כל הרחובות היו פקוקים בגלל חגיגות הכריסמס, אז לקחתי קערה כבדה מלאה בספינג'ים, ויצאתי ברגל להדלקת נרות שקבעתי עם חברים. המושבה הגרמנית הייתה זוהרת ומלאה מפה לפה במבקרים וחוגגים. ברגע שיצאתי קיבלתי הודעה מליסה – תמונה של בתה החמודה בכובע כריסמס ואיחול של חג שמח.

ליסה היא אחת המתנות היחידות שקיבלתי מהמלחמה הארורה הזו – בת דודי שגרה בגולה, ושהיה לי איתה קשר רחוק וארעי. כמו אביה האהוב, שכבר אינו בין החיים, ליסה דומה לי בכל מיני עמדות – סוציאליסטית, שמאלית, הומניסטית, וגם רחוקה ממני מאוד בתחומים אחרים – לא יהודייה, אנטי-ציונית, פציפיסטית.

למרות כל זה, מתחילת המלחמה ליסה התכתבה איתי, לעיתים תכופות על בסיס יומי, בדאגה גדולה לי ולשאר המשפחה. ולמרות ריבים, ולמרות העמדות הקשות שלה על ישראל ועל הצבא ששירתי בו באותם ימים נוראים של שלהי 2023 וגם היום, גם התקרבנו וגילינו מחדש זה את זו.

כשקראתי את ההודעה של ליסה, בדיוק עברתי ליד עץ האשוח הענק שבמרכז המושבה, מעוטר אורות ומוקף במאות מבלים. שלחתי לה סרטון שלי עם עץ האשוח והחנוכייה, איחלתי לה שנה טובה וחנוכה שמח, וסיפרתי לה כמה יפה לראות את חיפה ככה, עם כריסמס וחנוכה חיים זה לצד זה. תהיתי אם זה מרגש גם אותה.

המשכתי ללכת, ההמון השמח שימח גם אותי, אבל אני מוכרח להודות שגם מעט הלחיץ. התקהלויות צפופות מלחיצות אותי מאז המילואים, אף שזה דועך לאט לאט.

פתאום שאלתי את עצמי איפה ביליתי בהדלקת הנר הראשון של שנה שעברה, שאמור היה להיות הראשון שלי מאז שעברתי לחיפה. הגענו לעזה לגיחה קצרצרה, בהתרעה מיידית ומפתיעה, רגע לפני שהשתחררנו. שמרנו על מחנה קטן בחולות, מוקף בחושך. בגלל הקרבות היה אסור להדליק אורות במחנה, ומסביבנו נותרו רק הריסות. מדי כמה זמן פיצוץ אדיר היה מזעזע אחת מהן, ומאיר לרגע בלהבות את הנוף.

רק יממה לפני כן נכנסנו לכאן, הפלוגה ואני. היינו מגויסים כבר יותר מחודשיים, ולא היינו מסוג הגדודים שציפו להגיע לעזה. לא הבנו ממש איפה אנחנו, ולא ידענו כמה זמן נשאר. הדלקנו שם את הנר הראשון, שרנו בחושך, וסיפרנו סיפורים על נסים שקרו לנו. אחד החברים סיפר על אחיו ואביו שלחמו במחבלים בגבורה ב-7 באוקטובר. אביו נפצע אבל שרד, אחיו יצא אחרי זה למילואים ונפל בקרבות הראשונים ברצועה. מעולם לא הדלקתי נרות בחושך כזה.

זה היה רגע יפה ועצוב ששכחתי. העיר עזה שרויה בתופת, ואנחנו מציינים את חג האורות בתקווה מעטה. פתאום הניגוד היה חד כל כך עבורי. באותו זמן שאני הייתי שם, חיפה חגגה כמו עכשיו?

עזה היא שדה קרב בין עמים ודתות, תוצאה של מתקפה אכזרית וקנאית. ופה בחיפה, מוסלמים, נוצרים, יהודים ועוד, יוצאים לרחובות, הכול זוהר ומואר, וילדים יהודים וערבים מרגישים בטוחים לחלוטין להסתובב בתוך ההמון מרובה השפות.

זה לא מובן מאליו פה במזרח התיכון שלנו, שבו המיעוטים בסוריה מביטים בפחד אל העתיד אחרי בשאר, והנוצרים בלבנון מהגרים משם בטפטוף קבוע.

הרצל, הוגה הציונות, דמיין בספרו 'אלטנוילנד' שדווקא חיפה תהיה בירת האוטונומיה היהודית, ויוקם בה 'היכל השלום', מעין בית מקדש לכל הדתות. אומנם אין מקדש, אבל גם בלעדיו, מה שיש בחיפה הוא, אולי, הבטחה למזרח תיכון שיכול להיות קצת אחרת. אני לא מאמין גדול בנסים. ובכל זאת, הלוואי שבשנה הבאה כולנו, אולי אפילו בעזה, נהיה קצת יותר כמו חיפה.