במהלך המלחמה חלה ירידה במספר הנשים דורשות העבודה היהודיות במחוז דרום, אך מספר דורשות העבודה הבדואיות נשאר יציב פחות או יותר. בתחילת המלחמה 21% מדורשות העבודה במחוז דרום היו בדואיות, ואילו באפריל האחרון עלה שיעורן ל-32%. 

צוות חוקרות במכון נגביה ערכו סדרת ראיונות עם נשים בדואיות לגבי הזדמנויות התעסוקה והקשיים בהשגת עבודה מחוץ לבית. החוקרות יוליה שבצ'נקו ובותיינה אבו-סעד מצביעות על כשלונן של התכניות הממשלתיות להגברת התעסוקה בקרב הנשים הבדואיות לעומת הצלחה יחסית בקרב הגברים הבדואים. כל המרואיינות בכפרים הלא-מוכרים הדגישו את המחסור בתחבורה ציבורית נגישה כחסם מרכזי בהשתלבות בעבודה מחוץ לבית.

היעדר תחבורה ציבורית מגביר את תלותן של הנשים בגבר בעל המכונית לשם יציאה מהבית. "אם אני רוצה לצאת מהכפר, אני צריכה ללכת לצומת. אם יש רכב שלוקח אותנו לצומת, זה לוקח 5-6 דקות ברכב. אחר כך לוקחים אוטובוס. לפני כמה ימים הלכתי ברגל. זה לקח 40-45 דקות הליכה מהתחנה עד הכפר", סיפרה מרואיינת. אחרת הוסיפה: "אני יוצאת עם בעלי בשבע וחצי לכפר שהוא מלמד בו, אחר כך לוקחת אוטובוס לבית הספר שאני עובדת בו. עד 12 וחצי מסיימת את העבודה".

קשיים נוספים שעלו בראיונות הן מחסור במסגרות חינוכיות, במיוחד בכפרים הלא-מוכרים, וכן תשתית אינטרנט רעועה המקשה על עבודה מהבית או על חיפוש מקומות עבודה. לצד חסמים אלו, המוכרים גם ממחקרים אחרים, עלו בראיונות קשיים נוספים כגון רשת הקשרים החברתיים. החוקרות מצאו כי קשרים חברתיים מצומצמים או קשרים חברתיים הדוקים והומוגניים, המאפיינים נשים בדואיות בכפרים הלא-מוכרים, מקשים על מציאת עבודה מחוץ לבית. לעומתן, נשים ברהט ובעיירות העידו כי קשריהן החברתיים המגוונים עזרו במציאת עבודה מחוץ לבית. הן הוסיפו כי העבודה מחוץ לבית סייעה ביצירת קשרים חברתיים מגוונים. כך למעשה נקלעות הנשים בכפרים הלא מוכרים למבוי סתום, בו המשאב לו הן זקוקות על מנת למצוא עבודה מחוץ לבית, יימצא בעיקר בעבודה מחוץ לבית. 

לשכת התעסוקה (צילום אילוסטרציה: ניצן צבי כהן)

יתרון מרכזי בהשתלבות בתעסוקה שעלה מהראיונות הוא השכלה. מרואיינת בעלת תואר ראשון המתגוררת בכפר לא-מוכר סיפרה: "אישה משכילה שיש לה תואר ראשון, אסור לה לוותר על עבודה. במיוחד נשים שחיות בחברה הבדואית. אף אישה לא צריכה לוותר על עבודה, מפני שהעבודה משנה את החיים. תהיה לה הכנסה כל הזמן. זה גם משפיע על גידול הילדים שלה, הם יהיו חכמים יותר ומאושרים יותר".

המחקר העלה כי ישנם הבדלים בין הנשים הבדואיות המתגוררות ברהט ובעיירות, בכפרים המוכרים ובכפרים הלא-מוכרים בכל הנוגע לתעסוקה. יותר ממחצית מהנשים בכפרים הלא-מוכרים הן עקרות בית והשאר עוסקות בחינוך ובתיירות. בעיירות ובכפרים המוכרים שיעור עקרות הבית קטן יותר ונוספים תחומים כמו רפואה ועבודה סוציאלית. עוד עולה מהמחקר כי הנשים בכפרים הלא-מוכרים חשופות יותר למחסור בתחבורה ציבורית, תשתיות לקויות ומסגרות חינוך לא נאותות לילדים.  

גם בשכר ישנם פערים משמעותיים בין הנשים לגברים. מרבית הנשים בכפרים הלא-מוכרים אינן עובדות ורוב אלו שעובדות משתכרות מתחת לשכר המינימום. רוב הנשים בכפרים המוכרים ובעיירות עובדות בשכר. רבות מהנשים שרואיינו תופסות את העבודה מחוץ לבית כשחרור וכתורמת לאוטונומיה האישית שלהן, לצד הרווח הכלכלי שמספקת העבודה.

"העבודה היא לא רק עניין של כסף, היא מוציאה אותנו מהרוטינה, משעמום, מלחזור על אותם דברים כל פעם… העבודה משנה את אורח החיים וגם את המחשבה והאישיות. אני לא מדמיינת את עצמי יושבת בבית", סיפרה מרואיינת בת 24 העובדת כאחות בחדר מיון. מרואיינת אחרת, עובדת הוראה בת 37 הוסיפה: "העבודה אולי היא קצת שחרור. היא שחרור… היא מוציאה אותי מהשעמום בבית".