התקציב הקרוב הולך לכאוב. זה לא רק מספר התלמידים בכיתה או התור במיון – ההשפעה של שחיקת השירותים בעשורים האחרונים. הפעם הכאב יורגש במאות שקלים בחודש למשק בית. בשיח הציבורי הכאב הזה מוצג כמוצר נלווה הכרחי של המלחמה. אבל האם זה באמת המצב?

נהוג להתייחס לתקציב בתור סדר העדיפויות שקובעת הממשלה. זו קביעה נכונה, אבל השימוש בה שגוי: סדר העדיפויות הוא לא בין החינוך, הרווחה והבריאות, אלא בין דרכים שונות לניהול הכלכלה הישראלית. בתקציב הנוכחי קבעה הממשלה: חוב לפני צמיחה. זה אינו סדר עדיפויות חדש, אבל הפעם בגלל המלחמה – הוא יורגש במיוחד.

הכול מתחיל במספר

ביסודו של התקציב עומד מספר. במקרה הזה 519 מיליארד שקלים (עם כוכבית של רזרבות בשליטת האוצר). המספר הזה לא מוכר ולא אומר כלום לציבור, אבל הכול נגזר ממנו: כמה יעלו המיסים, כמה יפגעו השירותים, כמה יעלו המחירים בסופר, וכמה מטוסי תדלוק יקנו לקראת תקיפה נוספת באיראן. זו הסיבה שחשוב, למרות כובד העניין, להתעכב לרגע ולנסות להבין איך המספר הזה נוצר.

הקביעה שלו היא תהליך מורכב המתבסס על חוקי ההוצאה, מסמך הנומרטור, טבלאות אקסל, החלטות ממשלה והטייס האוטומטי, אבל אפשר גם לתמצת אותו במשפט: המספר שהאוצר קובע. החוקים הקשיחים לכאורה, שאמורים לקבוע אותו (כלל ההוצאה ויעד הגרעון), משתנים מדי שנה בנוסחאות חדשות ללא הסבר של ממש. מי שלוקח את כל המשתנים והופך אותם למספר הם אנשי אגף התקציבים במשרד האוצר, בתהליך שאינו שקוף לציבור ולא זוכה לדיון של ממש גם בשדה הפוליטי.

אבל גם אם קשה להבין את המספר כשלעצמו, אפשר להתחקות אחר ההיגיון שדרכו הוא נקבע. אותו אפשר למצוא בפירוט רב בחוברת התקציב, המונה מאות עמודים, ומספרת את סיפורה של ישראל מעיניהם של אנשי אגף התקציבים.

במסמך זה מצויר תרחיש האימים: "המשך 'עסקים כרגיל' עלול להוביל את הכלכלה לסחרור, המזין את עצמו ומתעצם, ובסופו של דבר להוביל למשבר פיננסי". כלומר, מצב בו  ישראל נכנסת לסחרור של הוצאה גדולה, שמובילה לחוב גדול, אינפלציה, ריבית גבוהה וחוסר אמון של השווקים – שמביא אותה לחדלות פירעון. בהשאלה מתחום הביטחון, זהו 'תרחיש הייחוס' הכלכלי איתו מבקש התקציב להתמודד.

אל מול האיום מגיעה התשובה: "נוכח האמור, תקציב המדינה לשנת 2025 והתכנית הרב-שנתית לשנים 2026 עד 2028 מושתתים על העיקרון של ייצוב יחס החוב לתוצר של הממשלה כבר בשנה זו, ותחילת ירידה בשנת 2026". זהו המשפט החשוב ביותר בספר התקציב: אבן הראשה, ההחלטה הכלכלית האסטרטגית, שאחריה שאר ההחלטות הן טקטיות. זוהי פונקציית המטרה, הקבוע שמסדיר את שאר המשתנים בתקציב. בעבור יחס החוב-תוצר, ולא בעבור המלחמה, נדרשים הישראלים להדק את החגורה. אבל האם זה באמת מחויב המציאות?

חוב תוצר: יעד מפוקפק

יחס החוב-תוצר הוא נתון כלכלי בסיסי, שנועד לתת מושג כללי על רמת החוב של מדינה – כמה כסף היא חייבת ביחס לגודל הכלכלה שלה. זהו מספר בעל משמעות מעורפלת: אין הסכמה או אמת כלכלית לגבי מהו היחס הנכון. הוא גם לא אומר הרבה כשלעצמו – יש הבדל בין חוב לפנסיות של אזרחי ישראל, לבין חוב למדינות אחרות. מדינות שונות מתנהלות עם היקפי חוב שונים, ואין הדבר מעיד בהכרח על חוזקת או חולשת הכלכלה.

אז נכון שגדילה אינסופית ובלתי מרוסנת של החוב יכולה ליצור בעיה. אבל מכאן ועד הריסון המיידי בזמן מלחמה הדרך עוד ארוכה. אפשר להתמודד עם עלייה ביחס החוב-תוצר, כל עוד החוב מנוהל בצורה סבירה. מעבר לכך, על היחס אפשר להשפיע בשני אופנים – ריסון החוב, או יצירת צמיחה שתגדיל את התוצר (שמהווה את סך הפעילות הכלכלית במשק). מדינת ישראל בוחרת בריסון. במקביל, צעדי הצמצום התקציבי (ובתוכם עצירה כמעט מוחלטת של השקעה בתשתיות) הם צעדים שמונעים צמיחה.

זה הזמן בו לרוב נשלף הג'וקר של חברות דירוג האשראי, והחשש שהדירוג של ישראל ירד. התשובה לחשש הזה היא משולשת:
1. זה לא כל כך נורא – רוב החוב של ישראל לא רגיש לדירוג אשראי.
2. מי שיכוון את עצמו דרך חברות הדירוג יסיים בניאו-ליברליזם נוסח צ'ילה.
3. לחברות הדירוג אפשר למכור כל מיני סיפורים על הכלכלה הישראלית. באוצר בוחרים בסיפור של כלכלה רזה עם חוב קטן. אפשר לבחור גם בסיפור של כלכלה שמשקיעה וצומחת מהר. ואם לא יקנו? ראו 1 ו-2.

נטל החוב: עלייה מתונה

בניגוד ליחס החוב-תוצר, מה שכן משפיע בצורה ישירה יותר על החיים בישראל הוא נטל החוב – כלומר, כמה תשלומי הריבית מכבידים על תקציב המדינה. בשונה מיחס החוב-תוצר, זהו נתון שוטף שאינו שנוי במחלוקת: כמה בפועל מדינת ישראל משלמת למחזיקים באגרות החוב שלה, ולמלווים בריבית – לאנשים ולמוסדות בארץ ובעולם. בלי להיכנס לניואנסים, אפשר להסכים שזה מספר בעל משמעות.

אז מה המצב במדד זה? לפי בדיקת 'דבר', נטל החוב של ישראל בהחלט יעלה בעקבות המלחמה, אבל בצורה מתונה ביותר. הוא יטפס לרמתו ב-2016, הרבה מתחת לעשורים האחרונים. גם אם יתווספו עוד כמה מיליארדי שקלים לתשלומי הריבית, נטל החוב יישאר ברמות מתקבלות על הדעת.

ושוב חשוב לציין: מדיניות מוטת-צמיחה אמנם תגדיל את תשלומי הריבית, אבל במקביל תגדיל גם את הכנסות המדינה ואת התוצר, כך שנטל החוב לא יעלה באותה מידה.

גם כשנלחמים ב-7 חזיתות, ההוצאה הציבורית בישראל נמוכה

לבסוף חשוב לזכור שההוצאה הציבורית בישראל – הכסף שמשקיעה הממשלה בחינוך, קצבאות, תשתיות, בריאות, רווחה – היא נמוכה ביחס למדינות המפותחות. לא רק שהיא הייתה נמוכה בעשרות השנים האחרונות, היא נשארה נמוכה אפילו בזמן המלחמה.

אם שמים בצד את הזינוק בתקופת הקורונה, לפני המלחמה התייצבה ההוצאה הציבורית הממוצעת בישראל על מתחת ל-40% מהתוצר. ב-2024, שנת השיא מבחינת הוצאות המלחמה, היא זינקה ל-43.2% – מתחת לממוצע OECD ב-2021 (כ-46%), שאפשר עוד להגדיר כשנת התאוששות מהקורונה. ועדיין, זה שיעור נמוך בהרבה ממוצע מדינות האיחוד האירופי גם בזמן שגרה ב-2022 (49%).

למרות הפגזים, המטוסים, המילואים והמפונים, ממשלת ישראל מוציאה פחות ממדינה אירופית ממוצעת על הציבור הישראלי. זה לא חוק טבע, אלא תוצאה של מדיניות, הרואה בצמצום החוב בתור הערובה החשובה ביותר להמשך הקיום הישראלי.  אפשר גם אחרת. בשפה כלכלית, אפשר לומר שישראל צריכה לדאוג לצמיחה שלה יותר מהחוב. ובמילים פשוטות: קודם כל החיים עצמם.