התחלתי לקרוא מגיל מוקדם יחסית. לא זוכר מתי בדיוק, אבל בטח בכיתה ב׳ או ג׳, כשכל מה שעניין אותי זה משחקי חצר, מכוניות צעצוע ובועות סבון באמבטיה. ידעתי לקרוא כמובן, אבל נהגתי לבקש מאבי להקריא לי מהספר האהוב לפני השינה. הוא החזיק מעמד כמו גיבור אמיתי חמש דקות שלמות, ואז הספר נפל מידיו והוא קרס לשינה עם נחירה רועשת. לילה אחד נמאס לי להעיר אותו, לקחתי את הספר והתחלתי לקרוא בעצמי. לקח לי זמן והרבה התעקשות להיכנס לקצב, אבל לאט לאט מה שהיה לא יותר ממטלה מעצבנת של שיעורי קריאה בכיתה הפך להרגל ולאחד התענוגים הגדולים בחיי.
בגיל 11-10 כבר התחלתי לקרוא מדע בדיוני ופנטזיה, אחרי זה הגיע תור סיפורי אימה ורק בגיל מאוחר יחסית, בהיותי סטודנט למדעי המחשב, התחלתי לקרוא קלסיקה. העולמות המקבילים שנפתחו בפניי היו מבריקים, מדהימים, פנטסטיים ולפעמים מזעזעים יותר מהעולם המשעמם שלנו. אחד הספרים שהשאירו בי חותם עמוק היה ׳עלובי החיים׳ מאת ויקטור הוגו. ספר אחר היה 'האדם הצוחק' שלו. הספרים הללו, כמו הסיפורים של צ'רלס דיקנס, מתארים עולם אכזר של עוני, פשע, ייאוש ובסופו של דבר תקווה ורחמים. האוכלוסיות במרכזם של הספרים האלו הן הפגיעות ביותר בחברה של פעם: העובדים הפשוטים, האסירים לשעבר, נשים בזנות מחוסר ברירה, נרקומנים וחסרי בית הנטושים ברחוב, נשים וילדים. היום קוראים להם ׳מעמד סוציו-אקונומי נמוך׳, ויקטור הוגו קרא להם ׳עלובי החיים׳.
כשקראתי את ספריו של הוגו, הייתי בטוח שהדברים האלה קיימים רק אי שם באפריקה הרחוקה או במדינת המוצא שלי אוקראינה. לצערי הרב בשלב מאוחר יותר גיליתי שאני טועה, והמציאות האמיתית, שנמצאת במרחק של לא יותר מעשר דקות נסיעה מהבית שלי, אכזרית יותר במובן מסוים מכל סיפור של דיקנס, הוגו או סטיבן קינג.
בפעם הראשונה שעברתי שם לפני כשנתיים, חשבתי שדמיינתי. לא ייתכן שראיתי אישה מקבצת נדבות עם תינוקת ביד. חזרתי למוחרת. במקום אותה האישה עם תינוקת ראיתי אחרת עם ילד בן 6. המשטרה סימסה לי: ״תודה על פנייתך. המפריע אותר והורחק מהמקום״. נסעתי לאותה תחנת משטרה ש״טיפלה״ בפנייתי לעשות בירור. 500 מטר מהתחנה ראיתי עוד שתי נשים עם תינוקות ועוד קבוצה של ילדים בני 10-5. ׳עלובי החיים׳ של המאה ה-21 בדמוקרטיה היחידה במזרח התיכון.
לסיפור שגיליתי לפני שנתיים, והתחיל הרבה לפני זה, אין עדיין סוף טוב ואין קצה חוט של תקווה או רחמים. חלקכם תאשימו את הממשלה הנוכחית, חלקכם את הקודמת. חלקכם תגידו שהילדים האלה אלימים, כמו בכתבה של כתב הפלילים של mako. רובכם תמשיכו הלאה בחייכם כי אתם לא עוברים בצמתים האלה ולא רואים אותם יום-יום. אתם צודקים, גם אני לא עברתי שם כבר יותר מחצי שנה, כי זה מזעזע אותי כל פעם מחדש.
אני רק מבקש שתיזכרו בילדים האלה בפעם הבאה שתקראו לילדיכם סיפורים על ילדים מוזנחים בארצות רחוקות. הם היו שם הרבה לפני המלחמה, או הממשלה הנוכחית או הקודמת או חמש ממשלות לפני זה. לצערי הם כנראה גם יישארו שם בזמן הנראה לעין. זה כאן, זה לא בהודו או באפריקה ואפילו לא בעזה, זה עשר דקות מהבית, וזה באחריותנו. אלה עלובי החיים המודרניים שנפלו בין הכיסאות של כל המערכות. לאף אחד לא אכפת מהם – לא אצלנו ולא בצד השני. הם לא בחרו להיות שם ואין להם לאן ללכת.
אתם מוזמנים לחתום על עצומה שניסחנו. אולי אם נדרוש שינוי כולנו ביחד, משהו יזוז סוף סוף.
אנדריי (השם המלא שמור במערכת) הוא פעיל חברתי
