פו הדוב חוגג 90 שנה, או נכון יותר, הספר שנושא את שמו חוגג תשעים שנים. לרגל יום ההולדת להוצאת הספר, יצרה חברת דיסני סדרת איורים של פו וחבורתו מבקרים באתרים מפורסמים ברחבי העולם. את הביקור המאויר של הדמויות האהובות בשדרות רוטשילד, בים המלח, בקיבוץ נצר סירני ובשוק מחנה יהודה בירושלים, ניתן לראות בימים אלו בבית אריאלה (ספריית שער ציון של עיריית תל אביב-יפו). האיורים, פרי מכחולו של קים ריימונד, מאייר בחברת דיסני, נוצרו על בסיס האיורים המקוריים של ארנסט שפרד ולא לפי הגרסאות המחודשות שנוצרו עבור סרטי דיסני.
© Disney).
אירוע הפתיחה, בתחילת השבוע, היה חגיגת יום-הולדת כהלכתה – עם בלונים, מוזיקה ועוגת שכבות ענקית שעוטרה בציורים של פו. ברחבי בית אריאלה מפוזרים, כחלק מהתערוכה, ציטוטים שנוצרו במהלך השנים, בהשראת ספריו של מילן, כמו "אתה אמיץ יותר ממה שאתה מאמין, חזק יותר מאיך שאתה נראה, וחכם יותר ממה שאתה חושב", "אין צורך למהר, נגיע לשם ביום מן הימים", ו-"אתה לא יכול להישאר בפינה שלך ביער ולחכות לאחרים שיגיעו אליך. אתה חייב ללכת אליהם לפעמים".
את הספר פו הדוב כתב הסופר הבריטי א.א. מילן, והוא יצא לאור לראשונה באוקטובר 1926. שנתיים מאוחר יותר, יצא לאור הספר השני בסדרה – הבית בקרן פו. הספרים עוסקים בעלילותיהם של כריסטופר רובין (בנו של מילן) וחבריו – בובות שקיבלו תכונות אנושיות כשעברו מחדר הילדים ליער. לכל חיה-בובה, תכונה שמאפיינת אותה, וכריסטופר רובין הוא מנהיג החבורה.
הספר תורגם לראשונה לעברית על ידי ורה ישראלית וא"ד שפירא ב-1943. את השירים במהדורה זו תרגם נתן אלתרמן. בשנים 1996-1995, תורגם הספר שוב, הפעם על ידי דן מישר, והוא יצא לאור ביולי 2003, אחרי מות המתרגם. בשנת 2004 יצא לאור תרגום שלישי, הפעם של העיתונאית והסופרת אבירמה גולן.
פעוטים היינו
לטענת גולן, הרקע ההיסטורי לכתיבתו ופרסומו של הספר השפיע, במידה רבה, על הפופולריות הרבה שלו. "הספר נכתב בין שתי מלחמות עולם, כשהשינויים בשוק העבודה והמעמדות באנגליה ערערו את הסדר המוכר, אנשים לא ידעו מה יוליד יום" הסבירה בשיחה עם דבר ראשון, "ואז בא הספר הזה, שבהרבה מובנים מתגעגע לסדר הישן. בספר הזה יש סדר, כל אחד יודע את מעמדו – פו אוכל כל יום באותה שעה, 11 בבוקר. ככל שאימי המלחמה השפיעו יותר על אנגליה, הספרות הלכה לכיוון הפנטזיה. פו הוא לא פנטזיה, אבל מאוחר יותר, במרי פופינס, יש כבר יותר ממדים של פנטזיה, ואחר כל הגיע האריה, המכשפה וארון הבגדים (נרניה) – שהוא כבר פנטזיה מוחלטת".
גם הדמויות שעומדות במרכז הספר, לדבריה, עונות לצורך האנושי בנחמה. "החיות הן בובות, אין קשר בין הבובות לחיות עצמן" הוסיפה, "פו הוא לא באמת דוב מפחיד, הוא לא דוב גריזלי כזה, טיגר לא מזכיר טיגריס. בעצם יש פה את חדר הילדים האידאלי, מאוד נעים ומוגן, ילד שמוקף בצעצועים שלו בלי מבוגרים בסביבה, בפנטזיה שלנו זו התקופה היפה ביותר בחיינו".
המסע אחר סוד הקסם
סופר הילדים, יהודה אטלס, שחקר את פו הדוב והתייחס לספרים ולהשפעה של מילן בספרו "ילדים גדולים – סופרים אהובים לילדים – חייהם ויצירתם", אמר לדבר ראשון כי התוודע לסיפורי פו הדוב רק בבגרותו. "את פו הדוב לא הכרתי כשהייתי ילד. רק בחיי הבוגרים הכרתי אותו" סיפר, "גרתי בקיבוץ מזרע, וכל הקיבוצניקים היו מצטטים את פו הדוב, נורא אהבו אותו שם. אבל מאז שהכרתי אותו, לא זזה ידי מידו. זה הספר הכי נהדר – גם לילדים וגם למבוגרים. הספרים של פו הדוב והמחבר א.א. מילן ובנו כריסטופר רובין הם הנושאים עליהם קראתי וכתבתי הכי הרבה".
ספרים בכלל, וספרי ילדים בפרט, הם מלאכת מחשבת מורכבת. ספר אחד יכול להיות כשלון חרוץ, בעוד אחר, דומה אולי, יכול לזכות בחיי נצח. אטלס, שיצר בעצמו ספר נצחי (הילד הזה הוא אני), ניסה לזקק את סוד הקסם של פו, לנבות ולהבין איך יכול להיות שגם היום הספר רלוונטי, ולא רק עבור ילדים. "אם שמים לב, הדמויות , אם כל כמה שהן נראות פשוטות, הן בעצם מורכבות – הן גם צעצוע, גם חיה וגם טיפוס אנושי" הסביר, "מילן, שהיה חכם בצורה בלתי רגילה, מלהטט בין כל אלה". כדוגמה, הצביע אטלס על העובדה שבזמן כשכריסטופר רובין עולה עם פו במדרגות, והראש שלו נגרר הוא צעצוע, אבל כשהוא ביער יש לו רגשות וחושים".
"מלבד תיאורי הנוף והחכמה, הסיפורים של פו הם מיקרוקוסמוס של החברה, החברה בזעיר אנפין" הוסיף אטלס, "לכל דמות יש את האפיון שלה: איה – קודר, ינשוף – סנוב, חזרזיר – פחדן, ארנב – תמיד מארגן, רו – שהוא ילד נצחי, קנגה – האם הטיפוסית, והנמר – שהוא מן שוויצר כזה. לדעת פּוּאוֹלוֹגִים, הדבר העיקרי, סוד הקסם של סיפורי פו הדוב, הוא האמפתיה שמפגין המספר לכריסטופר רובין, מנהיג החבורה, ולכל חיה וחיה. לא שופטים אף חיה אם היא טיפשה או חכמה, אם היא נכשלת או מצליחה. לכל אחת יש מקום – וזה הדבר הכי חשוב בכל יצירה ספרותית".
גולן התייחסה גם היא לקסם המיוחד של הספרים. "יש פה הרבה רבדים נסתרים, שאולי ילד לא מבין, אבל הוא מרגיש אותם" אמרה, "יש בספרים אירועים ששקולים לאירועי החיים. לדוגמה, כשקנגה מגיעה ליער, כתוב בספר שאיש לא ידע מאין היא הגיעה, וכל מה שיודעים זה שהיא הגיעה מקום אחר והתכונה העיקרית שלה זה אמהות. יש פה ראיה מאוד ראשונית של החיים. הדמות של האישה, נקבה היא אימא, הכל מאוד טוטלי. חזרזיר אומר 'אני חיה קטנה מאוד' ומפחד מהכל – מהרוח והחיות. הכל מאוד טוטלי, וילד קטן מאוד מזדהה עם זה. ובסוף הכל טוב, ללכת לאיבוד זה טוב, כל החוויות הראשוניות של החיים הם כאן עם המון חמלה והומור. בתרגומים הראשונים לעברית, ההומור הבריטי לא עבר, כשתרגמתי את הספר הופתעתי לגלות שהוא כל כך מצחיק, ושהוא כל כך אנושי וסלחני לשגיאות של כולנו".
האם הספר ישרוד תשעים שנים נוספות ? לטענת גולן, הבסיס ממנו צמח הספר והסביבה בה זכה להצלחה כה מסחררת, דומים מאוד לתקופה בה אנו חיים עכשיו. "אחרי מלחמת העולם הראשונה, בריטניה הייתה במצב קשה, היו הרבה חיילים עם טראומות, הלומי קרב וגם הרבה שנהרגו" הסבירה, "איכשהו הספר הזה הציע הרבה נחמה, והיום אנחנו נמצאים עידן של אי-ודאות. הדור הצעיר לא יודע איפה הוא יעבוד, איך הוא יזדקן, ומי ישלוט בעולם. העולם מאוד מפחיד, וכשיש חדר ילדים, נעים וחומל, אין ספק שזה מאוד מנחם".
סוף דבר
בפרק האחרון של "הבית בקרן פו", מנהלים כריסטופר רובין ופו הדוב את הדיאלוג הבא:
"פּוּ, תַּבְטִיחַ לִי שֶׁלֹּא תִּשְׁכַּח אוֹתִי לְעוֹלָמִים. אֲפִלּוּ כְּשֶׁאֲנִי אֶהְיֶה בֶּן מֵאָה."
פּוּ חָשַׁב רֶגַע קָט. "בֶּן כַּמָּה אֲנִי אֶהְיֶה אָז?"
"תִּשְׁעִים וָתֵשַׁע."
פּוּ הִנְהֵן. "אֲנִי מַבְטִיחַ," אָמַר.
עבור גולן, הסצנה הזו היא מטאפורה למוות. "הספר נגמר בזה שכריסטופר רובין הולך מהיער לבית ספר, ויוצא מתוך העולם המרופד והמתוק והנעים לעולם האמתי, שזה למעשה המוות. יש פה אדם שנפרד מהחיים, מהמקום המוגן והולך אל הבלתי ידוע שזה החיים המבוגרים", סיכמה.
תערוכת "הנאות קטנות" מוצגת בבית אריאלה בתל אביב ותינעל ב-26.5.2017. הכניסה ללא עלות
