בגולן אין חורף בינתיים. רק כמה עשרות מילימטרים של גשם ירדו עד כה, ככה שהטרשים עדיין חומים. אין בוץ, אבל גם לא שלג. התושבים מכל העדות וסוגי ההתיישבות והמטיילים המועטים (בינתיים) וגם מזג האוויר יודעים שמשהו מתבשל, ומקווים שזה טוב. שלושה שבועות לתוך הפסקת האש המבורכת, שבוע וחצי אחרי ההפיכה בסוריה ועם נוכחות ישראלית בחרמון כולו, ברמת הגולן, מקום שרגיל לפעילות טקטונית וגעשית, מניחים אוזן על האדמה כדי לנסות להבין איך המצב יתגלגל.

מצפה רונן: רק לא קוניטרה

מוהנד ובנו הקטן מביטים בעיר הרפאים קוניטרה ממצפה רונן. "אחרי הטיל שהרג לנו את הילדים במג'דל", מספר מוהנד עם רעד קל בגרון, "אנחנו רוצים רק שלום. פרנסה. פה בישראל יש לנו אוכל. מכוניות. בגדים – שמה אין להם אפילו דלק. המבוגרים שלנו עוד עם הראש לסוריה, אבל אנחנו? פה".

כמו דרוזים רבים מהגולן, בצעירותו למד ארבע שנים באוניברסיטה בדמשק. הוא מצביע על הגבול, ועל הנקודה שבה היה עובר לסוריה וחזרה כמה פעמים בשבוע, הכול לפני 2011. "אני לא תולה תקוות בשלום או באיחוד עם המשפחות בסוריה", הוא אומר ומדגיש שהיה שמח אילו זה קרה. סאלח מבוקעתא, שהגיע עם הרכב כדי למכור עלי גפן ופיתה עם לבנה, מהמר שהשנה יירד שלג: "בשנה שעברה כמעט לא היה. לא התאים לאלוהים בתוכניות. השנה יהיה".

נווה אטי"ב: דור שלישי לסַפָּרִים

בנווה אטי"ב אין שלג עדיין, אבל יש מספרת בוטיק שפתחה בזמן המלחמה עולה חדשה מספרד. "סבא שלנו התחיל כספר בדרום ספרד, במלגה. כשהיה בן 12 היה עומד על ארגז קוקה קולה כדי לספר לקוחות, וגם מהצד של סבתא כולם היו ספרים", מספרת באנגלית עם מבטא בריטי-ספרדי מרים בלנקו (29) שפתחה עם בן דודה תמיר את המקום לפני כמה חודשים. היא מספרת בהתלהבות על המורשת המשפחתית.

"סבא שלנו היה מספר את משפחת המלוכה הספרדית, הם היו אוספים אותו בלימוזינה – ואני גדלתי במספרה". תמונות של הדורות תלויות מעל פתח הכניסה, כולם עם מספריים ביד, לקוחות על הכיסא וחיוך על הפנים. חנות ציוד הגלישה ממול סגורה.

אחרי סיבובים בלונדון בבתי הספר הכי טובים בעולם למקצוע, עבודה בתצוגות האופנה הכי נחשבות, הגיעה המלחמה והסביבה הקרובה של בלנקו הפכה לרעילה ואוהדת פלסטין. "רציתי לעלות לארץ לפני, אבל כשכל החברים שלי התחילו לתמוך בפלסטין, רציתי להיות פה עם המשפחה שלי שבארץ, במקום טוב". הם לא חוששים, יודעים שהמוצר שלהם עומד בסטנדרטים בינלאומיים, והמורשת המשפחתית תחזיק גם את המרחק הגיאוגרפי. "למדנו שתספרות טובה מחזיקה ארבעה חודשים, אז אני הולכת על איכות ולא על כמות. בלונדון לקחתי 500 שקל על תספורת, פה כדי לבנות קליינטורה אני גובה פחות. אבל אני לא חוששת, אני עוזרת לאנשים למצוא את הטוב בשיער שלהם".

אודם: מנוחת הלוחמים

משה אמיתי מכפר הנופש באודם לא לוקח כסף מחיילים. אומנם אין לו אף לקוח מתחילת המלחמה, אבל הוא נאחז בהבטחות של המילואימניקים שלנים בחושות שלו שכשיהיה שקט הם יבואו עם המשפחה. "כשבתל אביב שומעים שיש מצב ביטחוני בנהריה, הם מבטלים צימר בגולן. ככה זה הישראלים", הוא אומר בהבנה.

אף משפחה לא עזבה את אודם, למרות הריצות התכופות למקלט או לממ"ד. "אנחנו שמחים על הפסקת האש, אנחנו אופטימיים, אנחנו במקום מאוד אטרקטיבי", אומר אמיתי כשהוא נוסע על הקלאב קאר בין מתקני הספורט לילדים והחושות הריקות. השמועה על התנאים המפנקים אצלו עשו להן כנפיים, והן עוברות מרס"פ לרס"פ. חוץ ממקלחת חמה, אפשר לנוח פה ולשחק כדורגל כשיש שמש, ולישון על מיטה נורמלית.

"הישראלים אוהבים את הגולן, ותושבי הגולן כולם מכניסי אורחים. אף שהחורף מאחר מאוד, והמחסור ישפיע על הזרימה בנחלים ועל משק המים, אנשים סקרנים לראות את הגולן שלא ראו יותר משנה. אנשים רוצים לראות את ההיסטוריה בעיניים, הם יבואו לראות את הגבולות החדשים".

מאגר בנטל: טובלים וחולמים

צינור המים החמים במאגר עורבים סגור כבר כמה זמן. לאורך המלחמה המכורים הקשים היו מגיעים למרות הסיכון, ובקבוצת הטלגרם הייעודית היו מספרים אחד לשני מתי כדאי לבוא ואם יש זרימה. בנטל לעומת זאת זורם, אבל טמפרטורת המים פושרת. שום דבר שעוצר את הישראלים, בטח בעקבות ההתפתחויות האחרונות, שמגיעים למקום בהמוניהם.

יוגב חכים ויואב כרמי רק השתחררו מהשירות הסדיר, ניב פנחסוב גויס למילואים אחרי שסיים את השירות תוך כדי המלחמה, שלושתם הכירו בקריה ובאו לגולן לטייל. "נישאר חברים, בטח", הם אומרים אחד לשני, אף שהטיולים אחרי צבא המתוכננים שלהם הם בקצוות שונים של הגלובוס.

"אין כמו הגולן, חבל ארץ שהיה קשה להגיע אליו במלחמה, עכשיו הפסקת אש ומקווים שנרגע", אומר חכים. "זאת עונה מדהימה לטייל, היינו בזוויתן, המים שם קפואים כבר, ואמרנו שנעצור פה", ממשיך אותו פנחסוב. "אימא אמרה שאולי קצת מסוכן עכשיו בגלל סוריה, אבל זה יותר בטוח מכל גבול". שלושתם נפלטו משירות קרבי. "היו לנו חוויות מלחמה מעצבות", הם מספרים ולא מרחיבים.

חבורת מילואימניקים עם הנשק והמדים התחילה להכין קפה מולם, בשטח האדמה היבש בין המאגר לנביעה מהצינור. חבורת צעירים חרדים הגיעה כשהשמש כבר התחילה את מסעה לעבר שקיעה, קצת קר מדי לטבול עכשיו, אז החולצות הלבנות נשארו על הגוף. במים שלושת המשוחררים הטריים, ועוד חבר'ה קצת לפני או קצת אחרי השירות הצבאי, כמה קילומטרים ממשטרו הקורס של הדיקטטור הסורי, חולמים חלומות גדולים.

מג'דל שמס: שדה הקטל קפא בזמן

חנות המכולת של עוידאת זייד נמצאת מול כיכר הסולטן, במרכזה דמותו של הסולטן באשה אל-אטרש, גאוות הדרוזים. בימים אחרי מותם המזעזע של 12 הילדים במגרש הכדורגל ביישוב מפגיעת רקטת חיזבאללה, שמו בידו דגל שחור. בימים האחרונים הוא מחזיק את סמלה של סוריה המשוחררת – פס ירוק, פס לבן עם שלושה כוכבים אדומים ופס שחור.

קרוב משפחה שלו השתחרר מהכלא הסורי בימים האחרונים, והוא מברך כל מי שנכנס בברכות לבביות. "בפעם הראשונה שבכיתי כשראיתי טלוויזיה היה כשראיתי את האנשים משתחררים מהכלא שם", הוא מודה. סיפורי התעללויות נוראיים שכל דרוזי בגולן מכיר, נשמעות לישראלי ממוצע כאגדות רחוקות. "כל מה שמספרים שם זה נכון. זה קרה! יש שם אונס וילדים שנולדים בבתי כלא".

במגרש הכדורגל במרכז היישוב, הנקודה שבה נהרגו הכי הרבה אזרחים מאז 7 באוקטובר, מה שהיה לשדה קטל – נערך שיעור ספורט לילדי היסודי. במועצה בחרו להשאיר את האופניים המפויחות, והקרע בגדר כאות ועדות. גם המיגונית שהילדים רצו אליה בבעתה בזמן שנשמעה האזעקה, רצו ולא הספיקו, עדיין שם באותו המקום.

"לכן היום הזה מרגש. האווירה טובה באמת. כולם שמחים", מספר זייד, "אולי 5% מהאוכלוסייה בגולן תומכים במשטר, לא יותר. השאר רואים בו טרוריסט שמתעלל בעם שלו. יש תקווה שאולי נוכל לפגוש הרבה יותר את המשפחה שלנו עכשיו". ההכנסות במכולת ירדו במלחמה. "כמו בקורונה, המחזור הצטמצם. לא תיירים קונים אצלי, אלא התושבים של מג'דל, יש פגיעה חמורה בפרנסה כאן. ואנחנו רק מתאוששים מהמוות של הילדים, אבל יהיה טוב".