חשבתי מה עשיתי טוב היום ובמה אני צריכה להתרכז בקרב הבא. עליתי לקרב עם אש בעיניים ופרפרים בבטן. לשמחתי ניצחתי וזכיתי במדליית הארד".

ללמוד מחדש ללכת

במרץ 2023, במהלך מחנה האימונים של הנבחרת, עמיחי נפצעה בקרב אימון עם יריבה יפנית. "זאת הייתה הפעם הראשונה שלי במחנה אימונים ביפן, וממש נהניתי מהאווירה באימונים. אחרי שבוע וחצי של אימונים אינטנסיביים, הגענו לגולדן סקור והרגשתי שעוד רגע אני יכולה לזרוק את היפנית. לחצתי, לחצתי, נכנסתי לתרגיל, היא הגיבה ואז שמעתי 'פק'".

כשחזרה לישראל נבדקה אצל אורתופד וקיבלה את הבשורות הקשות. עמיחי קרעה את הרצועה הצולבת ואת שורש המיניסקוס בברך. היא נדרשה לעבור ניתוח ולא לעסוק בג'ודו למשך שנה. "הייתי בהלם, לא ידעתי איך לעקל את מה שהוא אומר לי, הסתכלתי עליו, 'שנה שלמה? אתה בטוח?' אז הוא הנהן, ולקח לי זמן עוד להתאפס ולהבין מה אני רוצה לעשות.

"יצאתי מהניתוח עם רגל ישרה מוחזקת בסד, שאסור לי לדרוך עליה שישה שבועות. המשפחה שלי הייתה צריכה לעזור לי בכל הדברים הבסיסיים. לאחר מכן מתחילים את השיקום, שהמטרה הראשונה היא ללמוד ללכת מחדש. זה אולי נשמע משהו טריוויאלי ומובן מאליו, אבל זה היה לא מובן מאליו. אחרי שלמדתי ללכת, ממשיכים להתקדם קדימה – מטרה אחרי מטרה".

עמיחי למדה מחדש ללכת, חזרה לרוץ והחלה בחיזוק והכנה של הגוף שלה לקראת החזרה לאימוני ג'ודו. "הייתי צריכה לעשות הרבה תרגילים של תנועה, יציבות וכוח. הכול כדי להתאים את עצמי ואת הרגל, לחזור לג'ודו כמו שצריך, כי זה לא רק להרגיש בסדר אחרי הניתוח, להפך, אני צריכה להיות הרבה יותר חזקה ממה שהייתי לפני. באמת ממש התחזקתי במהלך השיקום, העליתי הרבה מסת שריר".

לאורך תקופת ההחלמה חוותה עמיחי רגעים קשים, שבהם היא שאלה את עצמה אם היא בכלל רוצה להמשיך בענף הג'ודו. "כשהייתי על כיסא גלגלים אחרי הניתוח, לא הצלחתי לדמיין את עצמי חוזרת לג'ודו. קודם הייתי מאוד עצמאית, כל הזמן בעשייה, ופתאום לשכב בבית ולא לעשות כלום. זה לא מתאים לאופי שלי. אז ברור שהיו גם נפילות, אבל אמרתי לעצמי שאסתכל על זה בצורה חיובית: זה המצב עכשיו, אני לא יכולה לשנות אותו, אין לי שליטה עליו, אבל כן יש לי שליטה עם מה אני עושה עכשיו. אז הבטחתי לעצמי לעשות כל מה שאני יכולה כדי לצאת מהשיקום הזה הרבה יותר חזקה. כתבתי לעצמי כל מיני נקודות שאני רוצה לחזק. כשרצים מתחרות לתחרות למחנה אימונים לא מספיקים לעבוד על הנקודות הקטנות שלפעמים יכולות לעשות את ההבדל".

"ג'ודו זה כמו שחמט עם הגוף"

כיום לצד טיפוח הקריירה שלה כספורטאית, עמיחי מעבירה הלאה את הניסיון שצברה ומאמנת ילדים ונערים בקבוצת ג'ודו ללקויי ראייה ובעלי עיוורון באבן יהודה. לצדה מאמנת את הקבוצה המקימה ירדן מאירסון.

"הם ילדים מדהימים שלא נותנים לאתגרים לעצור אותם, ומלמדים אותי על נחישות בכל פעם מחדש. מבחינתי זה מדהים לאמן אותם. האימון מרחיב לי את המחשבה, את פתאום רואה את הג'ודו מזווית אחרת, וזה פותח את הראש גם לדברים שאני עושה באימונים. ג'ודו זה ספורט מאוד מורכב, זה כמו שחמט עם הגוף, וכשרואים את הדברים מכל מיני כיוונים שונים, זה משדרג גם אותי וגם את הילדים שאני מאמנת".

עמיחי גם מעבירה הרצאות על התהליך האישי שעברה: "איך הפכתי את המשבר הכי גדול שלי בקריירה להזדמנות לצמיחה, ואיך תוכלו ליישם את הלקחים בכל תחום בחייכם?".

בשנים האחרונות ענף הג'ודו הפראלימפי תופס תאוצה בישראל. קבוצות ילדים ונערים קמות ברחבי הארץ במטרה להקים נבחרת שתוכל בעוד כמה שנים לייצג את ישראל במשחקים הפראלימפיים. "הדבר היחידי ששונה בין ג'ודו פראלימפי לאולימפי הוא שבתחילת הקרב השופט מוביל אותם למרכז הזירה והם מתחילים כל התקפה כבר עם אחיזה. מאותו הרגע זה קרב רגיל".

מה המטרות הבאות שלך?
"אליפות ישראל בינואר. אחר כך, אחרי התחרויות בסבב העולמי, להגיע לפתיחת הקריטריון לאולימפיאדת לוס אנג'לס 2028 במקום הכי גבוה שאני יכולה".