לחברת הכנסת רחל עזריה (כולנו) היתה השבוע סיבה טובה לחייך: ברביעי האחרון אישרה הכנסת בקריאה טרומית את הצעת החוק שקידמה להארכת תקופת הלידה בשבוע, מ-14 ל-15 שבועות, עם אופציה להארכה של שבוע נוסף בהמשך. הצעה זו מצטרפת לחוקים נוספים שמקדמת עזריה, כשהמשותף לכולם הוא נגיעה בנקודת הממשק המשותפת בין עולם ההורות והמשפחה ובין עולם העבודה. לאחרונה קיבלה עזריה גם את המפתחות לוועדת הרפורמות בכנסת, במסגרתה היא מתכוונת לקדם חוקים נוספים לטובת ציבור ההורים, וכן חוקים כלכליים נוספים.

עזריה, בת 39 ואם לארבעה ילדים, הגיעה לכנסת אחרי שנים של פעילות ציבורית בארגונים חברתיים (ביניהם ארגון "מבוי סתום" למען מסורבות גט) ובעיריית ירושלים, כמקימה ומנהיגה של הסיעה המקומית "ירושלמים" ("הטירונות הכי טובה לכנסת" לדבריה). כחלק מעיסוקה בתחום המשפחה והעבודה הובילה עזריה אלפי הורים לרחובות ב"מחאת העגלות" של קיץ 2011, במחאה על העלויות הגבוהות של גידול ילדים בישראל. מחאת העגלות ההיא הובילה, בין השאר, לאחד ההישגים הממשיים הבולטים של אותה מחאה – החלטת הממשלה על חינוך חינם לכל ילד כבר מגיל 3, במקום גיל 5 שהיה נהוג עד אז.

"כשנהייתי אימא, התפיסה שלי את המרחב השתנתה"

עזריה מספרת שאחד הדברים שעוררו את המודעות הפוליטית שלה הוא הפיכתה לאם. "כשנהייתי אימא, התפיסה שלי את המרחב השתנתה. פתאום את שמה לב איפה אין מדרכה, איפה יש גן שעשועים. זה היה השלב שהקמנו את 'ירושלמים', והבנו שאת ההורים הצעירים אף אחד לא רואה."

הנסיון להקל על הורים צעירים, בדגש על הורים עובדים, הוביל אותה לנקודות שנמצאות, לטענתה, מתחת לרדאר של מקבלי ההחלטות. "בציבוריות ובפוליטיקה הישראלית זה תחום שלא קיים", היא אומרת, "עסקתי בזה בעירייה, עשיתי כל מה שיכולתי, ובכנסת רציתי להמשיך בזה באמצעות חוקי עבודה, אבל לא היה עם מי לדבר". כדי להעלות את המודעות לנושא ולהוכיח את הצורך בשינוי, השתמשה עזריה ברשתות החברתיות והציפה את הבעייה במספר סרטונים שזכו למאות אלפי צפיות. סרטון קצר בו היא מתארת את העייפות שחווים הורים עובדים זכה ל-800 אלף צפיות ולשיתופים רבים בפייסבוק ובוואטסאפ.


"מבחינה פוליטית, סרטון כזה הוא אירוע", היא מסבירה, "הדיאלוג מול ההורים ומול הציבור הבהיר לחברי הכנסת ולשרים שזה נושא אמיתי, לא איזה ג'וק שלי. זה נושא שלא קיים באף אחד מהמשרדים, זה בין מערכת החינוך, למשרד העבודה, זה משהו על משרדי – אף אחד לא מחזיק את זה, זה לא מטופל".

האם בישראל של היום אפשר לעבוד ולגדל ילדים?
"כולם עושים את זה, אז כנראה שזה אפשרי, אבל זה עולה במחיר מאד גבוה. זה חלק מהאתגר: את הנשים הערביות והגברים החרדים צריך להכניס לשוק העבודה, אז משקיעים בזה הרבה מאד כסף. אבל רוב ההורים כבר נמצאים בשוק העבודה, ופשוט לא שורדים. אנחנו בעצם מלווים מהם את האנרגיה שלהם."

לאן הקושי הזה לוקח אותנו כחברה?
"אני לא רואה התמוטטות כמו באירופה, ששם נשים הפסיקו ללדת. אני לא צופה שזה יקרה בישראל, להפך, שיעור הילודה הולך ועולה. אבל המחיר שאנחנו משלמים מאד כבד. דור ההורים עוזר יותר, למי שיש עזרה. כולנו בקושי מתמיד, כל אחד בוחר איך להתמודד".

בדיקה שערכה עזריה העלתה ששיעור האימהות העובדות קפץ מ-55% ל-75%, "זה בעצם אומר – כולן, כי זה כמעט השיעור של האבות העובדים. ברוב המוחלט של הזוגות, שני בני הזוג עובדים".

מחאת העגלות בירושלים, קיץ 2011. צילום: קובי גדעון / פלאש 90.

את טוענת שיש ציבור שאולי נראה טוב בגרפים של התעסוקה וההשתכרות, אבל בעצם סובל מבעיות קיומיות.
"אני מרגישה שאני מייצגת ציבור לא מאורגן, בלי לובי, בלי יחסי ציבור, ובלי יכולת אפילו לבוא למפגשים. סטודנטים לדוגמה, אם אתה רוצה למלא אולם, אתה בא למכללה אומר 'תמלאו אולם', וממלאים אולם. כשמארגנים מפגש של הורים לילדים קטנים, או שהבן זוג בא מוקדם, או שהם לקחו בייביסיטר. זה ציבור שלא נוכח, לא נראה. הרשתות החברתיות הביאו את כל נושא ההורות למקום אחר. אחרי שהילד נרדם, אפשר להיכנס לפייסבוק."

כולם אומרים לנו 'בסדר, גם לנו היה קשה, לא קיטרנו.' בעיריה היו אומרים לי 'מה את חושבת, שהילדים שלנו גדלו בעציץ?'. אבל אז לא היו פקקים כמו היום, לא עבדו כל כך הרבה שעות, ואם האמא כבר עבדה היה אפשר לקנות בזה הרבה שירותים

חלק מהבעיה הוא הפער בין דור הסבים והסבתות לדור ההורים הצעירים, שיוצר חוסר הבנה בסיסית של הבעיות איתן הם מתמודדים. בתוך דור אחד השכר בישראל נשחק, והשקעת המדינה בשירותים חברתיים כגון חינוך וטיפול בילדים צומצמו והם הפכו יקרים יותר. "אנחנו הדור הראשון שחווה את זה", אומרת עזריה, "כולם אומרים לנו 'בסדר, גם לנו היה קשה, לא קיטרנו.' בעיריה היו אומרים לי 'מה את חושבת, שהילדים שלנו גדלו בעציץ?'. אבל אז לא היו פקקים כמו היום, לא עבדו כל כך הרבה שעות, ואם האמא כבר עבדה היה אפשר לקנות בזה הרבה שירותים. זה ברור שהיה לה כסף לקחת מטפלת. פעם לסבים ולסבתות היה המון זמן, היום גם הם עובדים. העולם השתנה".

"שני דברים שהעלויות שלהם גדלו מאד בשנים האחרונות זה דיור וגידול ילדים. הדור המבוגר יותר רואה להיפך – הטלוויזיות זולות יותר, הספות זולות יותר, הבגדים זולים. פעם היה צריך לחסוך כדי לקנות ספה. ההוצאות של הדור המבוגר נהיו זולות יותר, והעלויות של הטיפול בילדים ודיור עלו. בישראל יש שתי כלכלות – יש דור מבוגר שיש לו כלכלה אחת, ולדור הילדים יש כלכלה אחרת".

איך הבנתי שאני פמיניסטית

עזריה ממוקדת מטרה. אחרי שנתיים בכנסת, היא מציגה רקורד מרשים של מהלכים לשיפור מצבם של ההורים בישראל: בזכות הצעת חוק פרטית שהצליחה להעביר נוספו שני ימי חופשה לכלל העובדים במשק הישראלי, מה שיאפשר להורים להיות זמן רב יותר עם ילדיהם. חוק נוסף שהובילה בהצלחה חרף התנגדות ארגוני המעסיקים הוא חוק שוויון ב"שעת הנקה" – שתכונה מעכשיו "שעת הורות". בגירסתו הקודמת התיר החוק לאמהות לתינוקות להשתחרר מעבודתן שעה אחת מוקדם יותר לטובת הטיפול בילד, ולאחר התיקון גם האבות הטריים יוכלו לעשות זאת. חוק דמי מחלה להורים שיזמה מאפשר להורים לחלק ביניהם את ההשגחה על ילדם החולה, בלי להפסיד את תנאי ימי המחלה. ההישג האחרון הוא הארכה בשבוע של תקופת הלידה, בפעם השנייה בלבד מהקמת המדינה. גם שינוי המושג "חופשת לידה" ל"תקופת לידה והורות" הוא יוזמה שלה.

אפשר לומר שעזריה מציבה דוגמה אישית בהיבט ההורות והעבודה – כל חברי הצוות הפרלמנטרי שמלווה אותה הם הורים לילדים, ותוך כדי הראיון, שנערך בשעות הצהריים במרכז הארץ, היא מקפידה לוודא שהדובר שלה ייצא בזמן לירושלים כדי לקחת את ילדיו מהגן. "כשראיתי את הגברים בצוות שלי מנצלים בעצמם את החוקים שהעברתי ויוצאים מוקדם להיות עם הילדים, הבנתי שאני פמיניסטית", היא אומרת.

היבט נוסף וקריטי עבור הורים עובדים שזכה לטיפולה של עזריה הוא הצהרונים. חוק שעבר ביוזמתה הוא החוק למזון בריא בצהרונים, שקבע כי החל מחודש ספטמבר 2017 משרד הבריאות יפקח על ההרכב התזונתי של כל האוכל המוגש בצהרונים בישראל ויבטיח שהילד לא יזכה רק להשגחה אלא גם לאוכל מזין. הצעת חוק נוספת, שנמצאת כרגע בתהליכי עבודה, מכוונת להוזלת הצהרונים במודל של "משק כספים סגור" – כך שתקציבי הצהרונים ברשות המקומית ישמשו לטובתם בלבד ולא יועברו לפעילויות אחרות ברשות המקומית.

"לשלב הורדת מסים בהשקעה בשירותים חברתיים"

את מתעסקת הרבה ב"מיקרו" – חוקים קטנים שעוזרים לאנשים להתמודד עם המציאות הקשה שהם חיים בה. מה לגבי המאקרו – המבנה של שוק העבודה, מדיניות הרווחה?
"אני לא חושבת שיש דבר אחד שצריך לעשות אותו ויפתור הכול. אני חושבת שיש פה המון עבודה. חלק במערכת החינוך, חלק בחוקי עבודה, חלק ברשויות מקומיות".

מה את חושבת על עודפי גביית המסים ב-2016? האם צריך להוריד עוד מסים, או להשקיע בשירותים חברתיים?
"צריך לשלב הורדת מסים בהשקעה בשירותים. המערכת הכלכלית היא דינמית. עודפי הגבייה נוצרו בגלל שהורדנו מסים. השיטה של כחלון בשנים האחרונות הייתה להמריץ את השוק. הורדת מס החברות והקטנת המע"מ הגדילו את הגבייה. זה איזון שצריך להיות בו. כרגע אני חושבת שתהיה הרבה השקעה בשירותים החברתיים".

ח"כ רחל עזריה ושר האוצר משה כחלון (צילום: נעם פיינר).

האם יש עכשיו הזדמנות להשקעה משמעותית בתחומים שהוזנחו, כמו קשישים ונכים?
"בכל אחד מהתחומים האלה צריך לעשות עבודה מעמיקה, שכבר התחילה להיעשות. תמיד כשפותחים את הנושאים אלה מבינים שהמציאות מורכבת, כי כל אחת מהקבוצות האלה היא קבוצה הטרוגנית. דווקא הקבוצות המוחלשות יותר בתוך כל קבוצה הן אלה שפחות פנויים לצאת למאבק, זה מאד מורכב. צריך למצוא פתרונות שמסייעים למי שהכי צריך את זה".

 "עודף פיקוח על העברות עלול לייצר תת ביצוע"

בשנתיים האחרונות לקחה עזריה חלק בוועדת הכספים, וחוותה מקרוב את הוויכוחים והעימותים החריפים על מדיניות ההעברות התקציביות ועבודת הכנסת מול משרד האוצר. לדבריה, שיתוף הפעולה בין משרד האוצר לוועדת הכספים היה מוצלח ביחס לחקיקה, אך ביחס למדיניות ההעברות יש עוד מה לתקן.

ועדת הכספים הנוכחית מתאפיינת בהרבה התנגשויות עם האוצר בנושא העברות התקציביות. האם השיטה הנוכחית מאפשרת לחברי הכנסת להיות מעורבים בהעברות בצורה אפקטיבית?
"פעם העברות תקציביות היה מה שרצו – דחפו. ואז זה עלה למודעות ציבורית ונוצר נוהל, שקובע שצריך להעביר הרבה מאד מידע בשלב יחסית ראשוני. כשהייתי בוועדת הכספים בעירייה, היו המון העברות תקציביות. נניח אחרי השלג הגדול, נאלצנו להעביר תקציב כדי לטפל בבעיות שנוצרו. או כשהיינו אומרים שנעשה פרויקט מסוים, והעברנו לו תקציב, ואז לוקח זמן עד שמיישמים אותו, והכסף שתוקצב לחודשים האלה לא מנוצל. אנחנו לא רוצים שהכסף יחזור לעירייה, ומעבירים אותו לתחומים אחרים. אלו העברות תקציביות במובן הטוב שלהן.

"צריך להיזהר מזה שהתקציב יהפוך לפיקטיבי, אבל בשנה שנתיים האחרונות קרו מקרים שעצרנו משרדי ממשלה מפרויקטים, במקרים בהם הם לא הצליחו לנצל את הכסף ורצו להפנות אותו לצרכים אחרים. היו מצבים שאמרתי, נניח על משרד הרווחה, שאותם אנחנו לא 'מקדרים', אנחנו צריכים להעביר להם תקציב".

"הנוהל שהוגדר להעברות בוועדת הכספים מוגזם, הוא דורש הרבה יותר מידע בשלבים מוקדמים. זה דורש המון עבודה מהמשרדים עד שזה מגיע לוועדה. היו מקרים שהיה מגיע אלינו מישהו עם פרויקט גדול, עם עולים או קשישים ואמרו לנו 'אנחנו תכף מפסידים את הפרויקט, עוד מעט סוף שנה'"

הגברת הפיקוח על ההעברות התקציביות יוצרת תת ביצוע?
"היא עלולה לייצר תת ביצוע. אני לא אומרת שהיא בהכרח יוצרת. אני גם מדברת על זה עם גפני (יו"ר ועדת הכספים). הנוהל שהוגדר להעברות מוגזם, הוא דורש הרבה יותר מידע בשלבים מוקדמים. זה דורש המון עבודה מהמשרדים עד שזה מגיע לוועדה. היו מקרים שהיה מגיע אלינו מישהו עם פרויקט גדול, עם עולים או קשישים ואמרו לנו 'אנחנו תכף מפסידים את הפרויקט, עוד מעט סוף שנה. כבר הוצאנו את הכסף, כבר חצי שנה אנחנו מנסים לעשות את ההעברה הזו'. מותר למשרדי ממשלה לנהל את התקציב של עצמם."

מה צריך להשתנות בנוהל?
"הנוהל צריך להיות רך יותר. אני מקדמת רעיון מול גפני, יחד עם ח"כים נוספים, שהבנו שמצד אחד יש יתרון לנוהל הנוכחי, ומצד שני אסור לנו להגזים ולעצור את משרדי הממשלה מלפעול."

ח"כ סתיו שפיר וח"כים נוספים באופוזיציה אומרים בדיוק את ההיפך – שצריך להגביר ככל האפשר את השקיפות של השימוש בתקציב.

"צריך לייצר איזונים. הייתה תקופה שזה היה פיקציה, שכולם היו מצביעים בלי לדעת על מה, וזה לא מאוזן לצד אחד. עכשיו אנחנו ברמת פרטי הפרטים של כל דבר, שזה לא מאוזן לצד השני. שוב ושוב מבקשים ממשרד האוצר עוד מידע. אנחנו לא יכולים לעשות 'מיקרו מנג'מנט' למשרדי ממשלה. טוב שהייתה דרישה לרפורמה בתחום הזה, אבל צריך להתאזן. בסוף מה שקרה זה שהרבה נתקע, ובשלושת הימים האחרונים של השנה העברנו הכול, זה לא יותר טוב. גם סתיו שפיר צריכה להתאזן בדבר הזה".

מה המחשבות והתובנות שלך אחרי שנתיים בכנסת?
"אני מאוד נהנית מהעבודה בכנסת. יש שם לא טוב לכנסת וזה מבאס, כי ברור שיש חברי כנסת שפחות באים לעבוד, כמו בכל חברה. אבל אם באים לעבוד – יש המון דברים שאפשר לעשות. והרבה מהדברים בכלל לא מדווחים ולא ידועים. אם אתם שואלים מה בכל זאת הפתיע אותי, זה הפער בין מידת ההשקעה והמאמץ לבין איך שהציבור תופש אותך. ברשות המקומית זה פחות ככה, אנשים די אוהבים את ראש העיר שלהם. בירושלים היה לי מעמד כזה של חברת מועצה וסגנית ראש עיר שעובדת בשביל הציבור, הכירו אותי, והחוויה הראשונה בכניסה לכנסת זה שאתה אחד מה-120 שכולם שונאים אותם, לא משנה מי אתה. אחר כך אתה מוכיח שאתה לא כמו כולם, אבל יש איזו מין הנחת עבודה של 'ה- 120 האלה שמחממים את הכיסא'. אבל אני גם רואה שבעבודה רצינית אתה מצליח לייצר דיאלוג עם הציבור. אגב, אחד הכלים זה רשתות חברתיות. אתה יכול להעלות נושאים על סדר היום שלא היו שם קודם, למשל ההורות בעבודה."