לפני כחודש פרסם ארכיון המדינה את הפרוטוקולים והמסמכים הקשורים לפרשת 'ילדי תימן הנעדרים'. ואכן יש לכנות את הפרשה 'ילדי תימן הנעדרים' ולא 'החטופים' כי אף ילד תימני לא נחטף. דווקא משום כך, הייתה הסרת החיסיון חשובה.

לא הייתה שום סיבה מוצדקת למנוע ממשפחות הילדים גישה לתיקים ולפרוטוקולים. מדובר בזכות לגיטימית של גישה למידע ולא היו צריכים לסגור את המסמכים ל- 70 שנים. הדבר רק חיזק והזין את 'תיאורית הקונספירציה' לפיה 'ילדי תימן' נחטפו והועברו למשפחות אשכנזיות חשוכות בנים, או הוברחו לחו"ל או כפי שטוענים לאחרונה  שימשו לניסויים רפואיים. האמת היא שונה לגמרי: כמעט כל הילדים שמכונים 'ילדי תימן' נפטרו.

ראשית, יש לזכור את מצב התמותה בתימן ערב העלייה הגדולה: כ-50% מהילידים (יהודים ומוסלמים) נפטרו לפני הגיעם לגיל 12 כאשר 40% מהילדים נפטרו בטרם מולאה להם שנה. התמותה עלתה עוד יותר במסע המפרך מתימן לכוון עדן, בה אוכסנו במחנה מעבר. מחנה זה, שהיה אוסף של חושות, היה מיועד ל-1,500-1,000 איש, אך בשיא העלייה במחצית השנייה של 1949 הצטופפו בו מעל 12,000 עולים, בתנאים הקשים ביותר שניתן להעלות על הדעת. עקב התנאים הפיזיים וההיגייניים הירודים גדל שעור התמותה במיוחד בקרב הילדים. זאת הייתה הסיבה שבן גוריון הורה להעלות את יהודי תימן לישראל באופן מידי, למרות שהמדינה, שזה עתה יצאה ממלחמת קיום קשה, הייתה נתונה במצב כלכלי-משקי משברי. העולים שוכנו במחנות אוהלים רעועים ובאופן מיוחד סבלו הילדים, שגם ככה היו מותשים וחולים. הניסיונות לטפל בהם בבתי ילדים מאולתרים או בבתי חולים לא צלחו במקרים רבים והתמותה הייתה גבוהה מאוד. זהו הרקע להיעלמם כביכול של 'ילדי תימן'.

ברם, יש לציין עובדה נוספת מעבר למצב הכאוטי של תקופת קליטת העלייה ההמונית והיא גישת הקליטה. היחס של עובדי מערכות הקליטה אל העולים היה מחפיר. הם הסתכלו על יהודי תימן כיצורים פרימיטיביים, שלא היו מסוגלים לדאוג לעצמם. ההשלכות של הגישה השלילית הזאת הייתה כי במקרים רבים דווח הורים על מות ילדיהם באיחור רב , הם לא נכחו בקבורה ולעתים אף לא קבלו תעודות פטירה.

אולם, נכון להיום לא נמצא ולו מקרה אחד של ילד תימני שניתן בוודאות לקבוע כי הוא נחטף. היו ילדים מקרב 'ילדי תימן' שאומצו, אך במספר קטן יחסית. בדרך כלל הדבר נעשה עקב אי יכולתם של ההורים לטפל בהם או שהילדים איבדו את זהותם במצב הכאוטי ששרר. כמו-כן יש להדגיש כי זוגות אשכנזים שבקשו לאמץ ילדים, על פי רוב, לא רצו ילדים ממוצא תימני או מזרחי. זאת משום שילדים אלו נחשבו כחולניים ופחות אינטליגנטיים. עם העלייה הגדולה מתימן הגיעו גם כ-600 יתומים. קשה היה למצוא להם משפחות מאמצות כי כילדים תימניים היו פחות רצויים מבחינתן של המשפחות האשכנזיות. כן, הדבר נשמע גזעני אך כך היה האקלים החברתי יבשראל בראשית שנות המדינה.

פרסום הפרוטוקולים מהווה הישג לפעילים שנאבקו למען הסרת החיסיון. יחד עם זה רובצת על פעילים אלו אחריות גדולה, כי הם הביאו לציפות גבוהות באוד בקרב יוצאי תימן, כולל אצל הדור השני והשלישי וכן בחוגים שמעבר ליוצאי תימן. הציפייה הייתה שבפרוטוקולים ימצאו הוכחות לחטיפות כביכול של 'ילדי תימן'. אולם הדבר לא התגשם ולא היה מקום לצפות לסתירות מהותיות בין דוח"ות ועדות החקירה שכבר פורסמו, וברשם דו"ח ועדת קדמי והפרוטוקולים והמסמכים ששימשו כחומר הגלם להסקת המסקנות שבדו"חות. זאת ועוד, הקמת מאגר ה-DNA שמתבצעת היום היה דבר שצריך היה לעשותו מזמן, אך גם כאן אין לצפות לגלויים מרעישים ו"לאחוד משפחות" מלבד מספר קטן מאוד של מקרים.

בינתיים הנרטיב התימני התקבע, אך האמת ההיסטורית היא ש'ילדי תימן' לא נחטפו.

ד"ר דב לויטן הינו מרצה באוניברסיטת בר-אילן שחוקר את
קליטת יהודי תימן בישראל ומתמחה בפרשת 'ילדי תימן'.