דני פרוקופייב (40) מקריית אתא, נשוי לחופית, אבא לנגה בת ה-9, ליה בת ה-7 ואורצ'וק בן ה-3.5. עבודה: מהנדס אלקטרוניקה בחברה גדולה. מילואים: 291 יום, חימושניק בגדוד שריון, עוסק בבקרת מערכות אש בטנקים.

סבב ראשון: "הילדים כל הזמן שואלים – 'מתי אתה חוזר?'"

הסבב הראשון של המילואים החל באוקטובר 2023 ונמשך עד סוף פברואר. היחידה תפסה קו הגנה בגבול הסורי. "עוד לפני ה-7 באוקטובר החלטתי שאני מצמצם בצריכת חדשות. בבוקר אישתי אמרה לי שקורה משהו בדרום ועדיין לא רציתי להדליק, אבל כשאמא שלי התקשרה, ואיך שהיא נשמעה, הבנתי שהעסק רציני. פתחתי חדשות ונהיה לי שחור בעיניים. ישר הבנתי שאני הולך להיות מוקפץ עם כל היחידה ובאמת בערב כבר ישנתי על האדמה ברמת הגולן והתחלנו להתארגן כבר עם הציוד.

"הילדים כמובן היו בהיסטריה כשאני עוזב. אישתי בקושי הצליחה לנשום. השכנים באו לעזור, להרגיע. ככה עזבתי את הבית, עם כל החרדות והבלאגן. בשבועות הראשונים היה התארגנויות ואימונים ברמת הגולן, אי-ודאות גדולה – מה יהיה איתנו, איך ייראה הגבול הסורי. זה מאוד קשה מנטלית, וזה מתערבב עם כל מה שקורה, גם בדרום, גם בבית. בבת אחת אתה מוצא את עצמך חייל במלחמה. הילדים כל הזמן שואלים: מתי אתה חוזר? תגיע ליומולדת שלי? יש גם רגעים של שבירה, שאתה הולך הצידה להתפרק. אבל כל הזמן צריך במקביל גם להמשיך ולתפקד כחייל, להתכונן למלחמה ולגרוע מכול".

חזרה לעבודה וסבב שני: "בהתחלה זה מלחיץ, אחרי זה פחות"

"בסוף פברואר השתחררתי וחזרתי לעבודה. אני פיזית נמצא שם, אבל הראש לא שם. הוא גם לא בבית. לוקח הרבה זמן להתחיל לחזור לעצמך ואחרי שבועיים הגוף שלי פשוט קרס. מצאתי את עצמי שבועיים חולה במיטה. כשסוף סוף החלמתי וחזרתי לעבודה בתחילת אפריל – בום. מקפיצים אותנו עוד פעם. הפעם קו בעזה, בפרוזדור נצרים.

"בקו הזה הטנקים היו בפנים, ואנחנו החימוש היינו רוב הזמן בחוץ – אבל גם נכנסו פנימה כל פעם לכמה ימים בשיירות מאובטחות כדי לתקן את הטנקים שיוכלו להמשיך עם הלחימה. בהתחלה זה מלחיץ, אחרי זה פחות. אבל אתה בהחלט חושב על זה שאתה נכנס לאזור עוין. היו לנו בגדוד גם שני הרוגים, אנשים שאומנם לא הכרתי מקרוב, אבל הכרתי בפנים. זה לא פשוט. "עבדנו קשה מאוד. חם, עובדים גם בלילה, כל הזמן תחת כוננות ספיגה וברקע מלווים תמיד פיצוצים ובומים. מסוקים שמגיעים לחילוצים. אתה כל הזמן דואג שהטנקים כשירים, נותן מענה". בסוף יוני השתחרר בפעם השנייה, כשהוא יודע שבאוקטובר מתוכנן לו סבב מילואים נוסף.

סבב שלישי: "חזרתי לתפקיד הקודם שלי בעבודה, אני לא יכול לעבוד כל היום מול המחשב"

"בין יוני לאוקטובר הייתה התקופה הכי ארוכה שהייתי בה בעבודה בשנה האחרונה, וזה מאוד קשה לחזור לתפקיד. ממש הרגשתי שאני כל הזמן גורר את עצמי. קשה להתרכז". הוא בתפקיד כבר חמש שנים, תפקיד ששאף אליו והתקדם אליו בתחום הפיתוח וכתיבת התוכנה. "שבוע לפני ההקפצה, מצאתי את עצמי אומר לבוס שלי שאני פשוט לא מסוגל להמשיך בתפקיד הזה, ומבקש לחזור לתפקיד הקודם שלי, בתחום הניסויים והאינטגרציה של מערכות. הבנתי שאני צריך תפקיד יותר צוותי ודינמי שימשוך אותי למעלה.

"זה מבאס כי זו ממש נסיגה בקריירה, וגם בהיבט הכלכלי יש לזה משמעות, כי בתפקיד שאני חוזר אליו קידומי השכר איטיים יותר. זה המחיר שאני משלם, אבל אני לא יכול יותר להמשיך לעבוד כל היום מול המחשב".

גם בבית לקח לו זמן רב לחזור לעצמו. "שאלו אותי איך אישתי שורדת, ואני עונה שהיא נשארה עם דופק. היא נושמת, אבל מאוד קשה לה. היא התפרקה כמה פעמים והתקשרה אליי בוכה. אימא שלה באה לפעמים לעזור, ההורים שלי באים לפעמים. אבל זה לא אותו הדבר, וזו תקופה ארוכה. בטח כשאין מסגרות גם לילדים בגלל המלחמה. בעצמה יש לה קריירה, מהנדסת אזרחית, מתכננת כבישים, ראש צוות. היא עובדת מהבית, ותוך כדי מתפעלת את הזומים שלהם. זה מאוד קשה לנהל את זה במקביל לבית, אבל היא לא יכולה להרשות לעצמה להוריד הילוך בעבודה.

"אני עושה הרבה שיחות זום עם הילדים. לפחות פעם או פעמיים ביום. הם שואלים כל הזמן מתי אני בא, מתי אני חוזר. אני שואל מה שלומם, מתעניין בשיעורי הבית, מזכיר להם להקשיב לאימא. מצאתי את עצמי מנסה לחנך את הילדים דרך הטלפון. מסתכל במצלמה של הבית לראות מה הם עושים ולוודא שהם מקשיבים לי. זה לא פשוט. אני אומר להם שכשיגדלו יבינו שיש דברים שחשוב לעשות. שצריך ללכת למילואים. להעניק ערכים לילדים לפעמים זה עובר גם בכאב הזה שאבא לא בבית. זה גם מלמד את החשיבות".

לעבוד ולשרת: "יש מחסור באנשים בתפקיד שלי"

"אישתי שואלת למה אני ממשיך ללכת למילואים, הרי יכולתי להשתחרר כבר לפני שנים מסיבות רפואיות, והתעקשתי להישאר כי אני יודע שזה חשוב ושיש מחסור באנשים בתפקיד שלי, וזה על המצפון שלי. אני לא יכול לעזוב את החברים שלי ולהשאיר אותם בלי מישהו שמטפל במערכות הללו. יש לזה חשיבות גדולה".

לדבריו, המעסיק מכיל, מאפשר ומבין את הצורך במילואים. "מה שחשוב זה שמעסיקים יהיו בקשר עם הבית, עם המשפחות שלנו. פחות לשאול מה אנחנו צריכים, ויותר פשוט ליזום ולתת מעצמכם. אין מה להתקשר למילואימניק לשאול מה הוא צריך – הרי לא תבואו לעזור לו בשמירות. תתקשרו לאישה, תגידו – אנחנו רוצים להזמין לכם ארוחת ערב על חשבוננו. תעשו לה משלוח מהסופר. דברים כאלה באמת משדרים תמיכה כי גם בבית יש היום מלחמה, שאולי פחות רואים אותה בחדשות, אבל זו מלחמה ממש. האישה נלחמת להחזיק את הבית, את הילדים, ואין לה זמן לחשוב על עצמה. תהיו אקטיביים ותציעו לה עזרה – אפילו מישהו שיבוא לכמה שעות להיות בבית לשחק עם הילדים. לתת לה לצאת לשעה או שעתיים. זה הדבר הכי חשוב, שמעסיקים יהיו בקשר אמיתי עם הבית".

הוא מעט מפחד להתרגל למציאות הלא שפויה הזו, אבל בעיקר מקווה שהמלחמה תסתיים בניצחון משמעותי. "לא עוד משהו קטן אלא שינוי מהותי במצב הביטחוני מול השכנים שלנו. אני יודע ששלום לא משיגים רק בהסכמים, אלא רק במלחמות קשות כשברורים לכולם המחירים של המלחמה. שלום על נייר אין לו ערך. אני מקווה באמת שייתנו לנו לנצח. שנישאר חזקים, ולא סתם נסיים את המערכה. שכולם יחזרו הביתה בשלום, ושנישאר שפויים. כולם משלמים מחירים, אבל שנישאר שפויים ומאוחדים".