עובדת תפוצה ב-430 אלף שקלים לאחר שמנכ"ל ובעלי החברה בה עבדה הטריד אותה מינית באופן סדרתי. פסק הדין ניתן בבית הדין האזורי לעבודה בתל אביב בחודש דצמבר והותר אמש (ראשון) לפרסום תוך הגנה על פרטי ופרטיות התובעת. בין היתר, המנכ"ל נהג "לבקש" ממנה תכופות לעסות את רגליו וכן דרש ממנה לנקות את מכנסיו בעודו לובש אותם. לטענתה, היא נאלצה להסכים לחלק מדרישותיו מחשש שיפטר אותה מעבודתה ויפגע בפרנסתה.
התובעת עבדה במקום העבודה במשך חודשיים בלבד (בין דצמבר 2019 לפברואר 2020). לטענתה, לאורך תקופת עבודתה הקצרה ביצע כלפיה המנהל לא פחות מ-30 מעשים שונים של הטרדה מינית תוך ניצול יחסי מרות, לרבות תקיפה פיזית ואמירות מיניות חוזרות ונשנות. הנתבע הודה שהציע לתובעת לעשות לו עיסוי ברגליים במסגרת ראיון העבודה ובכך שהתובעת ניקתה את מכנסיו כשהוא לבוש בהם.
אלא שלטענתו אין מדובר בהטרדה מינית, הן משום שההתבטאות הנוגעת לעיסוי ברגליים נאמרה בבדיחות הדעת וללא כוונה מינית, והן משום שהיא אינה בעלת אופי מיני, נוכח העובדה שהרגליים אינן איבר מיני. את יתר טענות התובעת הכחיש ואף טען כי היא זו שהטרידה אותו מינית. הוא אף הגיש נגדה תביעה שכנגד על סך 1.68 מיליון שקלים בגין הטרדה מינית, הוצאת לשון הרע, הפרת הסכם עבודה ועילות נוספות.
בפסק הדין נקבע כי התובעת הוכיחה את מרבית טענותיה בפן העובדתי, וכי כל מעשי הנתבע עולים כדי הטרדה מינית. נקבע כי "ההצעות" לביצוע עיסוי ברגליים והדרישה לניקוי המכנסיים הן בעלות אופי מיני, שכן הן מהוות חלק ממכלול של התבטאויות והתנהגויות בעלי אופי מיני מובהק. "כל מעשי ההטרדה של הנתבע כלפי התובעת אף נעשו תוך השפלתה, הקטנתה, ביזויה, ופגיעה בכבודה. הצעותיו והתבטאויותיו אלה של הנתבע מהוות אף החפצה של התובעת, שכן הן מביעות התייחסות אליה כאל כלי שרת הנועד לסיפוק יצריו וצרכיו של הנתבע, תוך רמיסת כבודה ורצונה החופשי, וניצול כוחו ויחסי המרות בין השניים", כתבה השופטת דפנה חסון זכריה.
"טענת הנתבע כי הצעתו שהתובעת תעשה לו מסאז' ברגליים ותנקה את מכנסיו הם בבחינת מעשה תמים או הלצה, הנעדר אופי מיני, נדחתה. ומכל מקום, אף לו טענה זו הייתה מתקבלת, הרי שממילא אין בכך כדי להכשיר התבטאות מעין זו, ולהוציא אותה מגדר הטרדה מינית אסורה", הוסיפה השופטת. "הוכח בפנינו כי הצעות הנתבע שהתובעת תעשה לו מסאז' ברגליים והדרישה כי תנקה את מכנסיו נבעו מחמת היות התובעת אישה, ומשכך הן גם בעלות אופי שוביניסטי וסקסיסטי". לדבריה, הוכח בפני בית הדין כי הנתבע דרש דרישות דומות גם מעובדות אחרות תחתיו – אך לא כלפי עובדים גברים.
נוכח חומרת המעשים שנעשו תוך ניצול יחסי מרות, מספרן הרב של הפגיעות ותדירותן הגבוהה, עוצמת הפגיעות בכבודה של התובעת, בביטחונה העצמי ובזכותה לעבוד בסביבה מוגנת ובטוחה, חויב המנכ"ל לפצות את התובעת על סך 400 אלף שקלים, ללא הוכחת נזק. החברה חויבה לפצות את העובדת ב-30 אלף שקלים נוספים בגין מחדליה לנקוט אמצעים סבירים כדי למנוע הטרדה מינית במקום העבודה – וכן נדרשו הבעלים והחברה לשאת בהוצאות התובעת על סך 100 אלף שקלים. תביעת הנגד שהגיש המנכ"ל נדחתה במלואה.
