חברי קיבוץ ניר עוז ערכו הערב (רביעי) את מפקד האש המסורתי של הקיבוץ בשדות ניר עוז, לראשונה מאז מתקפת שבעה באוקטובר. באירוע, שנערך ערב נר שמיני של חנוכה, לקחו חלק אנשי הקיבוץ ושותפים, שציינו את זכרם של 57 הנרצחים מהקיבוץ, וקראו להשבה מיידית של כלל החטופים לביתם, 29 מהם מקיבוץ ניר עוז.
האירוע החל במצעד לפידים של חברי הקיבוץ, שמפונים כבר יותר משנה מבתיהם ומתגוררים בשכונת כרמי גת שבקריית גת. מפקד האש החל בהדלקת 100 סמלי החטופים, על ידי שורדי השבי אור ויגיל יעקב, ונערים נוספים מהקיבוץ. כתובות אש הודלקו עם המילים "כאן זה בית כאן זה לב ואת ניר עוז אני אוהב", "לא עייפי דרך כי אם מפלסי נתיב", "באנו חושך לגרש", וציורים בוערים של כד וחנוכיה.
המסורת של מפקד האש בקיבוץ חודשה בשנים האחרונות על ידי אביב אצילי ז"ל, שנפל בקרב ההגנה ההירואי על הקיבוץ וגופתו מוחזקת בשבי, יחד עם חברי קיבוץ נוספים שנרצחו, בהם יהונתן סימן טוב ז"ל, ואלעד קציר ז"ל. במפקד האש השתתפה ליאת אצילי, רעייתו של אביב, שנחטפה ושוחררה מהשבי בעסקת החטופים הראשונה, לזכרם ובקריאה להשבתו יחד עם 99 החטופים הנוספים.
"לכתוב משהו למעמד הזה היה משימה קשה", אמרה אצילי, "כמו בכל כך הרבה הזדמנויות בשנה האחרונה, נדמה שהמילים הרגילות והמוכרות לא מספיקות. מה אפשר להגיד? מה נכון? מה ייתן מקום לכאב אבל גם ייצר תקווה?"
אצילי קראה את שירו של שאול טשרניחובסקי, 'אומרים ישנה ארץ', שמסתיים במילים:
"שָׁלוֹם לְךָ, עֲקִיבָא! שָׁלוֹם לְךָ, רַבִּי! אֵיפֹה הֵם הַקְּדוֹשִׁים, אֵיפֹה הַמַּכַּבִּי?
עוֹנֶה לוֹ עֲקִיבָא, אוֹמֵר לוֹ הָרַבִּי: "כָּל יִשְׂרָאֵל קְדוֹשִׁים, אַתָּה הַמַּכַּבִּי"
"'אומרים ישנה ארץ' התנגן לי בראש, ונזכרתי בסיפור של השיר הזה", סיפרה אצילי, "טשרניחובסקי כתב שתי גרסאות, אחת רוויה ספקות, תסכול וכאב ואחת, זו שקראתי, מלאה תקווה. לא נצלול, חלילה, לדקויות ההיסטוריות, זה לפעם אחרת. אני רוצה להתמקד בשאלה איפה המכבי? ובתשובה – אתה המכבי.
"השנים האחרונות, וביתר שאת השנה האחרונה היו שנים חשוכות במדינת ישראל, לא רק בישראל. אנחנו, אנשי שלום המאמינים בזכויות אדם, בחירות, בשוויון וקידמה הצומחת מתוך ערכים אלו, צפינו באימה כיצד העולם סביבנו מאבד כיוון. השבעה באוקטובר מצא רבים מאיתנו עייפים אחרי שנים של מאבק בכוחות שאיימו לפרק אותנו.
"אביב אהב לצטט את המשפט 'תמיד יכול להיות יותר גרוע, יכול לרדת גשם' אך דבר לא הכין אותנו למבול הזעם והאלימות הברברית שירד עלינו. דבר לא הכין אותנו לכך שנצטרך להיאבק להשבתם של 100 בני ערובה, מהם 29 מהקהילה שלנו, המוחזקים בשבי ברצועת עזה.
"הגשם עדיין לא הפסיק לרדת, המים טרם נסוגו, אבל כמו נוח מהתיבה שלחנו יונה, והיא חזרה עם ענף של זית. ענף שקרא לנו לחזור ולבנות את ביתנו. למצוא את אררט שלנו, להיות המכבים של דורנו. להתגבר על העייפות הכה מובנת ולפלס נתיב חדש. בשבילנו, בשביל אלה שאיבדנו ובשביל אלה, שלא נשקוט ולא ננוח עד שישובו."
