עידו עמית (34) ממצפה רמון, בזוגיות עם מישל, אבא לשלום (שנתיים וחצי) ולנועם (עשרה חודשים). עבודה: מורה בתיכון ובעל עסק קטן להדרכת תצפיות כוכבים. מילואים: 160 יום (וסבב נוסף של חודשיים באופק), מפקד כיתה בגדוד חי"ר 7007.

הסבבים: "כבר ברור שבסבב הבא זוגתי תצטרך להוריד אחוזי משרה"

"כמעט חצי מהחיים של הבת שלי אני במילואים. דיברתי עם זוגתי מישל על בת כמה הילדה, היא אמרה לי עשרה חודשים… אמרתי שמבחינתי היא בת חצי שנה. זה הזוי. חצי שנה במילואים, כמו בסיפורים של דור האבות שלנו, במלחמת יום כיפור, בסואץ – זו חוויה שאף אחד לא חשב שתקרה לנו. חשבנו שהסיפור של מלחמות כאלה זה משהו שנגמר".

"החוויה הזו של המילואים היא כאילו מעשור אחר. כל הסביבה השתנתה, אבל המילואים נתקעו. יש גם משהו יפה בזה שהציפייה מחייל המילואים לא השתנתה, אבל יש בזה גם משהו שלא ממש מסתדר. כל העולם, השיח, החברה הישראלית, המדינה, הפוליטיקה – הכול השתנה. אבל המילואים זה מילואים. פתאום אנחנו חוזרים לתפקידים מסורתיים כאלה: אבא במילואים ואמא בבית עם הילדים, למרות שהמשפחות כבר לא נראות ככה. גם אני וגם חברים שלנו, הבית מתבסס עלינו, על הנוכחות שלנו, יותר משהתבססו לדעתי בדור הקודם, שהגבר היה יותר מפרנס מהורה פעיל. זה שינוי שהמערכת לא לגמרי יודעת להכיל.

אף אחד לא התייעץ עם זוגתי כשקראו לי למילואים. זו ההחלטה שלי ללכת, להיענות לקריאה, אבל היא משפיעה על שנינו. גם לה יש קריירה, דברים שחשובים לה. גם היא מורה, ובמילואים הקרובים כבר ברור לנו שתצטרך כנראה להוריד אחוזי משרה.

בסבב הראשון, כשיצאו מייד לאחר 7 באוקטובר, אף אחד לא ידע כמה זמן יהיו בעזה. הם השתחררו אחרי קצת יותר מחודשיים. "זה נחשב יחסית קצר לסבב ראשון", הוא אומר. הסבב השני היה של כחודש וחצי בגוש עציון, והשלישי, חודש וחצי נוספים, היה בציר נצרים. "עכשיו מתכננים לנו כבר סבב רביעי של חודשיים".

חזרה לעבודה: "מתנהג כאילו הסבב הבא לא הולך לקרות"

"בשנה שעברה הייתי אמור לחנך כיתה בשכבה י'. בפועל זה לא קרה, בעיקר בגלל המילואים והעובדה שנעדרתי חצי משנת הלימודים. עשיתי מה שאפשר. בין הסבבים אתה מתחיל דברים, כי אתה יודע שאם תשקע בזה שתיכף עוד סבב אז לא תעשה כלום. אז אתה מתנהג כאילו זה לא הולך לקרות, אבל בסוף אתה שוב יוצא למילואים. קשה לייצר ככה תהליכים חינוכיים, עם אופק. כאלה שדורשים זמן. בשנה שעברה לימדתי שפה, והשנה אני רכז תעסוקה שמלווה את תוכנית שותפים, שבמסגרתה התלמידים מקימים עסקים חינוכיים כחלק מהלימודים שלהם. השנה אני גם מחנך. בתיכון שלנו חינוך הכיתה הוא בצמד עם מחנכת נוספת, זו פריווילגיה שמאוד מאפשרת".

"אחרי הסבב הראשון, עשיתי עם התלמידים שלי שיעור 'סליחה על השאלה' על המילואים. זה אפשר להם לפתוח הרבה שאלות שהיו להם, ולעשות שיחה פתוחה ומשמעותית. זה דבר שקשה לדבר עליו עם תלמידים כי הם לא תמיד באמת מבינים, ולפעמים השאלות קצת חסרות טאקט. ועדיין, יש בזה ערך, לתת הקשר לזה שהם רואים מישהו מהיום יום שלהם שנעלם למילואים. זה דבר חינוכי".

"בית הספר שלנו מאוד מכיל. המנהל דור למעשה משרת יחד איתי במילואים, אז ברור שזה מקום טוב לצאת ממנו לשירות ואף אחד לא יעשה לך פרצוף. יש תמיכה, מה שאתה צריך ונותנים גם זמן. ועדיין, זה מעבר מאוד קיצוני משגרה למילואים וחזרה. בזמן המילואים אתה שורד, בשגרה אתה סבבה, המעברים הם מה שהכי קשה. זה נכון גם בבית. בגלל זה אני חושב שימי ההסתגלות לאחר סבב מילואים הם כל כך חשובים. בעיקרון, מותר לעבוד בתקופה הזו ואז מקבלים גם ימי מילואים וגם שכר. לדעתי צריך היה לאסור בחוק על המעסיק לדרוש, ועל העובד להגיע, שישב לנוח קצת בבית ויתאקלם. אחרי עשרה ימים, שיחזור לעבודה. זה חשוב לנפש. אני מקפיד על זה, ובבית הספר מכבדים את זה".

חזרה לעסק: "לא קיבלתי מענה מהביטוח הלאומי, וגם לא מקרן הסיוע"

לצד עבודתו כמורה, באביב 2023 פתח גם עסק קטן להדרכת תצפיות כוכבים. "כשעברתי למצפה רמון ב-2020, הסתכלתי למעלה וראיתי את השמיים המטורפים הללו, שלא רואים בשום מקום אחר בארץ. זה כל כך הלהיב אותי! ממש התאהבתי. לא היה לי שום רקע באסטרונומיה, אבל התחלתי לקרוא, לקחתי קורס ועבדתי כשנתיים כשכיר בתחום הדרכת התצפיות. יש במצפה תעשיית תיירות משגשגת שתצפיות הכוכבים הן חלק מרכזי ממנה. בגלל המדבר והריחוק מיישובים גדולים שעושים זיהום אור, השמיים פה בלילה מטורפים".

"ידעתי שאני מדריך טוב, והחלטתי שאני רוצה להתפתח עם זה. קניתי טלסקופ ראשון, ועם כל תצפית וסיור שהבאתי, השתמשתי בכסף כדי לפתח את העסק עוד קצת. לאט לאט רכשתי עוד טלסקופ, ועוד אחד. הרחבתי את השיווק, בניתי אתר. הקיץ הוא שיא העונה, ולפני המלחמה היה קיץ פצצה, עם המון קבוצות. היה גם מטר מטאורים שמשך המון אנשים. היה מומנטום, כבר היו הזמנות לחגים ואפילו קצת אחרי כן, תוכניות שכמובן שהתבטלו אחרי 7 באוקטובר והיציאה למילואים".

בחודש הראשון של המלחמה התבטלו לו עסקאות בשווי של כ-8,000 שקלים, וזאת לאחר שהשקיע כסף רב ברכישת ציוד ובפרסום. אחרי כן, בין סבבי המילואים, החליט שלא לעצור את תנופת הצמיחה של העסק. "זה מורכב כי אתה מנסה לסגור הזמנות, אבל אתה לא יכול להחזיק עסק כשאתה אומר 'בגדול אני זמין אבל אולי יקפיצו אותי למילואים'. אתה גם לא יודע מתי ישחררו אותך לחופשה.

הבנתי שאני צריך לשכור מדריכים שידריכו את התצפיות שלי כשאני לא יכול. בסבב השני והשלישי מצאתי את עצמי מנהל את האופרציה של העסק מרחוק. בגוש עציון זה עוד היה יותר פשוט: הפלוגה ארגנה חדר עבודה, בין היתר לעצמאים, ויכולתי לשבת קצת עם מחשב ופלאפון. בעזה זה יותר בעיה. אתה קובע שיחת טלפון עם מישהו ולא יודע אם באמת תוכל לענות לו. זה גם מתסכל מאוד שאתה לא בהכרח יכול להתעדכן עם המדריך איך היה. אם פתאום יש יום מעונן, אתה לא יכול להיות חלק מקבלת ההחלטות – כן לדחות? לא לדחות? אתה מאציל סמכויות לעובדים. יכול להיות כמובן שלקוח מתקשר ואתה פשוט לא זמין. לשמחתי זה לא קרה, ולא היו לקוחות שיצאו בתחושה מחורבנת, אבל אתה כל הזמן חושב על זה. זו המשמעות של לנהל את העסק בשלט רחוק".

"בגלל שזה עסק חדש, אמרו לי בהתחלה שאני לא זכאי לשום פיצוי. המדינה אמרה לי שאני זכאי לפיצויים רק על העבודה השכירה שלי כמורה, ולא זכאי לכלום על העסק, למרות שאני יכול להראות להם מה התבטל. אז הגשתי ערעור, וקיבלתי 8,000 שקלים על הפעילויות שהתבטלו לי באופן ישיר בחודש הראשון למלחמה. בסבבים השני והשלישי, ניסיתי להראות להם שהוצאתי כמעט 30 אלף שקל על שכר למדריכים, שזו הוצאה שכמובן שלא הייתי עושה אילולא הייתי במילואים ויכולתי להדריך את התצפיות בעצמי. אבל לא מכירים בזה. לא קיבלתי לזה מענה מהביטוח הלאומי, וגם לא מקרן הסיוע".

המסר: "אני יכול להוכיח שחור על גבי לבן שנפגעתי כלכלית מהמלחמה, המערכת לא מכירה בזה"

"המדינה מיטיבה מאוד עם שכירים, אבל העניין הוא שהמציאות היום הרבה יותר מורכבת. יש הרבה אנשים שהם כבר לא שכירים במובן הקלאסי של המילה. יש אנשים שהם שכירים אבל גם משלימים הכנסה עם עסק קטן. יש המון המון פרילאנסרים, והתחושה היא שהמדינה לא נותנת על זה את הדעת. אם יש לך חברה גדולה שפעילה המון שנים אתה בקלות יכול להוכיח שהייתה לך ירידה בהכנסות ויפצו אותך. אבל מי שנופל בין הכיסאות אלה דווקא העסקים הקטנים. למרות שאני יכול להוכיח שחור על גבי לבן שנפגעתי כלכלית מהמלחמה, המערכת פשוט לא מכירה בזה, ותקועה במושגים של פעם. כל בר דעת יכול לראות שנפגעתי גם כבעל עסק קטן, ממש כמו שכיר שנמנע ממנו להגיע לעבודה, אבל המדינה פשוט לא רואה את זה".