מושג שכמעט באופן מיידי מעלה ברובנו רתיעה הוא "שיימינג". זהו מושג שגורם ללא מעט אנשים לדמיין חוסר צדק חד צדדי, פעולה שבמקרה הטוב מתארת אדם קל דעת שמאשים אחר מבלי שהוא יוכל להגיב, ובמקרה הרע גורם לנו לחשוב על אחד מאותם מקרים בהם אדם התאבד לאחר שיימינג, למשל במקרה הקשה של אריאל רוניס ז"ל.

קל להבין למה פעולת השיימינג מעוררת בלא מעט אנשים סלידה. מדובר באקט בו צד אחד מפרסם האשמה או מידע על צד שני, כאשר לצד השני בדרך כלל אין יכולת לשלוט במידע, או לגרום לכך שהצד שלו יושמע באותו ווליום כמו האשמות המוטחות כלפיו.

אבל האם אנחנו אכן צריכים לסלוד מהפעולה הזאת ללא קשר לנסיבות בה היא מתבצעת? בעיני, ראשית יש לעשות מעט סדר בדברים – פעמים רבות מדי המושג "שיימינג" משמש לתיאור כל דבר שלילי שקורה באינטרנט, בעוד בפועל הוא מתאר אקט אחד, ספציפי מאוד. מעבר לכך, שיימינג יכול להיות לעיתים כלי דרכו אנשים, חסרי כלים אחרים, יכולים לנסות להשמיע את קולם ולנסות לתקן את בעיותיהם. ספציפית במקרים של אלימות מינית, שיימינג יכול לעשות את ההבדל בין אישה שעברה תקיפה מינית ולא מוצאת מענה באף מוסד קיים, לבין אישה שהותקפה, לוקחת חזרה שליטה על חייה, ועוזרת לעצמה ולאחרות במקום בו אף אחד אחר לא מסייע לה.

שיימינג?
בעיה אחת היא בלבול של שיימינג עם כל דבר רע אחר שקורה באינטרנט. ילדים משפילים ולועגים לילד אחר מכיתתם בוואטסאפ? לא שיימינג, כן בריונות ברשת. נערים מפיצים תמונות משפילות אחד של השני ברשתות חברתיות? לא שיימינג. בדיון שהתקיים בכנסת לאחרונה אף התבטאה ח"כ גרמן בנושא "חוק הסרטונים" – חוק שמטרתו להילחם בתופעה האלימה של הפצת סרטוני עירום של נשים ללא הסכמתן – ואמרה: "צילום אישה בניגוד לרצונה והפצת תמונות בעלות משמעות מינית זה שיימינג, אישה לא יכולה להראות את פניה, זה הרס חיים" – ובכך תיארה אלימות מינית קשה באינטרנט תחת המושג השגוי שיימינג.
למעשה, שיימינג הוא פרקטיקה אחת – פרסום פומבי של מידע על פגיעה שעברת בידי אחר.

למה בכלל לעשות את זה? אני יודעת לענות על השאלה הזאת רק בהקשר של אלימות מינית.
יותר מדי פעמים נשים שעברו תקיפה מינית מוצאות את עצמן חסרות מענה לאחריה. רובן המוחלט של הפגיעות המינית לא מדווחות למשטרה, ורובן המוחלט של התקיפות שכן מגיעות למשטרה מסתיימות ללא הרשעה – כאשר התוקף נותר מחוץ לכלא וללא ענישה. סיפורי זוועות על חוקרי משטרה, שופטים, שוטרים, שהשפילו את הנפגעות במהלך התהליך, על אמירות מזלזלות וקשות שנאמרו כלפיהן, ועל סגירות תיקים מרובות – כל אלה מרתיעים נשים מפנייה לרשויות החוק. מה נותר לעשות במצב כזה? כיצד נפגעת אלימות מינית יכולה להתמודד עם מה שקרה לה, לנסות להחזיר את השליטה לידיים שלה, ולשמור על אחרות מפני הגבר שתקף אותה? פה, לעיתים, שיימינג נכנס כתשובה.

כמובן שתשובה זו אינה מתאימה לכולן. לספר על אלימות מינית שהופעלה כלפייך, בפנים גלויות, הוא מעשה שדורש לא מעט אומץ. אנחנו עדיין חיים בחברה בה צעד כזה נחשב משפיל, וגם הנשים הפמיניסטיות והמודעות ביותר יחששו לחשוף בפנים גלויות מקרי תקיפה שעברו – כי לספר על תקיפה שעברת זה להציג את עצמך מנקודת מבט בה את נפגעת ולא מנקודת מבט בה את חזקה, עמדה שרוב האנשים לא ירצו להיות מוצגים בה. מה כן גורם לנשים לספר זאת בצורה פומבית? לעיתים זה נעשה מתוך ייאוש – אישה רוצה לראות את התוקף שלה משלם מחיר על מה שעשה, מבינה שהמערכות הממסדיות שאמורות לדאוג לכך – המשטרה ובית המשפט – לא יסייעו לה, ומוצאת באינטרנט את התשובה. לפעמים שיימינג נעשה מתוך הרצון למנוע מנשים אחרות להיפגע על ידי אותו תוקף. אנחנו יודעים שרוב הפגיעות המיניות נעשות בסביבה הקרובה שלנו, ושרוב התוקפים לא תוקפים באופן חד פעמי. אם כך, הרשתות החברתיות, שמראש מציגות את התכנים שלנו למעגלים הקרובים לנו ולתוקף, הן מקום יעיל במיוחד לאזהרת אחרות. בפעמים אחרות מדובר ברצון להחזיר את השליטה לידיים שלך. אחרי שנפגעת ונעשו בך מעשים שלא רצית בהם, לספר את מה שקרה לך בפומבי יכולה להיות דרך לקחת בחזרה פיקוד על הסיטואציה.

בשלב הזה, רבים ימלמלו בלבם משהו בסגנון של – הכל נכון, אבל הנשים האלה יכולות לשקר ולהרוס חיים של אנשים שלא עשו דבר. אני מאמינה שהמחשבה הזאת מתעלמת מהמציאות אותה חוות נשים שבוחרות לספר על תקיפה מינית שעברו. החסרונות הכרוכים בהאשמת אחר באלימות מינית גוברים פי כמה וכמה על כל יתרון שיכול להיות למהלך כזה. אישה שמספרת על תקיפה מינית שעברה, בוודאי כאשר היא מפנה אצבע מאשיה כלפי מישהו בתקיפה זו, תחווה מהשומעים אותה אלימות מילולית, תקיפות, זלזול, חוסר אמונה, וביטול של דבריה. ברובם המוחלט של המקרים, הפניה שלה למשטרה תגמר בסגירת תלונתה בשלב מוקדם מאוד, ורק במיעוט קטן של מקרים תגמר בכך שהפוגע אכן ישלם מחיר על מעשיו. תמיד מאיימים על נשים בכך שהן "הורסות חיים" כאשר הן פותחות את הפה שלהן. אבל בפועל – לא חסרות דוגמאות בהן לאחר שגבר הואשם באלימות מינית, גם אם הורשע, הוא המשיך לעבוד במקצועו ולהנות מתמיכה ציבורית מסוימת בו.

למזלי, המציאות עולה על כל טיעון שאציג כאן. המקרה של אלון קסטיאל, המואשם במקרי אונס רבים, הוא דוגמה מעולה לאופן בו שיימינג בודד יכול להוציא לאור פעילות עקבית, ארוכת שנים, של אלימות מינית.

לפני מספר חודשים, עירד מ.צ פרסמה פוסט אנונימי בפייסבוק בו סיפרה על איש נדל"ן וחיי לילה שאנס אותה, וקראה לנשים נוספות שנפגעו ממנו לספר על כך במאגר "אחת מתוך אחת". כמות הפניות הרבה שקיבלה הגיעה גם לעיתונאית שרון שפורר ששיתפה את הפוסט, לעיתונאיות נוספות שעבדו על תחקירים שונים אודות קסטיאל, ולבסוף לכך שמתלוננת אחרת תגיש תלונה במשטרה. פוסט אנונימי אחד בפייסבוק, הוביל בסופו של דבר לכך שקסטיאל יואשם בביצוע שני מקרי אונס ועבירות מין ב6 נשים.

איך פוסט פייסבוק מוביל לכל זה? כאמור, קסטיאל ממש לא היה תוקף חד פעמי. כתב האישום נגדו מראה תמונה של אדם שלאורך לפחות עשור חוזר ותוקף נשים, באותן שיטות ודרכים. ברגע שההאשמות נגדו התפרסמו, גל של "אני לא מופתע" שטף את פרסומי התקשורת. עדיין, היה צריך מישהי אחת שתגיד את הדברים בפה מלא, ובכך תעודד נשים אחרות שנפגעו על ידו לדבר ולהתלונן.

כבר בחודש האחרון קיבלנו דרך המקרה הזה דוגמה נוספת לבעייתיות הרבה של החוקים הנוכחיים העוסקים באלימות מינית. אחד משני סעיפי האונס, והסעיף המרכזי בתיק, בוטל אך ורק בגלל חשד להתיישנות. אחת המתלוננות נגד קסטיאל התלוננה על מקרה בו אנס אותה ב2007. בהמשך, נוצר חוסר וודאות לגבי התאריך המדויק של המקרה – האם התרחש ב2007 או ב2006. היות וההתיישנות על אונס חלה לאחר 10 שנים, חוסר הוודאות הזה הספיק כדי להוריד את סעיף האונס מכתב האישום. זוהי רק דוגמה אחת לאופן בו החקיקה הנוכחית מאפשרת לאנסים רבים לצאת מההליך המשפטי כאשר הם מואשמים בפחות ממה שאכן ביצעו, או לכך שתיקם יסגר (כפי שהיה קורה פה לו רק נפגעת אחת הייתה מתלוננת). הדבר לא קשור בכך שהנאשמים חפים מפשע, אלא בחוקים שצריך לשנות. כאן זה מאפשר ליצור את הציטוט המדהים שהתפרסם בנענע10: "קסטיאל לא הכחיש בחקירה את המקרה, אך לדבריו ייתכן והוא התרחש לפני 10 שנים בשנת 2006". אפילו האנס לא מכחיש, רק מצביע על הפירצות בחוק שמאפשרות לו להשתחל החוצה בבטחה.

אם כך, כמובן שייתכן מצב בו אדם מסויים משתמש בפייסבוק שלו כדי לבצע שיימינג מתוך כעס רגעי, רצון לנקמה, או כל סיבה לא עניינית אחרת. אבל, ספציפית במקרה של אלימות מינית – במצב בו אנו חיים, בו רובן המוחלט של הנשים המותקפות לא מוצאות צדק ומענה, שיימינג הוא כלי עצמאי, נגיש, כזה שכמעט כל נפגעת יכולה להשתמש בו, ופעמים רבות יעיל יותר מכל כלי אחר שיש בידיה, כדי לנסות ולתקן את מה שנראה שרק היא יכולה ומעוניינת לתקן.