דני דניאל פותחת את השער הקטן של מתחם בנייני הקיבוץ ב-07:30 בבוקר, נועלת, חוצה את הכביש וניגשת למדרכה ממול להרים כדורגל. בשלב הזה כבר לפחות עשרה ילדים עומדים בפנים צמודים לגדר, דרוכים, מתוחים, מחכים שכבר תזרוק אותו לעברם. אחד הילדים לא מצליח להחזיק את עצמו וכבר מתחיל לטפס עם רגל ימין לכיוון הכביש. היא עוצרת אותו מייד. בקיבוץ רעים, ביושבם בביתם הזמני בדרום תל אביב, יש כללים ברורים: ילדים לא חוצים את גדר מתחם הקיבוץ לבד.

"הם לא מבינים שהם בגובה הכביש", היא מסבירה, "ופשוט לא יראו אותם". השעה כבר תכף 08:00 ושאון המשאיות והאוטובוסים שוטף את רחוב הרצל לאורכו בצלילי מנועים, מפלטים וצפירות. "מתישהו בחודשים הראשונים כדור עף. ילד כבר רץ לקחת אותו ואז כבאית פשוט פוצצה לו אותו מול העיניים!"

אחרי דקה נוספת של משחק, הכדור עף שוב לכביש, ודניאל יוצאת למסע נוסף. הם משחקים ועוצרים, משחקים ועוצרים. "ללא ספק זה אחד הדברים שהכי מגבירים את הגעגוע", היא אומרת, "הדשא". כלומר היעדרו.

שיירת ילדים שמחה ומוזרה

בשורה ארוכה של 15 ילדים, המחנכת דני מובילה, המחנכת יעל מאספת, ילדי היסודי של הקיבוץ צועדים להם דרומה לכיוון הגן הזואולוגי. הם חוצים את דרך קיבוץ גלויות על רמזוריה, משאיותיה, ודרי הרחוב שמשוטטים בה.

עוברים על פני ציור גרפיטי של משפחת ביבס מדליקה חנוכייה. יש ימים שמכוניות צופרות להם בעידוד. אלו נהגים שכבר מכירים את השיירה השמחה והמוזרה הזו שעושה את דרכה מבנייני הקיבוץ לכיוון בית ספר טבע, מרחק של עשר דקות הליכה. "זה כיף לילדים, וגם מזכיר שאחרי שקרה לנו הנורא מכול, אפשר לראות שלא כל האנשים רעים".

כשהילדים פגשו את העיר הגדולה

זו הייתה החלטה מהירה שהתקבלה בהסכמה כמעט גורפת. בדיוק השבוע לפני שנה חברי קיבוץ רעים עברו לגור בשני בניינים חדשים בחלקו הדרומי של רחוב הרצל בעיר. הקיבוץ, שאיבד חמישה מחבריו, חמישה אחרים נחטפו ומבני ותשתיות הקיבוץ ניזוקו קשות, קיבל החלטה מהירה והיה הראשון שעזב באופן מאורגן את מוקד הפינוי הזמני במלונות אילת לטובת פתרון ביניים ארוך בדרום תל אביב.

דניאל (61), האחראית על החינוך החברתי, שביחד עם בעלה אריק גרה בו 30 שנה, לקחה ביחד עם מנהלת החינוך של הקיבוץ, יפעת אסטליין, אחריות על התאמתו מחדש של מערך החינוך החברתי של הקיבוץ לעיר הגדולה. מפגש הרצל-קיבוץ גלויות מזכיר כל בוקר מחדש את אתגרי ההתאמה הזו.

"אנשים ללא בית. זו תופעה שלילדים קשה מאוד לעכל", אומרת דניאל. אחת מדרות הרחוב תפסה את תשומת לבם של הילדים. 'דני, היא הסתפרה', 'דני, קר, אין לה בגדים חמים'. בהתחלה עוד ביקשו לתת לה כסף. כמו הילד מהשיר 'כשנסענו העירה לבקר את דוד אפרים', הם פוחדים, נגעלים ומסתקרנים. "זה מאוד מעסיק אותם – רובם בחיים לא ראו דבר כזה. מי יודע, אולי יש להם המחשבה שכשהם יהיו גדולים זה יכול לקרות להם או לקרוביהם".

במרכז מתחם המגורים, בין שני הבניינים המשמשים את חברי הקיבוץ למגורים, בתוך בית באר עתיקה שנועד לשימור, נמצא מרחב הפעילות של הילדים. הם מגיעים לפה מייד עם סיום בית הספר. בכניסה קופסאות ענק מלאות בקוביות לגו. הם בנו פה זירות קרב, ניסו להבין מאיפה המחבלים חדרו, לאן ירו. אחרי זה בתי מלון, ואחר כך גם בתים. "בכל פעם אני מפרקת והם בונים. זה געגוע".

"אנשים ללא בית. זו תופעה שלילדים קשה מאוד לעכל. זה מאוד מעסיק אותם – רובם בחיים לא ראו דבר כזה. מי יודע, אולי יש להם המחשבה שכשהם יהיו גדולים זה יכול לקרות להם או לקרוביהם"

אני פוגש את דניאל באמצע ההכנות לאירועי חנוכה, שהיו גדושים בפעילות. במרכזם מרוץ הלפיד המסורתי של הקיבוץ, שבו שדרות רוטשילד ופארק המסילה החליפו את הגבעות והפרדסים של רעים. אירוע הסיום החגיגי נערך ברחבת הבניינים. בזמן החזרות אליו, הילדים ביקשו לפרוש לינוליאום על הרצפה כדי לא להתאמן על הקקי של היונים. "זה מגעיל אותם בטירוף, באופן גורף. מכל הדברים זה אולי הדבר שהם הכי לא הצליחו להתרגל אליו". לא לרצות ללכת על הפרשות של בעלי חיים. בסך הכול הגיוני.

הפתיתים בחדר האוכל טובים יותר

בכל יום בשנה האחרונה, עם סיום יום הלימודים, הילדים מגיעים לבאר לארוחה. אחראי על מזון, תפקיד שאינו קיים בקיבוץ, מביא קייטרינג שלדעת הילדים (וגם לדעת דניאל) – הפתיתים בו גרועים בהרבה מאלו שבקיבוץ. אחריהם מגיעים עובדי נקיון, עוד תופעה זרה לקיבוצניקים. ויש גם פריצות וגניבות. במכוניות, בתוך המבנים, בחניון. לאחרונה נגנב לבית החינוך המיקרוגל. חברת קיבוץ תפסה פעם על חם פורץ כזה, וצילמה הכול ממרפסת דירתה.

על קירות מרחב הפעילות שלל ברכות מילדים מבתי ספר מכל הארץ – כיתות שלמות הגיעו עד שערי הבניין כדי לתת לילדים ממתקים – ומכתב ממתנדב אנגלי. לפעמים יש כל כך הרבה מהכול שדניאל קיבלה החלטה לשים בצד 10% מעשר, והילדים מעבירים אותם לבית הספר של ילדי הפליטים. "גם שם יש ילדים שקשה להם".

המפגש הטעון עם התורמים

החשיפה התקשורתית מביאה איתה מתנדבים ותורמים. לא תמיד חברי הקיבוץ מעוניינים בחשיפה הזו, אבל צריך כסף. "לימדתי את הילדים להגיד יפה לתורמים 'שלום, מה שלומכם?' – הגבול היחידי זה שאני לא מרשה להם זה לצלם". בחודשים הראשונים אנשים היו נעצרים מעבר לגדר המתחם ומצלמים את תושביו. "הפכנו לתחנה בסיורי דרום העיר! מצד אחד, זה באמת לא ייאמן. מצד שני, הרבה פעמים הייתי מזמינה את המצלמים: 'בואו תראו, בואו נדבר'. גם אם לא תמיד יש לי את הזמן או את הכוח לזה".

"אני מספרת לתורמים על המשבר הגדול ביותר: משבר האמון. כל פרדיגמות החשיבה לגבי הצבא החזק שלנו שחינכנו את הילדים שלנו עליהן נשברו במכה. מאוד קשה לי לדבר על זה ככה, אבל אני אמשיך לדבר על זה"

דניאל, כנראה בזכות כישוריה החברתיים והתקשורתיים המצוינים, התבקשה כמה פעמים להוביל מתנדבים ותורמים מחו"ל בכל המוסדות שקשורים לחינוך החברתי בקיבוץ רעים עצמו. "קשה לי להיות במקום הזה, אבל כשכבר נפגשים ומתחילה להתפתח שיחה, הם שואלים איפה הייתי ומה עשיתי, ומתפתחת שיחה. אני מראה להם את הממ"דים הקטנים של בית הילדים בקיבוץ, שמצטופפים בהם 30 ילדים כשיש אזעקות. לחלק מהתורמים זה עושה ממש לא טוב. אני מספרת על המשבר הגדול ביותר: משבר האמון. כל פרדיגמות החשיבה לגבי הצבא החזק שלנו שחינכנו את הילדים שלנו עליהן נשברו במכה. מאוד קשה לי לדבר על זה ככה, אבל אני אמשיך לדבר על זה".

בכל אחד מהביקורים היא עוברת עם התורמים על התוכנית השבועית לשבוע בין 8 ל-14 באוקטובר 2023, עם סמיילי שמחזיק שלט 'חזרה לשגרה' והכנות לאירועי 'הספרייה החברתית' שכמו קפאו בזמן. "מישהי מהתורמות אמרה לי שאני צריכה להשאיר את זה שם 'כמו מוזיאון'. אני לא חושבת שזה יקרה".

"לילדים קטנים יש כישרון למצוא את הטוב בכל דבר"

עם ההגעה לעיר, המחשבה הראשונית של דניאל התמקדה בליצור בתל אביב מרחב כמה שיותר דומה לקיבוץ, "שהשוֹק לא יהיה גדול מדי". בקיבוץ יש שני בתי ילדים, לצעירים ולבוגרים יותר, שהיו צריכים להתמזג בתל אביב למרחב אחד. דניאל עוברת על התמונות מפינת 'ד"ש מהקיבוץ' – אסופה של צילומים שצילמו עבורה אלו שנשארו בקיבוץ לאורך השנה החולפת. היא מדפיסה ותולה אותם, כל צילום בעונה שמתאימה לו, כדי שילדים יוכלו להיזכר בקיבוץ. על אחת התמונות אפשר לראות את ציור הגרפיטי מבר המצווה של קבוצת פיטנגו, שצויר על אחת ממיגוניות הקיבוץ ב-2018. שם נמצא שמו של חניכה האהוב, עמית גבאי, שנרצח באותה שבת. לידו שמו של ליאם אור, שנחטף ושוחרר בעסקה.

סיפור השתלבות ילדי היסודי בבית הספר התל אביבי נחשב בעיניה הצלחה, אף שהפדגוגיה בו שמרנית לדעתה. זאת בעיקר בזכות הכנה חינוכית מאומצת של צוות בית הספר. החלופה העל-יסודית בצפון העיר, לדעת דניאל, הייתה פחות מוצלחת – עבור רוב בני הנוער הלימודים בבית ספר בצד השני של העיר פשוט לא היו אופציה טובה, מה שהוביל במהלך השנה לחזרתם של רבים מהתלמידים ללימודים בתיכון מעלה הבשור באשכול.

"המוות של עמית גבאי, המוות של חברים לכיתה, לשכבה. זו כאפה לפנים. הם לא באמת למדו, ורק רצו להיות עם החברים שלהם מכל האזור", היא אומרת. "אבל בשורה התחתונה, ילדים קטנים פשוט מתרגלים יותר בקלות. יש להם כישרון גבוה למצוא את הטוב בכל דבר".

"כשירו על הממ"ד קראנו שמע ישראל, כשנגמר אימא אמרה: הוא שמע!"

ב-7 באוקטובר דניאל שהתה כמעט 24 שעות בממ"ד ביחד עם אימה שבאה מאשדוד לבקר אותה. מחבלים חדרו לביתה וירו לעבר הממ"ד, אך לא נכנסו פנימה. הבתים הצמודים אליה נפגעו קשות. "כשירו על הממ"ד קראנו שמע ישראל. כשנגמר ונהיה שקט, אימא אמרה: הוא שמע! אני אדם חילוני, אבל שמה לב שברגעים של משבר אני פונה אליו לעזרה. אולי זה חזק ממני".

תל אביב מלאה באנשים לא שגרתיים. באחת מאינספור ההליכות שלה, נתקלה במוכר בחנות נעליים שפתח איתה שיחה על החיים. היא אומרת שאחד הדברים הברורים שקרו לה בעקבות 7 באוקטובר הוא הסרת כל המסכות והחלפתן בישירות לא מתנצלת. בעבר לא יכלה פשוט לפתוח שיחה על החיים עם אדם זר שאינה מכירה. ויותר מכך, אחד כזה שאמר לה בפנים שלאסון 7 באוקטובר יש קשר למה שאנחנו, הישראלים, עשינו.

"כשהוא אמר את זה, זה זרק אותי ישר לזה שאנחנו יושבים על אדמות הכפר תל ג'מה. תושביו סולקו ממנו במלחמת העצמאות. והנה, עכשיו גם אנחנו אולצנו ללכת משם. אמרתי לו: אבל אנחנו נחזור. והוא ישר הגיב לי – 'כולכם תחזרו!'"

הילדים שחזרו יודעים איפה נלחמו ומה קרה למי

כרבע מחברי הקיבוץ כבר חזרו, בהם משפחות עם ילדים קטנים, וגם דניאל. הגעגועים לאריק בעלה, שהחליט להישאר בקיבוץ, הכריעו את הכף. החזרה הרשמית של כלל הקיבוץ צפויה להתחיל במרץ, ותימשך ככל הנראה לתוך הקיץ. ההורים שכבר חוזרים מבקשים להתחיל שגרה קיבוצית, לסיים עם הצפיפות בדירות הקטנות, שאולי גם יקלו על ההתמודדות עם הילדים. "בקצה של האירוע, יש כאן הורים שבאותה שבת בבוקר נפרדו מהילדים שלהם. ילדים שפגשו את ההורים שלהם בממ"ד במצבים כל כך קשים שאי אפשר לשכוח. בצפיפות הזו, זה משתקף דרך הילדים וחוזר חזרה ישירות לפרצוף של ההורים".

"אם להגיד בכנות, אני עדיין חוששת למצוא משהו בשדה. הלכתי לשאול בעדינות את אורן הראל, הרבש"ץ, אם יש סיכוי. הוא אמר לי ישר: 'דני, אין שאריות של גופות בקיבוץ. הכול טוב'"

אבל גם החזרה לא תהיה קלה. הנגב המערבי הוא עדיין אזור קרב, ורעש התותחים והמטוסים של צה"ל מרעיד את המקום מסביב לשעון. אלה, מלוות הנעורים, מספרת שבני הנוער שכבר חזרו לקיבוץ לא מסתובבים בקיבוץ סתם ככה, בטח לא בחושך. לרוב תמיד בזוגות. מלווים אחד את השני עד הבית. ההורים הטילו וטו על כל הפעילויות מחוץ לתחום הקיבוץ, גם כאשר חבר כיתת הכוננות התנדב ללוות אותה.

"אני הכי מחכה לחזור לפעילות החוץ, למדורה!", צוחקת דניאל, "אבל אם להגיד בכנות, אני עדיין חוששת למצוא משהו בשדה. הלכתי לשאול בעדינות את אורן הראל, הרבש"ץ, אם יש סיכוי. הוא אמר לי ישר: 'דני, אין שאריות של גופות בקיבוץ. הכול טוב'".

בפרדסי רעים נרצחו עשרות ממבלי הנובה שניסו להתחבא בין עצי ההדרים של הקיבוץ. שם גם התנהלו הקרבות הקשים בין חברי כיתת הכוננות, צה"ל והמחבלים. הילדים שחזרו, אומרת אלה, יודעים הכול. איפה נלחמו, מה קרה למי.

משחקי תפקידים להחזרת שליטה לילדים

באחד הימים הגיע לקיבוץ חבר מנחל עוז, מנחה משחקי תפקידים בסגנון 'מבוכים ודרקונים', והציע לדניאל לחלק לילדים גרזנים, חרבות, מגנים מפלסטיק וכדורי כישוף. פעם בשבועיים במשך כמה שעות הרחבה הצנועה בין שני המבנים הופכת לזירת קרב אימתנית גדושה במשימות והוצאת אנרגיה מטורפת שבה הילדים נלחמים אחד בשני. עשרות ילדים שמנסים 'להרוג' אחד את השני. מראה לא שגרתי.

אבל זה לא הקרבות כמו הביחד. המשימות הקבוצתיות נועדו להעצים את תחושת המסוגלות של הילדים. הבעת מחוות חברות, אומץ, דאגה ועזרה אחד לשני, שמתוגמלות מאוחר יותר בעיבוד משותף של כל הילדים בכיפה הגיאודזית. דניאל מספרת שיש ילדים שלא יורדים למטה לשחק בכלל. אם יורדים, זה לא כדי לשחק עם אחרים. הטראומה רחוקה מאוד מלהיות אחידה, לפעמים צריך ממש לגרד אותם מהדירות. להגיע עד הדלת, לדפוק ולשאול, "לתת להם הרגשה שלא שוכחים אותם".

היא מסבירה כי המשחקים מחזירים לילדים שליטה. "הקושי הגדול של הילדים הוא שהקרקע נשמטה להם מתחת לרגליים והם איבדו כמעט כל שליטה. כן, גם ילד בכיתה א' וב'! תחשוב על כמות הדברים שהחליטו עבורו בשנייה אחת: עוזבים את הקיבוץ, עוברים לאילת, את כל הדברים שאתה אוהב אי אפשר לקחת. עוברים לתל אביב, לבית ספר חדש ובעיקר – לא חוזרים הביתה כבר שנה".

חששות מלווים גם את הילדים שחוזרים. "פתאום בזמן הארוחה, משום מקום, אחד הילדים שההורים שלו החליטו לחזור בקרוב שאל את כולם: 'מי פה חוזר לרעים?' היה שקט. 'מה זה אף אחד לא חוזר? עם מי אשחק כדורגל?' מצד שני, יש כבר לא מעט ילדים תל אביבים שנסעו בשבת לרעים לבקר את החברים הקיבוצניקים שלהם, ובחג משק נצפו בו המוני ילדים נרגשים שגררו אחריהם הורים חוששים".

"רעים לא יהיה רק אתר זיכרון"

הנחת מוצא מרכזית של הקיבוץ, כפי שהותוותה באוקטובר 2023, היא שחייבים לשמור על הקהילה כמה שיותר ביחד ובמקום אחד. ילדים עם חבריהם, מבוגרים עם ילדיהם. תצוגת תכלית של קהילה חזקה, שהבסיסים לעמידה שלה נוצקו הרבה לפני 7 באוקטובר. דניאל מזהה במוסדות החברתיים, בעזרה ובסולידריות הגבוהה שהפגינה הקהילה בתקופת הקורונה קרקע שעליה הצליחה לעמוד בכל השנה האחרונה.

"כל מי שאני אומרת לו שאני חוזרת מתלהב ואומר לי 'כל הכבוד', אף פעם לא 'את משוגעת!'", היא צוחקת, "חוץ מאימא שלי". במהלך המלחמה נולד לה נכד ראשון, ונכון לעכשיו, הוא לא יוכל לבקר בקיבוץ בקרוב, עניין לא פשוט כלל וכלל לסבתא בתחילת דרכה. "אני חושבת שלפני הכול, רעים זה פשוט מקום טוב. מישהו דואג לך. חושב עליך. זה לא רק עניין אישי, אלא חלק ממודעות חברתית מאוד גדולה. אני אומרת לכולם – יש למה לחזור. יש לאן לחזור. רעים לא יהיה רק אתר זיכרון".