״וכל זה לעולם יתחיל ולא יחדל״, ספר השירה של אוסיפ מנדלשטם בתרגומה של ריטה קוגן, יוצא לאור בימים אלה בהוצאת אפרסמון. זהו ספר השירה המתורגמת השביעי שיוצא תחת ידיה של קוגן, ועם זאת, ניכר שלשירים של מנדלשטם יש אפקט מיוחד עליה.

״מנדלשטם הוא סם", אומרת קוגן ל'דבר', "יש יוצרים שהם סמים. אימא שלי הציעה לי את הסם הזה בגיל 8. כמו שמאיר אריאל אמר: 'גם מזה עוד נצטרך להיגמל'. אז כן, חשוב לצבור התמכרויות, כדי שיהיה ממה להיגמל".

קוגן נולדה בסנקט פטרבורג ב-1976, תחת השלטון הסובייטי. אימא שלה, לילי ירין, הייתה אז סטודנטית לספרות שהעזה לכתוב תזה על מנדלשטם אף שהוחרם עד 1987. את אהבתה למשורר העניקה לבתה. קוגן מכנה את העבודה על ספר התרגומים שלו פרויקט חייה, ועבדה עליו כ-20 שנה. חלק מהמחויבות שלה ביצירה הזו היא לאימא שלה, מחויבות שלדבריה "נתנה לי תרמיקות טובות מתחת לכנפיים".

הספר כולל מבחר שירים של מנדלשטם מכל תקופות חייו, על פי הספר "כל כתבי אוסיפ אמילייביץ' מנדלשטם בשני כרכים", הוצאת חודוז'סטוונאיה ליטרטורה (ספרות יפה), מוסקבה 1990. מעבר לשירים עצמם, קוגן הוסיפה שער מקורי בשם ״שלוש שיחות על מנדלשטם״. השיחות המובאות בו מתקיימות בעיקר בין המתרגמת לירין, ומציגות שיח אינטלקטואלי פורה, מלא אהבה לספרות, לשירה ולמדלשטם.

משולש האהבה ארוך השנים בין קוגן, ירין ומנדלשטם התחיל בשנות ה-80, כשקוגן הייתה ילדה. הן היו נוסעות בחופשות הקיץ עם חברים של ירין וילדיהם לבלות בחצי האי קרים. עבור יוצרים רוסים בכלל ואלה מתקופת תור הכסף בפרט זה היה מקום של חופש, שמש ויצירה. גם עבור קוגן הילדה זה היה מקום מיוחד. ״זה היה באמת מין גן עדן אבוד. היינו ילדים מאוד מושגחים ודווקא שם ההשגחה לעיתים התמוססה. השמש, הים, ולא מעט הרפתקאות״.

הטקס המעושן בחצי האי קרים

שיא בחוויית הקיץ של קוגן היה ״הטקס המעושן״. הכפר הקטן לשפת הים השחור שבו בילו ניצב למרגלות הר געש רדום. הפעילות הוולקנית הקדומה של ההר יצרה מגוון עשיר של מינרלים על החוף, שהם אבני חן שקופות-למחצה ובלתי מעובדות הנקראות כלקדונים. התיירים שמזדמנים לאזור נוברים בחול ושולים את האבנים, ולבסוף עורכים מיצג ראווה של השלל. כשהיא מסבירה את הפרקטיקה של איסוף האבנים היא מייד חוזרת לשם ועיניה נוצצות: ״אחרי כמה שעות הגב פשוט נשבר!״ הטקס מתואר בשיר של מנדלשטם, שקוגן שיננה וידעה בעל פה כבר בגיל 8:

אֶפְצַח בְּטֶקֶס מְעֻשָּׁן:
דְּחוּיִים נָחִים עַל הַשֻּׁלְחָן
תּוּת יַעַר שֶׁל אָבִיב יַמִּי  –
הַקַּרְנֵאוֹל הָעַרְמוּמִי
וְהָאָגָט — דַּבּוּר עַמְלָן.

אַךְ לִי יָקָר חַיָּל קָטָן
שֶׁל הַמְּצוּלוֹת — אָפֹר, סְתָמִי,
שֶׁלְּעֶבְרוֹ אִישׁ לֹא נִרְכָּן.

אחרי שהיא מקריאה את השיר בתרגומה החדש, היא מסבירה ששם התואר "מעושן", שמנדלשטם נתן לטקס, קשור למראה הכלקדונים – שקופים למחצה, מעושנים, ונקראים ברוסית לעיתים "כלקדונים אפופי עשן".

גם כשחזרה לביתה בלנינגרד, קוגן לא הפסיקה לראות באבנים ששמרה בקופסת נעליים אוצרות יקרים מפז. לדבריה, היא הייתה עורכת מסדרים של האבנים ומדקלמת את השיר "טקס מעושן" כמו לחש סודי. כשעלו ארצה קוגן נאלצה להשאיר מאחוריה את האבנים, אבל את השיר המשיכה לשאת בזיכרון. רק לאחרונה, כשלושה עשורים אחרי עלייתה ארצה, תרגמה קוגן את השיר לעברית. ״היו שירים שהיה לי נורא חשוב שיהיו בספר, וזה אחד מהם".

המשורר שהוגלה בעקבות שיר נגד סטלין

אוסיפ מנדלשטם נולד ב-1891 בוורשה כשהייתה בשליטת האימפריה הרוסית, ונפטר מטיפוס במחנה האסירים הסובייטי ולדפרפונקט ב-1938. היו לו שורשים רוחניים ביוון העתיקה, והוא ראה את עצמו כ"בן הלאס". הדבר משתקף בצורה בולטת בשיריו המוקדמים. חצי האי קרים היה עבור מנדלשטם נקודת חיבור ליוון העתיקה, וכך גם עבור קוגן, שהתחנכה על המיתולוגיה היוונית והרומית מגיל צעיר.

מנדלשטם כותב גם על הזהות היהודית שלו, שהגיעה מבית סבא שלו מצד אביו, שם דיברו יידיש וביקרו בבית הכנסת. הוא כינה את ההלך הזה ״כאוס יהודי״, וקוגן טוענת שבשיריו המאוחרים מנדלשטם זונח את היפעה הסדורה של יוון העתיקה עבור הכאוס היהודי, שהיה נכון יותר לבטא את רחשי ליבו בנסיבות חייו הקשות כגולה מוחרם וחולה.

השיר שהביא למעצרו ואחר כך להגלייתו של מנדלשטם הוא "וְנִחְיֶה בְּלִי לָחוּשׁ אֶת הָאָרֶץ תַּחְתֵּינוּ". הוא יצא כהתנגדות ישירה לסטלין, או כמו שקוגן אומרת: ״זה שיר מכתב התאבדות. זה שיר שאת מגישה אותו ואומרת 'תהרגו אותי'".

וְנִחְיֶה בְּלִי לָחוּשׁ אֶת הָאָרֶץ תַּחְתֵּינוּ,
עֲשָׂרָה צְעָדִים – וּדְמוּמוֹת שִׂיחוֹתֵינוּ,
בַּחֲצִי הַשִּׂיחָה יִנָּתֵן לִי
אִזְכּוּר לְבֶן־הַר מֵהַקְּרֶמְלִין.
אֶצְבָּעוֹת לוֹ שְׁמֵנוֹת כְּעֵין תּוֹלָעִים,
מִלּוֹתָיו אֲמִינוֹת וּכְבֵדוֹת כִּסְלָעִים,
שְׁתֵּי עֵינָיו – תִּיקָנִים רוֹקְקִים
וּמוּקֵי מַגָּפָיו מַבְרִיקִים.

וּסְבִיבוֹ אֲסַפְסוּף שֶׁל דַּקֵּי־צַוָּארִים,
הוּא מַפְעִיל – כִּמְשַׂחֵק – אֲנָשִׁים־יְצוּרִים,
מִי גּוֹעֶה, מִי שׁוֹרֵק, מִי מְיַלֵּל,
וְרַק הוּא מְלַהֵג וּמְחוֹלֵל,
כְּמוֹ פְּרָסוֹת הוּא רוֹקֵעַ צַוִּים יֵשׁ מֵאַיִן –
לַבֵּיצִים, לַגַּבּוֹת, לַפַּדַּחַת, לָעַיִן.
כָּל גַּרְדּוֹם אֶצְלוֹ פֶּטֶל ״שׁוֹבָב״
וְחָזֶה אוֹסֵטִינִי רָחָב.

(1933)

קוגן טוענת שהשיר אינו מזמין לקריאה פוליטית אקטואלית. "זה הרבה יותר מורכב. מנדלשטם כתב את השיר הזה במצב של דיכוי כל כך קשה תחת משטר טוטליטרי, ואנחנו לא יודעים איך זה להיות במשטר טוטליטרי, וטוב שכך, והלוואי שלא נדע״.

"שינון שירה שווה ערך להצלת חיים"

הספר המתורגם יוצא לאור בתקופה מטלטלת. קוגן בדיוק עבדה על תרגומי מנדלשטם כשהתחילו האזעקות בתל אביב בבוקר שבת 7 באוקטובר. היא מתארת את השיר הארוך על העיר פיודוסיה בחצי האי קרים שעליו עבדה. מכיוון שימי שבת מוקדשים אצלה למלאכת הספרות, קוגן לא בזבזה זמן אפילו לצאת לחדר המדרגות. כשנשמעה אזעקה היא נשכבה על הרצפה ואחרי כמה דקות חזרה לעבוד על השיר. היא לא ידעה על האירועים בעוטף עזה, לרשתות החברתיות לא נכנסה, היא חשבה שמדובר בעוד סבב.

״אני חושבת שבאזעקה החמישית התחלתי לחפש בטלפון איך אומרים 'שמע ישראל' כי לא זכרתי, ואמרתי לעצמי שאם ייפול צריך להגיד. ואז מתישהו בצוהריים הרחוב היה נורא שקט בין אזעקה לאזעקה ואז הייתה צרחה מקפיאת דם של אישה. היא פשוט צרחה, ׳היא מתה! היא מתה! היא מתה!׳ צרחה מטלטלת קירות. ואז התחלתי להבין שמה שקורה זה לא סבב. עזבתי את הספר לשלושה חודשים. השיר הזה על פיודוסיה נשמט מהספר״.

מאז 7 באוקטובר בחרה קוגן לתרגם ולכלול בספר פואמה אחרת של מנדלשטם, ״שירים לחייל האלמוני״. מנדלשטם כתב אותה בעקבות מלחמת העולם הראשונה, מלחמה אכזרית ביותר וחסרת תקדים בהיקפי ההרוגים בה בעת המודרנית. היה לקוגן מאוד חשוב לתרגם את הפואמה הזו במהלך השנה האחרונה, על אף שסבלה מסיוטים בזמן העבודה עליה.

שירים לחייל האלמוני
1

הָאֲוִיר הַזֶּה יִהְיֶה עֵדִי  –
וְלִבּוֹ אֲרֹךְ טְוָח וּמְחֹרָר  –
בַּשּׁוּחוֹת, אוֹכֵל־כֹּל וּפְעַלְתָּנִי –
אוֹקְיָנוּס בְּלִי צֹהַר, דָּבָר.

וְהַכּוֹכָבִים – מַלְשִׁינִים כָּל עֵת  –
רַק בּוֹהִים – בִּשְׁבִיל מָה? מִי אָמַר? –
כְּדֵי לְגַנּוֹת כָּל שׁוֹפֵט וְעֵד,
בְּאוֹקְיָנוּס בְּלִי צֹהַר דָּבָר.

וְהַגֶּשֶׁם זוֹכֵר – כְּשֶׁזּוֹרֵעַ, שָׁקֵט
מָן בְּלִי שֵׁם – אֶת סִמּוּן הָאֵימִים
שֶׁל צְלָבֵי עֵץ קְטַנִּים, לְכָל מֵת וּמֵת,
בְּאוֹקְיָנוּס, בִּטְרִיז לוֹחֲמִים.

כָּךְ יִהְיֶה: אֲנָשִׁים מֻתָּשִׁים וְקָרִים
יֵדְעוּ הֶרֶג, כְּפוֹר וְרָעָב,
וּבַקֶּבֶר שֶׁלּוֹ – הַמְּפֻרְסָם בַּקְּבָרִים –
עוֹד חַיָּל אַלְמוֹנִי יִשְׁכַּב.

הוֹ, סְנוּנִית חוֹלָנִית, נָא הַסְבִּירִי לִי,
גַּם אִם אַתְּ שָׁכַחְתְּ אֵיךְ לָעוּף,
אֵיךְ אֶשְׂרֹד בַּקֶּבֶר הָאֲוִירִי
בְּלִי כָּנָף, בְּלִי הֶגֶה, בְּלִי גּוּף,

בְּעַד לֶרְמוֹנְטוֹב מִיכָאִיל אֶתֵּן
לָךְ דִּין וְחֶשְׁבּוֹן מַזְהִיר,
אֵיךְ הַקֶּבֶר אֶת הַגִּבֵּן מְתַקֵּן,
אֵיךְ בּוֹלֵעַ כִּיס הָאֲוִיר.

(מרץ 1937)

אבל את הרלוונטיות של מנדלשטם להיום קוגן לא תולה ב"שירים לחייל האלמוני". היא מאמינה ששירה טובה היא על-זמנית, ומציעה את השירה כאוויר לנשימה. ״מנדלשטם היה קורא לזה אוויר גנוב״, היא מסבירה, "כי זה משהו שהוא בין הדברים. הוא קרא לזה האוויר שבתוך הכעך".

קוגן מדברת על מנדלשטם בעיניים בורקות, הדחף שלה להכיר כל אנקדוטה עליו, כל ניתוח שלו, כל יצירה בעקבותיו, והמחויבות שלה להעמקה אינטלקטואלית בלתי מתפשרת מעוררות הערכה. לגבי קוגן לא מדובר בשקדנות אקדמית אלא בהתמסרות מלאת תשוקה.

״אומנות, ספרות, תרבות – זה חלק ממני. אם זה איננו זה כאילו איבדתי יד או רגל. זה נורא להגיד עכשיו, כי אנשים מאבדים יד ורגל לא כמטאפורה אלא כמציאות יומיומית. אבל עבורי זה ככה. פרימו לוי היה מדקלם לעצמו דנטה במחנה ריכוז. אז אני אדקלם לעצמי מנדלשטם. לפעמים אני סופרת כמה שירה אני זוכרת בעל פה כדי לשרוד כך וכך זמן ובמקום כזה וכזה. שירתו של מנדלשטם ניצלה בזכות שינון של אישתו, אלמנתו. שינון שירה שווה ערך להצלת חיים".

ב-1990, כחלק מגל העלייה הגדול מברית המועצות, עלתה קוגן עם אימא שלה לישראל. בתיקה היא נושאת ספר של מנדלשטם ברוסית, מָהוּהַּ מרוב קריאה שלה ושל אימה. קוגן מתארת את הראיונות שערכה עם ירין על מנדלשטם, ומביעה את הערכתה הגדולה לידיעותיה ולחריפותה של אימה. את השיחות האינטימיות האלה ליוו המרצים והפרופסוריות של ירין מהעבר, והפרויקט נעשה אפוף רוחות, שאת חלקן קוגן זכרה במעורפל מילדותה. עבור קוגן תרגומי מנדלשטם פתחו צוהר להתחבר לשורשיה הרוסיים ולהיסטוריה המשפחתית שלה. לרכך את התלישות ואולי אף לגשר בין חלקי זהות שונים שלה. היא מתארת את התרגום כמלאכה אינטלקטואלית סיזיפית, שלעיתים אף מקשה על השינה ועל התפקוד. "אבל ברגע שאני מוצאת את הצליל, את המוזיקה, אז אני מאושרת".

בפסקה הסוגרת של הספר קוגן פירשה משפט שכתב מנדלשטם דרך משקפי המתרגמת: "ולעיתים, התקווה להיוולד מחדש שוב ושוב – לעולם להתחיל ולא לחדול  – טמונה אף היא בטקסט, במעשה התרגום".

מנדלשטם נפטר בעידן אחר, ובכל זאת, בזכות ידידת נפשו מהעתיד ריטה קוגן (ויש לא מעט קרדיט לאימה לילי ירין), שיריו ימשיכו להדהד בישראל של המאה ה-21, להיוולד מחדש ולעולם להתחיל ולא לחדול.

"וכל זה לעולם יתחיל ולא יחדל", שירי אוסיפ מנדלשטם בתרגומה של ריטה קוגן. הוצאת אפסרמון, 2024