אם יש מילה שבה אפשר להגדיר את מאור גביש (41), זו המילה "בונה". גביש הוא יו"ר ועד העובדים ברשות להסדרת התיישבות הבדואים, ועוסק בתכנון הכפר אום בטין; במילואים הוא עוסק בבינוי בפיקוד הדרום, ודואג שכל בטונדה, כל אוהל וכל מבנה יביל ישרתו בצורה המיטבית את הכוחות בגזרה שבערה במשך שנה שלמה, ועדיין ממשיכה לבעור.

אבל ב-5 בדצמבר, כשהתרוצץ בין החמ"ל, השטח והכפר, הכול השתנה. גביש נפצע קשה בתאונת דרכים, ויותר מחודשיים נתמך בקיבועים. בתום אותה תקופה, כשהוא עדיין בהליך השיקומי, הוא נלחם, התרוצץ ושכנע, עד שהצליח לחזור לשירות מילואים, שבו הוא סופר כבר קרוב ל-400 ימים מתחילת המלחמה.

"אתה צריך לכבד וגם לבנות לעצמך מעמד בכפר"

גביש מתגורר במושב דקל במשולש הגבולות עזה-ישראל-מצרים. בכל ענייני הסדרת התיישבות הבדואים, הוא מוגדר איש משא ומתן. "יש גם את הפזורה שסמוכה לכפר ואת היישוב תל שבע שנספח לתחום האחריות שלי", אומר גביש, שעובד ברשות בתשע השנים האחרונות. הוא אחראי גם ליצירת תוכנית מתאר ליישוב, ולהכנסת בתים מהפזורה הסמוכה אל תוך "הקו הכחול", שטח השיפוט המוסכם של היישוב.

מה מצריך המשא ומתן? איך זה נראה?
"קודם כול צריך רקע בניהול משא ומתן. אתה צריך לכבד וגם לבנות לעצמך מעמד בכפר, ואז אתה גם זוכה לכבוד הראוי כמי שמבחינתם הוא המדינה, והוא גם בצד שלהם. רוב הזמן אנחנו עובדים בצוותים או בזוגות, אבל היחסים האנושיים הם דבר מאוד חשוב.

פגישת עבודה עם נציב שירות המדינה פרופ' דניאל הרשקוביץ בכפר אום בטין. "אתה נציג המדינה לניהול משא ומתן עם הבדואים, וכל מה שקורה ביישוב עובר דרכך" (צילום: אלבום פרטי)

"זו עבודה שוטפת עם כל הגורמים, מגורמי התכנון, משרדים ממשלתיים, בעיקר עם הבדואים, אתה נציג המדינה לניהול משא ומתן עם הבדואים, וכל מה שקורה ביישוב עובר דרכך. למשל חברת החשמל רוצה להעביר קו או נת"ע רוצה להעביר כביש. הוא לא יכול לעבור שם, אז הם באים אל הרשות ואני המתווך שלהם בשטח, אני איש משא ומתן מול האוכלוסייה, זה התפקיד".

איך נראים היחסים האנושיים?
"אני יכול להגיד לך שראש המועצה מתייעץ איתי לגבי הרבה דברים, אני מסייע לו בהרבה דברים, התנהלות פנים-ארגונית, חוץ-ארגונית. אתה הופך לחבר, מזמינים אותך לאירועים, אתה נציג המדינה, חוּכּוּמַה (ממשלה בערבית). ויש גם דברים שהם גם פחות נעימים, כמו הריסות בתים בכפר".

איך מתמודדים עם זה?
"יש כאלה שמצביעים עליך בתור הגורם המשפיע. אבל בגדול אני לא גוף שאוכף, אני לא אחראי להריסות. אנחנו עושים הסדרה, וככל שההסדרה תתקדם טוב יותר, ככה תהיה פחות הריסה, או שיהיו הליכי שיפוי מתאימים, אבל אנחנו באמת לא עוסקים בהריסה".

עם לירון פריוב, מנהל חטיבה ארצי בהסתדרות עובדי המדינה (צילום: אלבום פרטי)

לצד עבודתו השוטפת, גביש הוא גם יושב ראש ועד העובדים ברשות, שבה עובדים כ-80 איש. "יש לנו ועד נשי בסך הכול, יחד איתי בוועד יש את דיאנה דהאן, שירה ארושס, אייל חיון, ומיכל ביטון. שירה בעצמה הייתה יושבת ראש בעבר, ולכל אחד יש את התחום שלו. מבחינה מקצועית רק אני ואייל אנשי משא ומתן, ואייל מתעסק גם בהפשרות קרקע. שירה היא הסגנית של אייל בתחום הפשרות הקרקע, ומיכל ודיאנה הן בתחום החשבות והפיתוח".

"כביש 232 הפך לגיא הריגה"

גביש הוא איש מילואים מ-2005, אבל חי את המתיחות כבר קרוב ל-20 שנה, כחלק ממגוריו במושב דקל בעוטף. בשנה רגילה גביש עושה בין 30 ל-40 ימי מילואים. "עד למלחמה, וגם בתחילת המלחמה, ישבתי ב'שולחן מרכזי' של פיקוד דרום. זה אופן לפיקוד ושליטה ברמה הרחבה, ולכל תחום בניהול הפיקוד יש שולחן מרכזי. אני בשולחן המרכזי של כל נושא הלוגיסטיקה בפיקוד דרום, והייתי נציג של הבינוי".

איך נראה הבינוי בפיקוד?
"אנשי הבינוי מקימים את שטחי הכינוס, נקודות ההתכנסות, המוצבים הארעיים, בטונדות, מבנים יבילים, וגם כל שינוי שצריך לעשות בבסיס קבע. יש גם שגרה לצד המלחמה, אז אנחנו מתעסקים בלאפשר את תנאי המחיה והמיגון הכי טובים לחיילים".

מתחם שיחידת הבינוי בנתה בעזה. "אנחנו מתעסקים בלאפשר את תנאי המחיה והמיגון הכי טובים לחיילים" (צילום: אלבום פרטי)

איך נראה 7 באוקטובר?
"הייתי באופקים עם שלושת הילדים שלי, וגרושתי הייתה בדקל. התעוררנו מאזעקה ועוד אזעקה ועוד אזעקה ועוד אזעקה, ומייד איך שהתחיל כל הבלאגן, כשהבינו שזה יותר מאשר רק אזעקות, קיבלתי טלפון מהפיקוד: 'תעלה על מדים, תגיע'. אמרתי להם שאני לא יכול, כי אני עם ילדים, אני לא יכול להשאיר אותם לבד. אני בעצמי חמוש כי אני גם איש ביטחון, אז אני צריך להיות איתם כי עדיין יש קרבות. ויום למוחרת יצאה מהפיקוד שיירה שהתחילה בדרום העוטף, וככה חילצו את גרושתי כדי שתוכל להיות עם הילדים ואני אוכל להגיע למילואים. איך שהיא הגיעה לפה, טסתי למילואים מייד".

המשפחה של גביש עדיין מפונה מדקל לקיבוץ משאבי שדה. "גרושתי עם פוסט-טראומה מהנסיעה הזו", הוא מספר. השיירה שנסעה מדקל לאופקים עברה בכביש 232, שהפך לגיא הריגה באותה שבת שחורה. בזמן שחיילים, שוטרים ואזרחים נלחמו במרחבי הנגב המערבי, אי אפשר היה לפנות את הגופות הרבות שהיו פזורות לצד הכביש ועליו. "היא עדיין בפוסט-טראומה, אבל מטפלת בעצמה עם הילדים", אומר גביש, שעבר בעצמו בכבישים האדומים האלה בתחילת המלחמה. "גם הילדים בטיפולים, כי זה היה אירוע מאוד מאוד קשה".

"לא רציתי לתפוס מיטה ללוחם, אז שחררו אותי"

מאז גביש היה במילואים, מתמרן בין החמ"ל של הבינוי לבין הפיקוח בשטח, ולעתים רחוקות מטפל במשהו חיוני בעבודה או רואה את המשפחה. "ב-5 בדצמבר היה לי יום קשה, שהייתי גם צריך להגיע ולסדר כמה דברים בעבודה ולנסות לפתור כמה דברים בשטח, ולא הצלחתי לישון בלילה כי הייתי במשמרת בחמ"ל. סיימתי משמרת לילה בחמ"ל ונסעתי לכפר לטפל בכמה דברים", נזכר גביש בנסיעה של פחות מחצי שעה, שבימים אחרים הוא עושה אותה כמה פעמים ביום. "סיימתי באום בטין, חזרתי לעוד משמרת, זה היה משהו נוראי, היום סיימתי את המשמרת, יצאתי באמצע הלילה מפיקוד דרום לכיוון שדה תימן, ומאז אני לא זוכר כלום".

הטנדר שלו התנגש חזיתית במשאית. הוא הוגדר בהתחלה פצוע אנוש, ובהמשך פצוע קשה. הוא סבל מפגיעה בראש ומריסוק של חוליה C1, המכונה גם "אטלס", מכיוון שהיא החולייה האחת שמחזיקה את הגולגולת כולה.

"אין לי שום זיכרון מהאירוע הזה", מודה גביש. "התחלתי שיקום בבית הלוחם, בת הזוג שלי טיפלה בזה, קרוב לחודש וחצי-חודשיים, ולא יכולתי ללכת בכלל". גביש השתמש בצווארון קיבוע במשך כחודשיים, ללא יכולת כמעט להזיז את פלג גופו העליון. אבל מבחינתו לא להיות במילואים בזמן לחימה זו לא אופציה. "כתושב דקל, תושב העוטף, בחודשיים שישבתי בשיקום – זה היה בלתי נסבל".

מה עשית?
"ביום שהתעוררתי ביקשתי להשתחרר, ואמרו לי 'אתה לא משתחרר עוד הרבה הרבה זמן', התווכחתי איתם ואמרתי שאני תופס מיטת לוחם. אח שלי גם נפצע ב-7 אוקטובר בכפר עזה, ואחר כך גם הוא חזר לשירות, אז הבנתי כמה חשובה מיטת לוחם. אמרתי להם 'שחררו אותי היום', אז הרופא אומר 'תקשיב, אנחנו עוד לא קיבלנו החלטה אם אתה צריך לעבור ניתוח או לא'. שאלתי אותם מה האופציות, והם אמרו לי טיפול צווארון וקיבועים, אז אמרתי שאין בעיה, נעשה מה שצריך, אבל לא רוצה לתפוס מיטה ללוחם, ואחרי יומיים שחררו אותי".

מה אתה יכול לעשות במצב כזה?
"דיברתי עם המפקד שלי, אמרתי לו שאני צריך את החזרה הזו לשירות גם בשבילי, והוא מכיר אותי ואמר לי 'אם אתה מוצא אורתופד שאומר שאתה יכול לחזור לשירות, אני מקבל אותך'. התרוצצתי בין חמישה אורתופדים, ניסיתי שמישהו יגיד לי שאני יכול לחזור לשירות, כי הבנתי שאם לא אחזור לשירות, משהו יפריע לי בתפיסה שאנחנו עדיין במלחמה ואני לא יכול לא לתת, לא יכול שלא להיות חלק מזה".

בפברואר, ביום שבו הורידו לו את הקיבועים, הוא חזר לשירות. "כשחזרתי לשירות הכניסו אותי ליחידה עצמה. אמרו לי 'תנוח קצת, תהיה בחמ"ל', אבל אני לא ממש יכול לשבת בגלל הפגיעה בגב, אז עשו תפקיד מיוחד שכן מנצל את הניסיון שלי והיכולות שלי, ויצרנו מעין צוות בקרה שאני נמצא איתו בשטח מול הלוחמים, מאפיין תקלות, בודק דברים ודואג שהדברים ינועו". מאז ועד היום גביש במילואים, יותר שנה במצטבר.

איך זה מסתדר עם העבודה?
"כרגע בעבודה אני לא נמצא. בהתחלה הייתי מנסה להגיע, כשהייתי בחמ"ל והיו משמרות, אבל אחרי התאונה הבנתי שהמנוחה בין המשמרות זה דבר מציל חיים. בעבודה הבוס שלי בא ואמר לי 'תקשיב, אתה נראה עייף, לך', אמרתי לו שאני רק מסיים כמה דברים והולך, והוא התעקש איתי, אבל גם אני התעקשתי איתו, ובסוף קרה מה שקרה. זה מקום עבודה שזו זכות להיות בו, גם הבוס הישיר שלי מדהים. הוא אמר שהכול בסדר, כי הם מבינים שיש גם את הצורך הלאומי".

יש גם את הצורך של הבית.
"זה גם נושא מאוד רגיש, כי החטופים וההרוגים זה החיים שלי, אני תושב העוטף. אם אני פותח את רשימת אנשי הקשר בטלפון יש לי שבעה אנשים שכבר לא יענו לי. זה נוגע בהכול, בכל המעגלים שלנו, הילדים שלי למדו בבית הספר של המועצה, בית ספר מעורב עם הקיבוצים בקיבוץ מגן. יש להם ילדים בבית הספר שראו דברים נוראיים. אלינו לדקל לא נכנסו, זה מזל גדול שלי, כי נועה גרושתי הייתה שם, אבל זו באמת מלחמה על הבית.

גביש עם זוגתו לינוי וילדיהם. "הבן שלי, בן 12, יש לו תחושת גאווה מטורפת, הוא הולך עם חזה מורם מגאווה" (צילום: אלבום פרטי)

"היה לי הכי קשה להגיע לעבודה. עשינו הרמת כוסית לחג ובאתי לדבר עם העובדים. הייתי עם חנק בגרון, כי אמרתי, 'אני לא יכול להגיד לכם חג שמח, אני יכול להגיד לכם חג שמח ככל האפשר, מאוד קשה לי לבוא ולדבר איתכם על חג, כי אני כבר תקופה חי בצבא, ופתאום אני מגיע לפה, ואנשים חיים ועובדים והכול כרגיל, אז זה משהו אחר'. זה היה קושי מטורף בשבילי, אבל אין מה לעשות, ממשיכים, בסוף בשביל זה נלחמים".

מה זה אומר "חי בצבא"?
"אני חי ונושם את הלוחמים בשטח, דואג לכל המעטפת הלוגיסטית שלהם ורואה את המוטיבציה ושמחת החיים שלהם. אנשים שיצאו שלוש-ארבע פעמים, אני שומע שהם אומרים 'גם אם יקראו לי עוד עשר פעמים אני בא', ואנשים שבאים ואומרים לי, 'סגרתי עסק, אבל פה זה הדבר הכי חשוב'. אנשים יודעים לבוא, להוקיר ולהעריך, הם רואים את זה שאתה בא ונותן להם, וזמין להם בשעות לא שעות, ונמצא איתם בשטח בשעות לא שעות. אתה איש לוגיסטיקה, אבל הם מעריכים אותך ומחבקים אותך, אתה מרגיש שייך".

ביקור עובדי הרשות בימים שלאחר הפציעה. "החיבור הזה עם העבודה נותן פרופורציות" (צילום: אלבום פרטי)

איך בבית מרגישים את זה שאבא חי בצבא עכשיו?
"אני תמיד אומר לבן שלי מה אני עושה. הוא אומר לי 'אבא, אתה נמצא במקומות מסוכנים', ובתחילת המלחמה זה היה מפחיד, אבל אני אומר לו שקודם כול אבא לא לוחם, אני איש לוגיסטיקה. כן, אני מסתכן לפעמים, מגיע לאזורים רגישים וכאלה, זה חלק מהעבודה. אבל כיום הבן שלי, בן 12, יש לו תחושת גאווה מטורפת, הוא הולך עם חזה מורם מגאווה. הוא אומר, 'אבא שלי נפצע וחזר, הוא פצוע וקשה לו, והוא עדיין מגיע למקומות, הוא כל הזמן עם הלוחמים, וכל הזמן דואג להם'. זה כיף".

אירוע פורים שהוועד ארגן ברשות (צילום: אלבום פרטי)

איך נראה הקשר עם החברים מהעבודה?
"קודם כול, עוד לפני שהספקתי לפתוח את העיניים בבית החולים היו שם הנציגים של העבודה. מנהלת משאבי אנוש הייתה הראשונה שהגיעה. היו שם צוות הרווחה, יושב ראש ועד העובדים הקודם, חיבוק גדול קיבלתי. זה מאוד ריגש אותי. החיבור הזה עם העבודה נותן פרופורציות. בינואר אני כנראה מסיים את המילואים, ונצטרך להתחיל לחזור לחיים".