שלוש נשים עומדות במרכזו של ספרה החמישי של שושי בריינר, "כמעט אולימפוס", שיצא לאור לאחרונה (הוצאת עם עובד). "מראש היה ברור לי שזה הולך להיות ספר על נשים, על כוח נשי", היא מספרת בראיון ל'דבר'. "ורציתי גם להראות את הפער בין אורחות החיים, בין העוני לאוליגרכיה". גיבורת הסיפור היא קטיה, שגדלה בקייב בדירה קטנה עם אימה וסבתה, ומגיעה לתל אביב בתקופת מגפת הקורונה. בזכות יופיה יוצא הדופן, מתחילה קטיה קריירת דוגמנות מצליחה ונהיית בת חסות של אוליגרך.

הסיפור הכללי על מישהי "מוחזקת", כפי שבריינר תיארה אותה, מתכתב עם המציאות באופן חלקי. "היה הסיפור ההוא שסוגר את הספר, שקרה בבניין שלי, שרב בו הנסתר על הגלוי. זה מבוסס על אירוע אחד קטן, שהוא הטריגר של כל הסיפור. אני לא ראיתי את האישה אף פעם, אני לא יודעת מי זאת. אני רק שמעתי שיש איזו בחורה צעירה שגרה בקומה הראשונה, ושיש לה איזה שוגר דדי רוסי. אני לא יודעת אם הוא היה אוליגרך. אולי סתם איזה רוסי עשיר". היא מספרת על אירוע חריג שקרה וגרם למשטרה להתערב, ומופיע גם בספר.

איך גילית את כל פרטי הפרשה?
"אני בן אדם מאוד לא בחשן, אני סופרת ואוהבת סיפורים, אז שאלתי אנשים בבניין. הם לא זכרו פרטים, וזהו, לא חקרתי. מראש לא רציתי לדעת שום דבר על המציאות, כי היה ברור לי שאני הולכת לספר פה סיפור אחר".

"ראיתי את עצמי יותר כאומנית"

בריינר למדה ספרות ואומנות באוניברסיטת חיפה, לימדה ספרות ופרסמה ב-1990 רומן בשם "אריאדנה" בהוצאת הקיבוץ המאוחד. לדבריה, הספר לא עורר הדים, ולכן החליטה להתמקד באומנות. היא חייתה באמסטרדם, ציירה ולימדה ציור. "הייתי מקושרת לגלריה והצגתי בתערוכות, והייתה לי גם תערוכת יחיד", היא מספרת. "בקיצור, ראיתי את עצמי יותר כאומנית".

היא שבה לכתוב רק אחרי שובה לארץ עם משפחתה בעקבות גיוסו של בנה לצבא. "ואז בעלי חלה, ונאבקנו שנתיים, והוא נפטר. הוא בסך הכול היה בן 46, ולא יכולתי יותר לעסוק באומנות. אז בתוך האבל הגדול שלי, מישהו המליץ לי ללכת ללמוד משהו, אז עשיתי תואר שני בכתיבה יוצרת. מתוך הכתיבה שם, שמו לב אליי, ופרסמו סיפור שלי במגזין ספרותי, ועם עובד ראו את זה, פנו אליי, וככה יצא ספרי השני".

הספר "אהבה עברית" היה מועמד ברשימה הקצרה לפרס ספיר לשנת 2006. "זה הבדל של הרבה שנים. הספר הראשון, אני בכלל לא מחשיבה אותו. גם מבחינת סגנון, הוא של אישה אחרת לגמרי".

המלחמה באוקראינה הציבה אתגרים

בספרה החמישי התכוונה בריינר שסיפורה של קטיה יתרחש בתל אביב. כשהחלה לכתוב אותו, היא דמיינה אותו בתור סיפור קצר או נובלה. אלא שתוך כדי מלאכת התחקיר והכתיבה, מצאה את עצמה נשאבת לתוך הסיפור, והוא הפך לרומן שמתחיל בקייב. "אין לי שום קשר לרוסיה או לקייב", היא מודה, "הייתי בקייב ארבעה ימים ב-2016, כשבן זוגי העביר שם סדנה לפסיכולוגים. לא נשאר לי שום רושם מהעיר, וזאת בדיוק הייתה הסיבה שרציתי לכתוב עליה".

חקרת את העיר?
"לפסיכולוגית שארגנה את הסדנה אז הייתה מתורגמנית שדיברה טוב מאוד אנגלית, ונפגשתי איתן פעם אחת לארוחת ערב. אבי בן זוגי עודד אותי להתחצף ולשאול אותן אם הן מסכימות שאראיין אותן, כי הייתי צריכה לשאול אנשים שחיים שם דברים פשוטים על אורחות החיים. למשל לא ידעתי אם יש שם חטיבת ביניים או לא, כי הילדה שלי הולכת לבית הספר. אחרי שכתבתי 30 עמודים עשיתי איתן פגישת זום ושאלתי אותן".

הפלישה הרוסית לאוקראינה והמלחמה שפרצה בעקבותיה ונמשכת גם היום טרפו את הקלפים. "זה היה נס שהן נשארו בחיים". בריינר נאלצה להמשיך את התחקיר עצמאית. "נסעתי במכונית אינטרנטית וראיתי רחובות ובתים, ובחרתי בכתובות אמיתיות ובאזורים אמיתיים. על הקורונה שאלתי את ארגון הבריאות העולמי".

"ראיינתי חברים רוסים ישראלים שעובדים בשביל אוליגרכים, והם ידעו לספר לי דברים, אבל גם המון דמיינתי. פשוט חשבתי: 'עכשיו יש לי שני מיליארד, מה הייתי עושה איתם'"

איך השגת את הפרטים על חיי האוליגרכים?
"היה מאוד קשה למצוא חומר. יש הרבה חומר בעיתונות, אבל הם קבוצה מאוד סגורה, את לא יכולה לדבר איתם על דברים אישיים יותר. במיוחד כי התמונה שרציתי להציג אינה מחמיאה. השגתי הרבה מידע דרך הבן שלי. הוא עובד בשילוב של טכנולוגיה ואומנות, אז יש לו חברים שעובדים אצל אוליגרכים, עושים להם כל מיני אירועים. ראיינתי חברים רוסים ישראלים שעובדים בשביל אוליגרכים, והם ידעו לספר לי דברים, אבל גם המון דמיינתי. פשוט חשבתי: 'עכשיו יש לי שני מיליארד, מה הייתי עושה איתם'. אני חושבת שזה מה שכל סופר עושה, הולך בתוך הראש שלו למקום שהוא מדמיין לעצמו שזה הוא".

בספר מתוארים בהרחבה הפערים העצומים בין המעמדות ברוסיה הפוסט-סובייטית. "ראיתי במוסקבה את הנשים הכפריות בלי השיניים, שאולי הן בנות 50 אבל הן נראות בנות 100, יושבות ומוכרות צרור של פטרוזיליה, ומאחוריהן ניצבת החנות הכי מפוארת. אני כותבת בספר על גבר שקונה לאהובתו ביצת פברז'ה, שמי יודע בכלל כמה היא עולה. הפערים בלתי נתפסים, וזה כל כך אירוני במדינה שהתכוונה להיות הכי שוויונית".

"רציתי להביא אנושיות בלי ללכת לאקסטרים המכוער של החיים"

את הספר מלווים תיאורי יופי מרובים, בתהליך של קטיה בבית הספר לדוגמנות, בלי הביקורת המקובלת על התעשייה הזו.

מנין הרעיון לעסוק ביופי כך?
"כשאני באה לכתוב ספר יש לי כמה נושאים בראש. הנושא הראשון פה היה הנושא של המשפחה. חשבתי אחר כך מה פתאום כתבתי כל כך הרבה על הסבתא, והבנתי שזה בגלל שאני סבתא. באמת באופן לא מודע זה נושא שמעסיק אותי, וההבדל ביחסים בין להיות אימא ללהיות סבתא. הנושא השני שידעתי שאני רוצה לעסוק בו זה יופי, ולשאול את השאלות של מה זה עושה, איך זה עוזר, איך זה מפריע, האם זה מוסיף או גורע, מה זה עושה לבן אדם.

"מה שהדליק את הנורה הזאת קרה לפני שנים, אבל זה נשאר לי בראש. הייתי בטיפול פסיכולוגי וסיפרתי את סיפור ההישרדות של אבא שלי בשואה בתור ילד. מגיל 7 הוא היה לבד, לא היה לו אף אחד והוא שרד. הפסיכולוג פתאום שאל אותי: 'תגידי, אבא שלך היה ילד יפה?' אמרתי לו: 'כן, היה ילד מאוד יפה'. אז הוא אמר שזה אחד המפתחות, ילדים יפים, בכלל אנשים יפים, אבל בעיקר ילדים יפים, זה כרטיס כניסה להרבה מקומות. זה דבר שאנחנו בכלל לא חושבים עליו. זו לא הייתה התכונה היחידה, היו לו עוד תכונות שהתלוו לזה. אבל השאלה הזאת הטרידה אותי והחלטתי לגעת בה, וככה נוצר כל העניין שהיא נהיית דוגמנית. הייתי צריכה גם את קרש הקפיצה הזה לעולם האחר, איש בן 50, בחורה בת 19, צריך לחבר את זה איכשהו".

"הייתי בטיפול פסיכולוגי וסיפרתי את סיפור ההישרדות של אבא שלי בשואה בתור ילד. מגיל 7 הוא היה לבד, לא היה לו אף אחד והוא שרד. הפסיכולוג פתאום שאל אותי: 'תגידי, אבא שלך היה ילד יפה?'"

אחד הדברים המרשימים בספר הוא בחירתה של בריינר לאפיין את הדמויות בהרבה חמלה, למרות הקשיים שלהן. זה ניכר ביחסים בין הסבתא לאימא ובין אקסנה, אשת האוליגרך, לקטיה.

מנין הגיעה הבחירה להכניס את הטוב, את החמלה לדמויות?
"באמת התאהבתי בדמויות שלי. הספר נכתב לפני 7 באוקטובר, אז כל הרוע הזה, וכל מה שקרה… אני לא יכולה להגיד שזה מה שגרם לי לרצות לעשות את ההפך, אבל גם לפני זה, בחיים שלנו יש משהו כל כך מנוכר וכל כך מחפש סנסציות כל הזמן, שממש גרם לי לרצות ללכת למקום לגמרי אחר.

"רציתי להביא משהו שיש בו אנושיות, ולא רציתי דווקא ללכת לאקסטרים המכוער של החיים, למה שלוחץ לאנשים על כל הכפתורים. להפתעתי, כל מי שמתייחס לספר אומר לי תודה. זה ספר על התגברות, זאת ההגדרה שאני יכולה לתת. זה לא ספר על מלחמה, זה לא פמיניסטי במובן הזה, כולל אקסנה. גם בה השתדלתי למצוא את הייחוד, את האנושי. אני חושבת שהיא באמת דמות נוגעת ללב. כשהיא עומדת למבחן אמיתי, אז היא לוקחת אחריות והיא גם דואגת לעתיד".