"אני אספר לך סיפור מלפני 20-15 שנה", אומר שמואל גולדן, בעל דוכן ספרים במרכז הכרמל בחיפה. "פעם אחת אני מקבל טלפון מאישה. לא הכרתי אותה. והיא מבקשת שאני אמצא לה את הספר 'הנסיך הקטן'. יש כאלה מקרים של אנשים שקונים ספרים מסוימים, ורוצים אותם בכל מיני שפות.

"היא סיפרה לי שהבת שלה אוספת את 'הנסיך הקטן' בכמה שיותר שפות, והיא מבקשת שאני אשיג לה. אמרתי לה שאני אשיג לה, ושאלתי אותה אילו שפות יש לה. היא לא יודעת. אמרתי 'תבדקי בבקשה. תגידי לי כדי שאני לא אביא פעמיים אותו דבר', ושאלתי אותה, 'יש לך ביידיש?' ואני ידעתי שיש כזה ספר ביידיש, אז היא אומרת לי, 'לא, אין'. 'ובערבית?' 'לא, אין לי'. לקחתי את הטלפון שלה ואמרתי, 'אני אודיע לך'".

ומצאת?
"אחרי כמה זמן מצאתי לה ביידיש, ומצאתי לה בערבית, בצורה של קומיקס. ועוד מצאתי, עוד באיזושהי שפה, אני כבר לא זוכר איזו. צלצלתי, היא אומרת לי, 'אוקיי, אנחנו נבוא'. לא אמרה לי מתי ואיך. אמרתי נחכה שבוע, שבועיים, חודש, חודשיים, שלושה, והאישה לא באה. אמרתי, אוקיי, מקסימום אני אפתח את זה ואני אמכור את זה".

ספרים נדירים במגוון שפות

החנות של גולדן קטנטנה, הקירות מלאים בספרים מהרצפה ועד התקרה, ומסביב לדוכן יש כמה מדפים ושולחנות עמוסים בספרים ומגזינים בשפות שונות. גולדן פותח את הדוכן מדי בוקר ב-06:00. "אני בא, מקבל את העיתונים אחרת גונבים לי אותם, והרבה פעמים אנשים שמים לי כאן שקיות וספרים, שאני אקח אותם. אני אומר לאנשים, אם אתם רוצים תביאו, אני, מה שלא טוב לי, אני תורם הלאה. פה יש אנשים שהכי קל להם לעשות את זה בשעות הערב או הלילה, אז גם החניה כאן די חופשית".

לפי איזה עיקרון אתה מסדר את הספרים בחוץ?
"לפעמים יש עיקרון ולפעמים לא. את הספר 'ימי כלניות', ספר גדול עם כותרת בולטת, שמתי מעל ספר על קפקא שמבחינה חיצונית הוא לא מושך. זאת ביוגרפיה מאוד מעניינת על קפקא, הספר אומנם לא בולט, אבל זה קפקא, תמיד מתעניינים בו".

אתה מקווה שזה יעניין מישהו.
"כן. ספר נוסף שהבלטתי בחוץ זה ספר מהפולקלור הערבי שכתוב בכתב יד. מישהו הוציא בהוצאה פרטית לפני הרבה שנים, ויש שם כל מיני אמירות, ביטויים, סיפורים. למשל מורקמי יש הרבה מאוד אנשים שאוהבים אותו, אז אני שמתי את כולם ביחד".

גולדן מחזיק כמה ספרים נדירים ומיוחדים, כמו ספר של בן גוריון עם הקדשה בכתב יד לפולה, ספר בחתימתו של רבין ועותק של הספר "המרד" בכריכת עור והקדשה חתומה של מנחם בגין. מלבד המלצות על ספרים, גולדן מאתר ספרים עבור אנשים.

"אני אספר לך עוד סיפור", הוא אומר בהתלהבות, "יום אחד ב-05:00 בבוקר מגיע לקוח, אפרים, ואומר לי 'שמוליק, אני הייתי אתמול בסורבון וראיתי שם את 'מחשבות' של מרקוס אורליוס'. אמרתי לו 'לא, קוראים לספר הזה 'הרהורים'. ניסיתי להשיג את הספר הזה בעבר לאחד הלקוחות שלי, ובסוף כשמצאתי הוא לא בא לקחת. אמרתי 'אני אחכה לו', כי חיכיתי לו כבר שנתיים והוא לא הגיע. מכרתי לאפרים את הספר, זה ספר שתורגם והודפס בפולין ואין להשיג אותו יותר. הוא שמח, לקח אותו והלך. יום אחר כך הגיע זה שחיכיתי לו שנתיים, אומר לי 'אני רוצה את הספר'. אמרתי לו, 'מכרתי אותו אתמול'".

גם יהודית קציר מכירה

כבר 90 שנה ניצב במרכז הכרמל דוכן הספרים. הוא התחיל בתור דוכן עיתונים באמצע הכיכר, ולאחר שבנו את הבניין שבו הוא עומד, הדוכן עבר לשם. "מי שעשה את החנות זה אחד יקה שקראו לו ורנה, וולטר ורנה. והשני קראו לו באואר, מרדכי באואר, שבא מפולין. באואר נפטר אי שם בתחילת שנות ה-50. והחתן שלו נכנס הנה, קראו לו שפירא, צבי שפירא. כשוולטר ורנה רצה לפרוש בתחילת שנות ה-60, שפירא הכיר את אבי, ביקש ממנו שיבוא להנה ואז הוא קנה חצי חנות. ואחר כך כששפירא נפטר בשנות ה-70, הוא קנה את החצי השני".

בנעוריו בשנות ה-60 הגיע גולדן לחנות לעזור לאבא שלו, "אבל לא כל הזמן, הייתי תלמיד בתיכון והייתי בא לעזור לו בשעות קשות. אחר כך רק אחרי הצבא, בתחילת שנות ה-70. כשאבא שלי נפטר ב-1990, אני כבר לקחתי את החנות לבד".

"וכך, ברחוב בן יהודה פינת מאפו, בין חנות בגדים של 'אתא' לביתי מרקחת, קנה לו אביו חנות בדמי מפתח, וביחד קבעו מעליה את השלט 'גולדן – ספרים ועיתונים', למורת רוחו של גולדן, שרצה שעל השלט יהיה כתוב 'ספרים' בלבד, כי התכוון למכור בחנות רק ספרים וכתבי-עת בנושאי אמנות ותיאטרון ומוסיקה, וביום הראשון הציב בוויטרינה את 'הרי הקסמים' ואת 'בעקבות הזמן האבוד' בלשונות המקור, ויצא למדרכה והתבונן בהם בלב רחב שעה ארוכה, אבל אישתו התעקשה שעיתונים זו פרנסה בטוחה הרבה יותר – 'את החדשות צריך לקרוא? את התוחעס צריך לנגב. בעיתון משתמשים כל יום. ספר קוראים פעם אחת, ואתה עוד צריך לנגב ממנו את האבק לפני פסח'. בשנותיו הראשונות היה גולדן היחיד שניתן להשיג אצלו ספרים מחו"ל, ספרי מחזות וספרי אומנות, והחנות הפכה למקום מפגש לשחקנים ולמוזיקאים צעירים, וגם לפרחי משוררים, שיותר משהיו קונים ספרים באו לשוחח עם גולדן, שהיה בקיא גדול בספרות ובשירה האירופיות ואוזנו הייתה כרויה לשמוע את ביכורי חרוזיהם" (יהודית קציר, "למאטיס יש את השמש בבטן", הוצאת הקיבוץ המאוחד, 1995)

נכון, הדוכן של גולדן נמצא כאמור בחיפה ולא בתל אביב, אבל ברור שקציר התכוונה אליו בספרה.

אותו הרחוב, הקהל השתנה

גולדן נשוי ויש לו שלושה ילדים – הבכורה בת 48, האמצעי בן 44 והצעיר בן 23. "כשהיו קטנים היו באים לפה. הבת שלי הייתה מגיעה כמעט כל יום".

והיום העסק מעניין אותם?
"לא. אין שום סיכוי, אחריי המבול". ובכל זאת הדוכן פתוח, וגולדן מחזיק אותו שנים ארוכות. "קודם כול אין לי משהו אחר. אני גם נהנה מזה, נכון, אבל היום אין לזה אופק. זהו, הקריאה הולכת ומצטמצמת. גם אם באים לפה כל יום לחפש ספרים, אי אפשר להתפרנס מזה".

רוב הספרים הגיעו לדוכן מפינוי דירות. "קודם עמדתי ותיקנתי ספר והדבקתי אותו, כי אני יודע שזה ספר טוב. אם ירצו אותו אנשים – אני לא בטוח". כשהוא מבין שאין סיכוי שספר יימכר, הוא תורם אותו למתנ"סים ולבתי ספר באזור.

אתה מנהל רישום של כל הספרים בחנות?
"פעם ניסיתי לעשות רשימה, אבל מהר מאוד גיליתי שאני לא מסודר ואני לא תמיד יודע בדיוק איפה שמתי את הדברים. הייתי רושם מה יש במדף, והייתי רושם את זה במחשב". אבל היום הוא סומך על הזיכרון שלו, ולפעמים זה בעוכריו. "לפני כמה ימים בא לפה מישהו, חיפש את הספר 'הארץ שמעבר להרים' של ניר ברעם. אמרתי לעצמי אני עוד זוכר שיש, התחלתי לחפש ולא מצאתי. אמרתי 'אני לא יודע, אני אחפש את זה אצל אחד הסוכנים'. ואז במקרה טיפסתי למעלה, פתאום אני רואה אותו מול העיניים שלי".

גולדן מזהה מגמות מסוימות בקרב קהל הקוראים. "במאיר שלו, לצערי, ירדה ההתעניינות". מצד שני, סופר שזוכה לפריחה מחודשת הוא שטפן צווייג. "גילו אותו ממש בחמש-שש שנים האחרונות, פתאום התחילו לפרסם ספרים שלו. נובלות קצרות, סיפורים שונים. צעירים מתלהבים ממנו ממש ורוצים לקרוא עוד ועוד דברים שלו".

גולדן לא רק ממליץ על ספרים, אלא גם על הדרך לקרוא אותם. "הבוקר הייתה בחורה צעירה, חיפשה ספרים של וירג'יניה וולף. היא התלהבה מספר אחד של וולף וחיפשה עוד. אמרתי לה, 'אוקיי, יש לי משהו בשבילך, אבל אל תקראי אותם אחד אחרי השני, כדי שלא תתעייפי ממנה'".

גולדן עובד בחנות כבר יותר מ-50 שנה.

איך הרחוב השתנה במהלך השנים?
"הרחוב, חוץ מכמה שיפוצים חיצוניים, אותו רחוב. אבל האוכלוסייה השתנתה. אם פעם הייתה אוכלוסייה יקית, אוכלוסייה שדיברה שפה זרה אחת או שתיים ותמיד אוכלוסייה מאוד אקדמית שהעריכה, היום אין את זה. יש אוכלוסייה שקוראת עברית, רק המשכילים קוראים שפה נוספת, אנגלית בעיקר, או רוסית לפעמים". זה גם קשור, לדבריו, להתעייפות הכללית מקריאה וספרות. "פעם, עד שנות ה-80 בערך, עוד לפני שהגיע האינטרנט ולפני שהגיע הפלאפון, הרבה יותר קראו".

ואם אי פעם תגיעו לכאן

ולסיפור על "הנסיך הקטן" יש סוף טוב. "יום שישי אחד מתקרבות שתי נשים, בחורה צעירה ואימא. האימא אומרת, 'תבקשי, תבקשי'. ואני לא יודע מה דחף אותי לקחת ולתת לה את הספר. זה היה ארוז. והיא מסתכלת עליי, לא מבינה מה. אמרתי, 'אני לא יודע, תסתכלי'. פותחת את זה, היה ארוז יפה, כמו מתנה. והיא התחילה לבכות כשהיא ראתה את הספר ביידיש ובערבית. 'מאיפה ידעת שאלה אנחנו?' – לא יודע להגיד, אבל ידעתי. את היידיש אין להשיג בכלל, כי לא מדפיסים את זה בארץ, הם הדפיסו את זה בגרמניה. הם הדפיסו את 'הנסיך הקטן' בכל מיני שפות, והיה יבואן שהביא, ואחר כך הפסיק. עד שגיליתי מאיפה ומה, והזמנתי לבד, ומכרתי כמויות מזה ביידיש, ונשאר".