היכונו לביאתם של הקיצוצים במס החברות בארצות הברית. אמנם מדובר במגמה שקדמה במעט לבחירות, אך הגעתו של דונלד טראמפ לבית הלבן על גלי הבטחתו להפוך את אמריקה לגדולה שוב הפילה את הפור. העסקים בארה"ב נתונים במצור, כך מסבירים לנו, נמחצים תחת מיסוי חונק ורגולציה דרקונית, אשר מדכאים את רווחי התאגידים העסקיים ובכך דוחקים מטה את ההשקעה העסקית, את יצירת מקומות העבודה ואת הפריון, ומאיידים את היתרון התחרותי של ארה"ב. הגיע הזמן לתת לעסקים בארה"ב קצת אוויר לנשימה, לא?
אלא שהסבר זה מעלה שאלה: אם הבעיה היא כה פשוטה וברורה, מדוע היא לא תוקנה עד כה? תופתעו לשמוע את התשובה.
קודם כל, קשה לרחם על התאגידים ורווחיהם בארה"ב. נתוני מחלקת המסחר הפדרלית מראים כי רווחי החברות העסקיות לאחר תשלום מסים עמדו על שיעור יציב של 9.7% מההכנסה הלאומית ברבעון השלישי של 2016.
אמנם זהו שיעור נמוך יותר מהשיא של 11% ב-2012, וזאת בשל צמיחה כלכלית פושרת משהו, אשר בדרך כלל משפיעה באופן שלילי על שולי הרווח – אך קשה ללמוד מכך על בעיה כרונית ברווחים. זוהי תוצאה שהיא רחוקה מאנמיות: השיעור הנוכחי של רווחי התאגידים ביחס לתוצר המקומי הגולמי של ארה"ב נמצא הרבה מעל רמתו בשנות ה-80', 7.6%.
בחינת המגמות במיסוי החברות מראה תמונה דומה. ההכנסות ממס חברות עמדו על 3.5% מההכנסה הלאומית ברבעון השלישי של 2016. כן, זה מעט יותר גבוה מהשיעור בתחילת שנות ה-2000, אז עמדו ההכנסות על 3% בלבד, או נטל מס החברות הנמוך של אמצע שנות ה-90', אז עמדו ההכנסות על 2.9% בלבד. אך לא ניתן כלל להתחיל להשוות את הנתון הזה עם הממוצע של 5.2% של העידן שלאחר מלחמת העולם השניה ועד 1969. גם אם יש מה לומר בגנות המבנה והמורכבות של אופן מיסוי החברות בארה"ב, אין עדות תומכת לטענה כי נטל המס על החברות והתאגידים העסקיים בארה"ב הוא מוגזם.
לא זו אף זו: חלקה של העבודה בהכנסה הלאומית האמריקאית נמצאה בירידה. ברבעון השלישי של 2016 היו ההכנסות מעבודה – שכר, הטבות סוציאליות, פיצויי פיטורים ופנסיה – רק 62.6% מסך ההכנסה הלאומית. אמנם נתון זה מייצג התאוששות קלה מהשפל של 61.2% שנמדדו בין 2012 ל-2014, אך עדיין מדובר ב-2% פחות מחלקה של העבודה בסך ההכנסה הלאומית בשנות ה-80': 64.6%. במילים אחרות, מטוטלת השפע הכלכלי נוטה בחדות הלאה מן העבודה ולעבר בעלי ההון. כך שקשה לראות על מה מסתמכים אלו הטוענים שיש להקל על המגזר העסקי האמריקאי.
אך בכל זאת, מה ניתן לומר לגבי החולשה הנראית ככרונית בכל הנוגע להשקעות ויצירת מקומות תעסוקה? האם אין לראות בכך ביטוי להכבדת ידה של המדינה על המגזר העסקי? אכן, הגידול המתון בהשקעות והגידול המתון ביצירת מקומות עבודה הן שתי נקודות חלשות בהתאוששות הכלכלית האמריקאית. אך הדעת נותנת כי אין מדובר בתוצאה של "מיסוי מכביד" ו"רגולציה חונקת", אלא לירידיה מתמדת וחסרת תקדים בביקוש המצרפי.
ישנו ויכוח אשר פילג כלכלנים במשך דורות – מה משפיע יותר על השקעת ההון הפרטי: תנאים סביבתיים המשפיעים על עלות ההון (תעריפי הריבית, מיסים, רגולציה) או נתונים המעידים על תנאי הביקוש העתידי. המודלים הצופים פני ביקוש עתידי ניצחו בויכוח הזה, ובאופן מובהקק.
אין להתפלא. ניתן לצפות מעסקים להרחיב את פעילותם ולהעסיק עובדים ועובדות נוספים רק אם הם צופים כי השוק למוצריהם יגדל בעתיד. ובארה"ב של ימינו נדרשת משאלת לב הגוברת על ההיגיון כדי לנהוג כך. מאז הרבעון הראשון של 2008, הגידול בצריכה הפרטית של אזרחי ארה"ב עומד על 1.6% בשנה (נתון מנוכה השפעות אינפלציוניות, כלומר בניכוי עלית המחירים). ב-12 השנים שקדמו ל-2008 הממוצע היה בדיוק 2% יותר: 3.6% בשנה צמיחה בצריכה הפרטית. למעשה, התקופה הנוכחית היא התקופה החלשה ביותר מבחינת הצריכה הריאלית מאז מלחמת העולם השניה. אם ניתן ללמוד מן העבר, וכך עושים בעלי עסקים אשר מנסים לכלכל צעדיהם לעתיד – ההתמקדות בהקלת רגולציה והורדת מיסוי היא הבטחה חלולה כל עוד אין מטפלים בהגברת הביקוש של הצרכנים.
וכך הדבר גם בכל הנוגע לתחרותיות. טראמפ מתאונן רבות לגבי אובדן כושר התחרותיות המפורסם של ארה"ב. לשם השבת האבידה מבטיח טראמפ מדיניות של "אמריקה תחילה" ("America first"), ומעודדת פרוטקציוניזם, הגנה, כך בדבריו מעוררי החשש בנאום השבעתו: "ההגנה שנעניק תוביל לשגשוג ועצמה".
אך הסיפור הזה, על היתרון התחרותי שאבד לאמריקה ולאמריקאים, אינו עולה בקנה אחד עם העדויות הקיימות, ומדובר בעדויות מהזן הטוב ביותר. אינדקס שנתי המוצא לאור על ידי הפורום הכלכלי העולמי מספק הערכה מפורטת על בסיס 114 אינדיקטורים שונים ב-138 מדינות.
בדו"ח התחרותיות הגלובלית 2017-2016 ארה"ב ממוקמת במקום השלישי במדד התחרותיות (אחרי שוויץ וסינגפור). ממש באותו מיקום כמו בכל העשור האחרון. הדו"ח אמנם נותן לארה"ב ציון נמוך בתחום הרגולציה הממשלתית ומיסוי החברות, אך ארה"ב עדיין מוביל בתחום החדשנות (2 בעולם), השקעה במחקר ופיתוח (2 בעולם) וזמינות של מהנדסים וטכנאים (2 בעולם). כך גם בכל הנוגע לפיתוח המגזר הפיננסי, יעילות בשוק העבודה ומרכיבים נוספים. בקיצור – ארה"ב לא איבדה את יתרונה היחסי במובנים של תחרותיות עולמית.
בעולם מושלם, היה יכול להיות נחמד לשפר, לייעל ואול אפילו להפחית את המס והרגולציה על המגזר העסקי בארה"ב. אבל המגזר העסקי איננו החוליה החלשה בכלכלת המדינה. עובדים ועובדות הם פגיעים הרבה יותר. גם הרווחים הנובעים מהפעילות העסקית התרחקו מאלו המספקים תעסוקה לאלו המספקים אשראי, בתהליך הנמשך מעל 25 שנה. עובדה זו, יותר מכל האחרות, היא הדורשת את שינוי המדיניות הכלכלית של ארה"ב.
סטיבן רואץ' הוא מרצה בכיר לכלכלה וניהול באוניברסיטת ייל בארה"ב, ובעבר היה מנהל בתאגיד הבנקאי הבינלאומי מורגן סטנלי.
המאמר פורסם במקור בפרוג'קט סינדקייט.
תרגום: דבר ראשון
