לצד ההורים עידית וקובי, האח רונן והאחות ענבר, מחכים לאלון אהל החטוף בעזה, גם הכלבה סנדי (15) והכלב צ'יפ (שנה וחצי). את צ'יפ אלון עדיין לא פגש, סנדי לעומתו היא חלק חיוני וחמוד במיוחד ממשפחת אהל כבר עשר שנים, והיא מתגעגעת לשיר איתו. כשהוא מנגן על הפסנתר, היא יושבת על הכורסה הקבועה לצדו, ושורקת.

בליל 6 באוקטובר, לפני שיצא עם חבריו למסיבת הנובה, ישב אלון לנגן על הפסנתר את 'שיר ללא שם'. מאז, כמעט 14 חודשים, נשאר הפסנתר פתוח, מחכה לו, בבית ביישוב לבון בגליל העליון.

את צ'יפ אימצו כי הרגישו שסנדי בודדה. מישהו בקבוצת הווטסאפ של משפחות החטופים הציע לאמץ גורים של שיצו, ועידית קפצה על המציאה. אחרי מסע פגישות ביפן, נסעו לגדרה לקחת אותו, ומאז הוא מביא הרבה אנרגיה טובה לבית. "יש להם פרצוף של בן אדם, העיניים שלהם מקדימה, לא כמו אצל כלבים אחרים, בצדדים", אומר קובי כשהוא מלטף את שניהם לסירוגין, "אז כשהם מסתכלים עליך, זה כאילו יש איזה בן אדם מתחת לחזות הכלבית. יש פה נשמה של בן אדם".

ביוני פורסם סרטון מזעזע שבו נראים רגעי החטיפה של אלון, לצד הירש גולדברג-פולין ז"ל, אור לוי ואליה כהן. עידית וקובי ביקשו לטשטש את התמונות של בנם, במאמץ העיקש של המשפחה לשמור על האנרגיה לקראת חזרתו. "היא חד-משמעית מרגישה ויודעת שמשהו לא בסדר", מספרת עידית על הכלבה סנדי, "מרגע החטיפה היא התחילה לסבול מכל מיני בעיות בריאותיות שלא היו לה, בעיקר בעיניים. אנחנו חושבים שאולי גם לאלון היה משהו עם העיניים מאירוע החטיפה עצמו. כנראה נפגע בעין".

"כל הזמן אלון צריך להיות בתנועה. עכשיו הוא לומד מה זה לא להיות"

לביתם בלבון נכנסו הזוג אהל ב-2001, כשאלון היה בן חצי שנה. "כשעברנו, היינו מעט מאוד משפחות, אז לא היה פה גן", מספרת עידית. "בשנה הראשונה אלון היה בגן ביישוב הר חלוץ הסמוך. אחר כך בנו פה גן, והוא היה כאן עם גננת מדהימה, שהייתה גננת של כל הילדים שלי". כמו ילדים רבים בפריפריה הצפונית, הלימודים, החוגים והחברים כרוכים בנסיעות רבות, לנוכח פיזור האוכלוסייה. בכיתה א' עבר ללמוד ביישוב גילון, ואז לתיכון במשגב. אחרי השירות הצבאי עבד שמונה חודשים בעבודה מועדפת במלון שחרות בערבה, כדי לחסוך כסף לטיול, שממנו חזר חודש וחצי לפני שנחטף.

"אחרי חודשי הטיול, בכל חגי תשרי אלון היה איתנו", מספרת בחיוך עידית, "יצא לנו באמת לכייף ביחד בסוכות. ואז בבוקר שלפני החג הוא אמר לי, 'כנראה יהיו לי כרטיסים לאיזושהי מסיבה'. אמרתי אוקיי. בערב החג הלכנו לאחותי לארוחת ערב, ותוך כדי הוא כל הזמן הלך הלוך ושוב. כשאלוני חושב על משהו שהוא עדיין לא סגור עליו, יש לו קטע כזה – הוא נע. הוא כל הזמן צריך להיות בתנועה. עכשיו הוא לומד מה זה לא להיות בתנועה".

מהנובה למיגונית המוות

"כשאתה גר ביישוב קהילתי, ויש שתי מכוניות, צריך להחליט מי לוקח את המכונית. אז רונני אמר לו שהוא יקפיץ אותו לחברים ביישוב עצמון. לפני שהוא יצא הוא אמר לי: 'אימא, מה את אומרת, לצאת? לנסוע למסיבה?', הוא הסתכל עליי. הרבה פעמים הוא שואל את זה כשאלה רטורית, לא מחכה לתשובה. הוא גם בן 22, מי אני שאגיד לו מה לעשות?

"אמרתי לו, 'חזרת? ברור שתצא. חברים, לא ראית אותם הרבה זמן, למה אתה שואל?' הוא הסתכל לי ישר בעיניים ואמר, 'מה את אומרת, אימא?' ואני אמרתי לו, 'צא'. כאילו הנשמה שלו והנשמה שלי אמרו, 'טוב, אנחנו הולכים על זה, אנחנו הולכים לעבור עכשיו את הדבר הזה. מכתוב. זהו'".

בסביבות 23:00 חזרה משפחת אהל לביתה, אלון התיישב לנגן ויצא בהתלהבות למסיבה. בעצמון הוא נפגש עם חברים והם יצאו דרומה ב-02:00 בלילה. למסיבת הנובה הגיעה החבורה הצפונית, איילת ארנין ושגב קיז'נר זכרם לברכה, ואיתמר שפירא עם אגם יוספזון זוגתו יבדל"א, שעה לפני מתקפת חמאס, ב-05:30.

"הם עולים למכונית, מתחילים לנסוע, המשטרה עוצרת אותם, הם לא יכולים לעבור ועושים אחורה פנה. חושבים מה לעשות, הם בלחץ, מבינים שצריך למצוא מחסה, אגם גרה בטללים ומכירה את האזור, והם נכנסים למיגונית ברעים. בהתחלה הכול סבבה. היום קוראים לה מיגונית המוות"

"הם מגיעים, קצת רוקדים, בקושי, כלום זמן, ואז מתחיל הכול לקרות", מספרת עידית, "הם ילדים טובים, מבינים שקורה משהו, אלון עוזב את החברים מתל אביב שנפגש איתם במסיבה, וחובר בחזרה לחבורה ממשגב. הם עולים למכונית, מתחילים לנסוע צפונה על כביש 232, המשטרה עוצרת אותם, הם לא יכולים לעבור ועושים אחורה פנה. חושבים מה לעשות, הם בלחץ, מבינים שצריך למצוא מחסה, אגם גרה בטללים ומכירה את האזור, והם נכנסים למיגונית ברעים. בהתחלה הכול סבבה. היום קוראים לה מיגונית המוות". מתוך 27 השוהים במיגונית ליד רעים, נרצחו 16, שבעה שרדו ונשארו בישראל, וארבעה, בהם אלון, נחטפו. "בתוך החלל הקטן של המיגונית היו 27 אנשים, אז באמת אחד הגן על השני מבחינת ההדף. דברים מזעזעים".

"סיפרו שאלון נחטף חי, והמסע שלנו התחיל"

"קמנו בבוקר, ב-07:30 כבר יצאנו עם סנדי לטיול, ואז אבא שלי התקשר ושאל 'מה עם אלון? איפה הוא?', מספרת עידית. "אמרנו לו, 'בוא, זה מסיבה, מה הבעיה?' לא חיברתי. ב-07:58 כתבנו לו, 'מה קורה? מה איתכם?', רק ב-8:08 קיבלנו הודעה בתשובה 'אנחנו במיגונית, הכול טוב'. זו השעה המדויקת שבה הוא נחטף. אין בתוך המיגונית קליטה, וכשחטפו אותו, הפלאפון נפל. אז ההודעה נשלחה.

‫"הבת שלנו, בלי שנדע, ‫התקשרה לאלוני כל חמש דקות. פתאום ענתה בחורה שקוראים לה ‫עמית, ששרדה את הנובה, והיא לוחשת לה בטלפון '‫יורים עלינו מחבלים ‫ואנחנו במצוקה, בואו תצילו אותנו', ואמרה לנו איפה היא נמצאת פיזית. הבנו שזה בעצם באזור המיגונית, ‫הסתכלנו במפה להבין איפה זה, ‫וזהו, מתנתק. ‫התקשרנו למשטרה, מודיעים, וואטאבר. ‫ענבר המשיכה להתקשר, ‫וב-14:30 ‫ענה בחור שקוראים לו אייל שהלך לחפש ‫את הבן שלו במיגונית. ‫הוא נכנס לעוטף, לא עניין אותו כלום. הבן שלו נרצח, ‫אבל הוא הציל את השבעה, ‫הכניס אותם לרכב, ‫הביא אותם לסורוקה. ‫כשהתקשרנו הוא ענה כשהיה בסורוקה, ‫וחשבנו שאלון איתו, ‫אבל מן הסתם הוא לא היה".

"ב-07:58 כתבנו לו, 'מה קורה? מה איתכם?', רק ב-8:08 קיבלנו הודעה בתשובה 'אנחנו במיגונית, הכול טוב'. זו השעה המדויקת שבה הוא נחטף. אין בתוך המיגונית קליטה, וכשחטפו אותו, הפלאפון נפל. אז ההודעה נשלחה"

קובי נסע עם אחיו לסורוקה לחפש את אלון, שם עברו על הרשימות וחיכו לבשורה. חבר של קובי מהצבא התקשר אליו אחרי כמה שעות והפציר בו לצאת מסורוקה, שאין לו מה לעשות שם. בדרך הביתה, קובי קיבל שוב טלפון מאותו חבר, ואז הוא בישר לו שאלון נחטף חי. "הוא חזר הביתה, ‫סיפר לי, ‫והמסע שלנו התחיל. ‫ממש מסע, של איפה אנחנו, ‫ומי אנחנו, ‫ואיך אנחנו מגיבים לאירוע הזה, בצורה כזאת שהיא מתאימה לנו".

במקביל לדאגה לאלון, החשש בבית משפחת אהל כפול ומכופל. רונן, אחיו הצעיר של אלון, עשה את שנת השירות שלו בבארי. "הוא סיים חודש לפני החטיפה. תוך כדי האירוע הוא קיבל טלפונים מחניכים שלו שאמרו לו 'יש מחבלים אצלנו בבית, אתה חייב לעזור לנו'. יודע בדיוק מה קורה. כל הקומונות של כל השנים היו אמורים להיות באותו סוף שבוע בקיבוץ, לא יודעת איך זה יצא שהם דחו את זה בשבוע. מאז הוא היה סוף שבוע אחד מגיע אלינו לבית ובסופ"ש אחר כך נוסע לים המלח לחניכים שלו. זה היה ככה במשך תקופה מאוד ארוכה. הוא איבד הרבה אנשים טובים. זה הסיפור שלנו, במובן הזה יש הרבה מורכבות".

"אני לא צריכה את האנשים עם הפרצוף העצוב, מה זה עוזר?"

בתוך הבלבול, חוסר הוודאות של המשפחה ושל הקרובים, איך ומה לעשות במצב הזה, ההחלטה הראשונה של משפחת אהל הייתה שהבית לא יהפוך לבית אבלים, למצוא את הסנטר. "בבית הזה יש כל הזמן מוזיקה, אז כבר בשעות הראשונות שמנו מוזיקה, כל הזמן עם מוזיקה. מוזיקה טובה, לא של יום הזיכרון וזה, ואז אנשים התאפסו על עצמם. אני חושבת שזה גם עזר להם, אני לא צריכה את האנשים עם הפרצוף העצוב, מה זה עוזר?

"‫אני כל פעם מזכירה לעצמי, מההתחלה, ‫לנסות להגיב לחדשות, לשמועות, זה לא רלוונטי. אין לי שליטה על זה. אם אני אחשוב עכשיו ‫24 שעות ביממה על זה שאין לו את זה, ‫אין לו את זה, ואין לו את זה, ‫שעושים לו את זה – איך אני אוכל לשלוט על זה? אין לי שליטה על מתי הוא יחזור, ‫אין לי שליטה איך הוא יחזור, זה לא בשליטתי".

מה כן בשליטתך בתוך המצב המטורף הזה?
‫"בשליטתי לאיזה בית אלון יחזור, ‫לאיזה בית החטופים יחזרו, ‫ואיך אני מגיבה לסיטואציות. ‫בשליטתי לדאוג שיהיה לו בית ‫טוב, חזק, מיוחד, ‫בזה שאנחנו שומרים על עצמנו, על מה שקורה פה. ‫אז על זה יש לי שליטה".

כבר ב-9 באוקטובר החליטה משפחת אהל לפעול. בתוך הכאוס הלאומי והאישי, ענבר, האחות הקטנה של אלון, פתחה ביוזמה של מעשה טוב אחד ביום 'מתוך מחשבה על אלון אהל ולשלוח לו אנרגיה של אור וטוב'. היוזמה הזו העניקה לענבר ולמשפחה נתיב פעולה חיובי, כזה שיאיר את היוזמות של המשפחה בהמשך. "המשפט הזה של גנדי 'אנחנו נצליח לשנות את העולם רק כשאנחנו נגיב על האתגרים באהבה או בטוב לב ולא בשנאה או בנקמנות', מלווה אותי מ-7 באוקטובר ועד היום".

לאורך כל 14 החודשים האחרונים את מצליחה לשמור על האקטיביות הזאת, על הסנטר הזה?
"יש ירידות ועליות, ואני מחבקת אותן בברכה. אני מרגישה את כל הרגשות, ואני נוכחת בכל הרגשות, גם בעצב, בגעגוע, ובדרך כלל אני פשוט בעשייה, כי העשייה נותנת תכלית". עם היוזמות אפשר למנות את עשרות הפסנתרים הפזורים בארץ ובעולם, קבוצות ריצה, הסיכה עם הכיתוב Alon, You Are Not Alone שמגיעה בזוגות – אחת לך ואחת למישהו שאתה לא מכיר, קבוצות תרגול מדיטציה ועוד. "זה לעשות איזשהו מעשה טוב של עזרה ונתינה, אז האנרגיה הזאת עוברת למישהו ועוזרת לו להתמודד. זו הסיבה שגם התחלנו לעשות את זה. מהמקום שגם להעביר לאלון משהו מתוך הטוב הזה".

את מתרגלת מדיטציה עוד לפני 7 באוקטובר?
"לא כמו היום, אבל כן. מיינדפולנס, מדיטציה, רוגע, קצת להבין את הדברים".

אלו כלים שלדעתך יש גם לאלון בשבי?
"אני לא יודעת, אבל אני יודעת שהוא נורא רצה לנסוע להודו, לעשות מדיטציות. לפני הטיול שלו דיברנו המון על הקטע של התמודדות. לי חשוב להרגיש דברים בחיים, דיברנו על זה בהקשר של סמים ואלכוהול. אני מאמינה שבחיים האלו אם עכשיו קשה לך, תהיה בקושי. השיחה הזאת עשתה כנראה משהו, כי אחרי החטיפה נפגשתי עם כל מיני אנשים שטיילו איתו, ואחת אמרה לי 'אני רוצה להגיד לך משהו'. היא סיפרה שאלוני לא היה מוכן לעשות כלום, הוא אמר 'אני רוצה להיות פה, כאן ועכשיו, אני רוצה לזכור את מה שאני מרגיש עכשיו, אני רוצה לזכור את המקום הזה'. יש לאלוני בסיס, מאוד ברור לו מה הגבולות שלו. היום אני חושבת על זה המון. המון אנשים חושבים עליו, מתפללים עליו, שולחים לו אנרגיה, גם אני בעצמי, ואני אומרת לעצמי, כשהוא יחזור הייתי רוצה לדעת אם הוא הרגיש פתאום משהו".

איך מתכוננים לחזרה?
עידית: "יש לנו הרבה הכנות. קודם כול, איפה, בימים הראשונים, מה הולך להיות? איך נפגשים? מי ייפגש? זו ממש תוכנית, שלא צריך לקבל החלטות. ממש יש תוכנית לחזרה, מבחינתי זה כמו לידה מחדש, זה חיים חדשים. הוא יהיה שונה. הוא יהיה שונה".

קובי: "אנחנו לא יודעים מה הוא חווה, יכולים רק לדמיין, להעריך".

עידית: "עדיף לא לדמיין".

קובי: "זהו בדיוק. רוב מה שאנחנו עושים, אנחנו מפרידים את עצמנו, מהתהליך שלו. ואז כשהוא חוזר, הוא יתחבר לזה".

עידית: "הכנו המון דברים בשביל אלוני, היו הרבה דברים שהוא רצה לפני החטיפה. הוא רצה ללמוד ברימון, אז הוא התקבל לבית ספר רימון, הוא לא יודע, אבל יש לו שנה ראשונה בחינם, מלגה. החברים שלו לקחו דירה בתל אביב, יש שם חדר עבורו, סידרנו אותו. כשהוא יחזור תהיה לו בחירה".

"יש גם הכנות מבחינה לאומית", אומרת עידית. "כמו המיזם הזה שתהיה לנו חברה טובה יותר.  אחדות, נתינה, אלו הדברים שאנחנו עושים, לחנך אנשים למקומות האלה – מעבר לחזרה של אלון, זה מין חיים אנחנו רוצים שיהיו פה".

לפני הפסקת האש בלבנון היו באזור לא מעט נפילות.
קובי: "עם כל הדבר הזה, שלושה חודשים כאלה שהיינו בתוך זה. אז מצד אחד אתה אומר, אוקיי, אני אקח את זה בקטנה, כי אני נמצא בכזה אירוע מטורף, אז יש לי טילים מעל הבית, מה כבר יכול לקרות? הבן שלי בעזה, חטוף. אבל מצד שני, זה מנהל אותך, צריך להחליט אם נוסעים הביתה בלילה, זה לא פשוט. אתה כל הזמן חושב, מה מסביב ייפול עליך?"

"אתה שומע שיש התקדמות, ופתאום זה שוב נתקע. אתה מרגיש מין צביטה כזאת"

לאורך כל הראיון מבקשים צ'יפ וסנדי להיכנס ולצאת מהבית אל המרפסת. עידית קמה, פותחת וסוגרת את דלת הזכוכית בסבלנות. מבקשת שוב שזו תהיה הפעם האחרונה, אבל הם כלבים ויש להם צרכים, ועידית קשובה, מציעה פינוק, ליטוף, חטיף. המתח שבו חיות משפחות החטופים בין החוץ והפנים, מה אומרים לתקשורת, מה משאירים למשפחה, אולי כדאי לפתוח את הדלת ולהכניס מצלמות כי זה ישפיע על דעת הקהל והנבחרים? שיקולים מוזרים כל כך שהמשפחות צריכות לעשות, את מי להכניס לחיים ואת מי לא.

הקצין המלווה של משפחת אהל, למשל, הוא בן בית. קובי ועידית לא מדמיינים שכשהכול ייגמר הוא יצא מחיי המשפחה. "כשאלון יבוא הוא יגיד 'מי זה?'", אומרת עידית, "הוא לא מכיר אותו, אבל מבחינתנו, זה מישהו שכבר מחובר לבית ומכיר את כולם, הוא יהיה ויישאר חלק".

קובי: "אין אף יועץ שיודע להגיד לנו מה צריך לעשות בשביל להחזיר את אלון הביתה. אם הייתי יודע שעכשיו שבועיים של פול גז, אני עושה הכול, משתולל, קופץ על גדרות, הייתי עושה, אבל לא יודעים להבטיח לי את זה".

"בכל דבר שאנחנו עושים, יש אופוריה באותו רגע. עכשיו אנחנו מדברים, זה חשוב, אתה תלך, עובר עוד יום, קמים בבוקר, זה שוב. בהרבה אירועים את חושבת, 'וואי, הפגנה קטלנית, מחר אלון חוזר'. וכלום. צריך גם לקחת את הדברים האלו בפרופורציה"

עידית: "הכול מאוד דינמי, ואנחנו משתנים, התגובות שלנו, הדברים שאנחנו עושים, בהתאם לתקופה. בהתאם למה שאנחנו רואים שקורה – יותר ללחוץ, פחות ללחוץ, איך ללחוץ, באיזה אופן ללחוץ. בכל דבר שאנחנו עושים, יש אופוריה באותו רגע. עכשיו אנחנו מדברים, זה חשוב, אתה תלך, עובר עוד יום, קמים בבוקר, זה שוב. בהרבה אירועים את חושבת, 'וואי, הפגנה קטלנית, מחר אלון חוזר'. וכלום. צריך גם לקחת את הדברים האלו בפרופורציה".

אתם מצליחים לא להתרגש מזה?
קובי: "זה לא מוציא אותנו מפוקוס, אבל זה כן מבאס. אתה שומע שיש התקדמות, ואתה מבין גם מה צריך לעשות בשביל שזה יתקדם, ויגיע למועד החתימה, ופתאום זה שוב פעם נתקע. אתה יודע, אתה שומע, טיפה אתה מרגיש כזה, בתוך, ככה, מין צביטה כזאת".

עידית: "בסדר, זה התהליך. אנחנו ממשיכים לעשות, ממשיכים לעשות, ממשיכים להשפיע, לא רק אני וקובי, זה המטה, זה המון משפחות עושות בכל מיני כיוונים, עובדים כל הזמן. אם תתחיל עסקה, זה יהיה תהליך, זה לא יהיה מחר".

קובי: "כשתתחיל עסקה אנחנו נמצא איזו פינה מרוחקת, מרוחקת, כי אני יודע מה יקרה. אם עכשיו יש טלפונים, תבואו תתראיינו, אז מה יקרה כשאתה תהיה עסקה".

עידית: "שאלו אותנו בראיון מה אנחנו חושבים על הרשימה ואם הבן שלנו שם. שאלתי את הכתב 'מה אתה היית חושב אם אתה היית במצב הזה, והבן שלך לא היה ברשימה? כאילו, למה בכלל? מה זה נותן לדבר על זה?'"

הפסנתר נשאר פתוח

ליד הכורסה שעליה נחה סנדי, מול הפסנתר, מונח על הכיסא הג'קט שלבש אלון כשהגיע לנובה. עם הג'קט טייל במזרח, בתמונה המפורסמת שלו כשמאחוריו הרי נפאל הוא לובש אותו. "איתמר, חבר טוב שלו שהיה במיגונית יחד איתו ושרד את הטבח הזה, הביא לנו את זה כמה חודשים אחרי 7 באוקטובר, ומאז זה פה. אפילו לא כיבסתי את זה כבר שנה".

בטיול עבר אלון בנפאל, סרי לנקה, הודו, וכשהגיע לווייטנאם פגש שם את עידית, ענבר וקובי לשלושה שבועות של טיול משותף. "התמונה שלי בווטסאפ, שרואים בה שאני מחבקת את אלוני, זה הרגע שהגענו. נחתנו אחרי חמישה חודשים שלא ראינו אותו פיזית, אמרנו לו איפה אנחנו נמצאים, והוא הגיע לשם, וזה הרגע שהוא באמת רץ אליי כזה, ונותן לי חיבוק וקובי מצלם. זה הרגע. איך הוא מחבק אותי. זו תמונה מהממת".

אחרי שנה ושלושה חודשים, מה הציפיות שלכם מהציבור?
עידית: "לא להיות אדיש. יש חטופים חיים שאפשר באמת להציל אותם. שכל אחד בדרך שלו יגיד את זה".

את חשה שצריך לשכנע בזה?
"בטח. יש מי שחושבים שזה חלק מהמחיר. אני חושבת שאם זו הגישה, אנחנו לא נרגיש אף פעם בטוחים כאן, כי המדינה שלנו לא תרגיש חובה להגן עלינו. המשמעות היא שהמדינה שלנו לא מחויבת לאזרחיה".

"אני לא סוגרת אותו", מלטפת עידית את הפסנתר. מאז אותה שבת מונחת עליו תמונה של אלון מנגן, שטר דולר של הרבי מלובביץ' ועגור נייר צהוב. "בגיל 9 קנינו לו אורגנית, ומאז אלוני תמיד מנגן כשהוא נכנס הביתה ולפני שהוא נוסע לכל מקום. הוא השאיר אותו פתוח, ואני לא סוגרת".