"לחילוני אף פעם לא היה מקום פה", כך אמר חה"כ שמחה רוטמן (הציונות הדתית), בשולי ראיון ארוך למדי שפורסם ביום שלישי האחרון ב"פודקאסט של דניאל דושי". לאורך רוב הראיון חוזר רוטמן על טענותיו המוכרות כנגד יריביו הפוליטיים והציבור שבחר בהם. בחלק מהטענות יש ממש, אך אין בהן חדש. ממילא הן צפויות לקומם חלק מהמאזינים, ולזכות לאהדה מאחרים. אבל הדברים שאמר על החילוניות היהודית בישראל ראויים לעיון נוסף.
לדברי רוטמן, אין בארץ חילונים. כל מי שנמצא כאן, שנאבק על המקום הזה, מפעם בו איזשהו רגש דתי. קביעותיו, בנוסח המדויק שלהן ובהקשר בו נאמרו, משמעותן מחיקת זהותו של ציבור שלם. ממילא, הן מצדיקות למפרע כל מהלך הפוגע ביקר לציבור החילוני. שהרי לא ניתן לפגוע במי שאינו קיים. בסערה פורתא שהתפתחה לאחר פרסום הריאיון, היו מי שביקשו ללמד זכות על חבר הכנסת. הם טענו שדבריו הובנו באופן הפוך מכוונתו ושהקביעה שאין בישראל חילונים נבעה מרצון להכיר בערכם של כל (היהודים) אזרחי המדינה. פרשנות זו לדבריו שגויה. כדי להבין זאת, צריך להכיר את בית המדרש בו גדל, ולראות עד כמה התרחק מתורת רבותיו.
יהודי דתי בן זמננו, חייב לפתח יחס כלשהו כלפי יהודים חילונים. אפשרות ראשונה הפתוחה בפניו היא לפסול אותם. הם אולי יהודים על פי ההלכה שהוא מחזיק בה, אבל התנהלותם אנטי-יהודית ויש להיאבק בהם. בעמדה כזו אוחזים באופן רשמי מעטים. אפשרות שניה, וזו עמדה רווחת מאוד, היא לראות בהם "תינוק שנשבה". כלומר, הם יהודים כשרים. כיוון שגדלו בסביבה רעה הם פשוט טועים, שלא באשמתם. גישה זו אמנם פטרונית, אבל היא גוזרת יחס סובלני וחומל. הדתי מייחל לחזרתו בתשובה של התינוק שנשבה, גם אם אינו נדרש להשתנות לאורו או עבורו.
הראי"ה קוק, האב הרוחני של הציונות הדתית, יצר דרך נוספת. לפיו החילוני, בדגש על החלוץ הציוני החילוני, מבטא במעשיו משהו מהותי שיש לו ערך דתי. משהו שגלום בחילוני גם אם אינו מודע לו או לא מכיר בו. מתוך הדבר הזה ומתוך מעשיו הופך החילוני, שאולי מחלל שבת ובולס טרפות – ליהודי "כשר" לא פחות מאחיו הדתי. הראי"ה מניח שבסופו של יום יחזרו החילונים האלו בתשובה. אבל הוא מצפה לתשובה ולתמורה עמוקה לא פחות גם מהדתי. אמת, יש בתפיסתו מידה של פטרונות מקוממת בעיניים חילוניות. אבל מגמתו, וזה העיקר, היא להעניק ערך לחילוני. לספור אותו. להתחשב בו. אפילו לרצות להשתנות מתוך המפגש איתו.
רוטמן הופך את תורת הראי"ה על ראשה. הוא אינו רואה ערך באמונותיהם, בבחירותיהם ובאורחות חייהם של החילונים כחילונים. אדרבא. הוא מסביר את התנגדותם של חילונים לפוליטיקה שלו בפחד שלהם מהדתיות המוכחשת של עצמם. הם מפחדים להכיר בכך שהם בעצם דתיים, דתיים ממש כמוהו. לכן הם מתנגדים אליו, מתנגדים להתנחלויות, מתנגדים לרפורמה המשפטית. טיעוניו ילדותיים, בסגנון "אי אפשר שלא להתרגש כשמבקרים באתר המשכן בשילה". וכיוון שכך, כשהוא מתעלם מקולם, מפחדיהם ומחלומותיהם הוא בעצם עושה להם טובה. הראי"ה התייחס לחלוצים החילונים כמופת, דווקא בגלל שהיו שונים ממנו. רוטמן מצדיק התעלמות מהציונים החילונים, דווקא כיוון שהם דומים לו. הם רק עוד לא יודעים את זה.
איני יודע אם בכל יהודי חילוני קיים הניצוץ הדתי שהראי"ה ורוטמן מבקשים לראות. אני לא בטוח שנוח לי כחילוני לחשוב על עצמי כך. אבל השימוש באותו ניצוץ כדי להצדיק רמיסה של העמדה החילונית ודאי גורם לרב להתהפך בקברו. כשעמדה רוחנית כזו אוחזת בכוח פוליטי, דומה שהחרדה החילונית-ליברלית שרוטמן בז לה לאורך הריאיון דווקא מוצדקת ביותר.
