האולם התמלא לאט לאט, ותמר ויעקב, שהיו אמורים להדליק את החנוכייה, חיכו לידה בהתרגשות להתחיל. דיירי הדיור המוגן נכנסו בזרם דק, חלקם לבד, חלקם בחבורות פטפטניות, וחלק קטן אך מתרגש בזוגות. "אלו זוג, לא עוזבים אחד את השני", לחשה אחת הדיירות לשכנתה, "והיא, היא עושה כאילו היא לא שומעת, אבל היא יודעת הכול".

הדיירים התיישבו בזמן שלהם ובביטחון, לא שמים לב במיוחד לשעה המדויקת. זוג אחד נכנס כבר אחרי הלהקה, כשהקונצרט התחיל, וצחקק בשורה האחורית.

הקהל שר ביחד את תפילת ההדלקה, ונשא תפילה לשובם של החטופים. אחר כך עלתה שלישיית כלי מיתר החלה לנגן יצירה של היידן, וגילתה לדאבונה שהקהל נותר עדיין מצחקק ונמרץ. פעמיים בהופעה היסו חלק מהדיירים את החבורות הפטפטניות יותר.

הבית מקושט לחנוכה. "נחמד להדליק נרות ביחד" (צילום: אמיתי פרץ)

"בדרך כלל יש אחרי זה הרצאה", אומרת הדיירת ברכה רוזן בת ה-89. "אז אנשים קצת יותר מרוכזים".

בסוף היצירה של היידן, יצאו חלק מהדיירים היותר אנרגטיים החוצה, וההופעה הייתה שקטה יותר. בחוץ, בלובי, ישבו חלק מהמבוגרים לבד או בקבוצות, בזמן שהמטפלים והמטפלות ישבו בקבוצות גדולות ודיברו בבליל של אנגלית ועברית. "יש פה מכל מיני מדינות", מסבירה רוזן, "הודו, פיליפינים, אוזבקיסטן, הכול. עכשיו זה הזמן שהם קצת נחים ביחד".

"נחמד להדליק נרות ביחד", מספרת אדה ניב, לשעבר מורה לעברית באוניברסיטה העברית. "חלק מהלילות אנשים עושים אצל הנכד הזה או האח ההוא, אבל נחמד שאפשר לחגוג יחד גם פה, במיוחד למי שיש לו פחות עם מי". עבורה זהו חג האורים הראשון בבית הדיור המוגן. "הצטרפתי לפני שלושה חודשים, וחגגתי פה 80 ממש לפני חודש. נחמד לגור עם אנשים. אין פה ממד"ים בחדרים, אז כשיש אזעקות יושבים כל המבוגרים ביחד במרחב המוגן הקומתי עשר דקות, כמו כולם. אין הנחות".

אדה ניב (צילום: אמיתי פרץ)

היא נולדה בישראל ולמדה בבית הספר 'ישגב' בתל אביב. "גם הבת שלי למדה שם", מגלה רוזן, "אבל 20 שנה אחרי".

ניב נסעה לחו"ל ולמדה באוניברסיטת ברקלי בארה"ב, ואז שבה ארצה. "לימדתי באולפן ברעננה", היא מספרת, "בכמה גלי עלייה". היא עברה לבית הדיור המוגן בעקבות בעלה שעבר לדיור מוגן סמוך. "זה לא פשוט לפנות דירה שלמה, אבל גרתי לפני זה באותו אזור של הוד השרון, אז נשארתי קרובה".

רוזן מספרת שהגיעה מתל אביב בעקבות המשפחה. "לא לכל הדלקות הנרות אני הולכת, זה לא כמו עם המשפחה, אבל זה גם נחמד". היא ובעלה היו חברי קיבוץ, ולאחר מכן היו בשליחויות של משרד החוץ ברחבי העולם. היא דיירת ותיקה יותר בבית הדיור המוגן. "יש פה הרצאות מאוד מעניינות, ויש גם כל מיני חוגים, אבל את זה אני פחות אוהבת".

ניב דווקא חיכתה לחוגים. "הבנתי שחוג הכתיבה התמלא, אבל אני בעצמי כותבת שירה, אז הקמתי חוג חדש".