הפגנות למען סיום המלחמה והשבת החטופים בעסקה כוללת התקיימו ברחבי הארץ היום (שבת).

שירה אלבג, אימה של החטופה לירי אלבג: "אני עומדת פה, בדיוק שבוע אחרי שקיבלנו אות חיים מלירי שלי, והלב שלי רק רוצה לצעוק. 15 חודשים עברו מאז אותו יום נורא, יום 7 באוקטובר, ומאז – חיינו אינם חיים. כל יום שעובר, כל שעה, כל דקה הפכו לספירה אינסופית של כאב, דאגה, וגעגוע שאי אפשר לתאר.

"לירוש האור שלנו, רק בת 19 – ילדה! ילדה שהחיים עוד לפניה, נמצאת שם, בשבי, בגיהנום. רחוקה מאיתנו, רחוקה מהבית, רחוקה מכל מה שמוכר ובטוח. את לירי אי אפשר לתאר במילים. היא לא רק הבת האהובה שלנו היא ילדה חזקה, יפהפייה ומלאת חיים, ילדה של מוזיקה, של שירה, ילדה של אנשים. עם לב רחב, עם נתינה אינסופית. תמיד, אבל תמיד – היא הראשונה להושיט יד, הראשונה לחשוב על אחרים. והיום – היא זקוקה ליד המושטת שלכם.

"בדיוק לפני שבוע קיבלנו אות חיים. ראינו ושמענו את לירי. אבל זו לא לירי שלנו. ראינו את לירי כבויה, מפוחדת, נלחמת על חייה כל רגע וכל דקה ביום. תראו את העיניים שלה –
עיניים שאתם כבר מכירים כל כך טוב. עיניים שזועקות מבפנים: 'תוציאו אותי מהגיהנום. אל תשכחו אותי'.

"זה רגע שקורע את הנשמה. לראות אותה כך – לבד, פגיעה, מנותקת מכל מה שהיא מכירה ואוהבת – זה שבר שאין לו מילים. הסרטון הזה הוא לא רק אות חיים. הוא קריאה לעזרה. הוא זעקה. הוא ציווי חד וברור: הסכם עכשיו! עכשיו!

"חיילי צה"ל הגיבורים והאמיצים חילצו השבוע את גופותיהם של יוסף וחמזה אלזיאדנה, אבא ובן שנחטפו בחיים, שרדו את התופת בגיהנום ונרצחו כי לא קיבלתם את ההחלטה הנכונה בזמן.

"30 חטופים נחטפו חיים ונרצחו, וכעת כשאתם מבקשים סליחה, בקשתכם ריקה מתוכן. היא לא מתקנת והיא לא מחזירה את מה שאבד, היא לא מכפרת על המחדל. אנחנו כאן כדי לומר – לירי בחיים, והיא תחזור הביתה בחיים! אנחנו לא נשב חסרי אונים. אנחנו לא נעמוד מנגד. לירי וכל יתר החטופים – אינם לבד. אנחנו כאן, כולנו יחד – לא ננוח ולא נשקוט עד שכולם יחזרו הביתה.

"אני פונה אליכם, ראש הממשלה, שר הביטחון ומקבלי ההחלטות: צפיתם בסרטון? ישנתם טוב בלילה? הסרטון הזה הוא עדות חיה לכישלון המתמשך שלכם. איפה אתם?! 15 חודשים של שבי. 15 חודשים של סבל. 15 חודשים שבהם יכולתם – והייתם חייבים לעשות יותר. כל יום שעובר בלי פתרון, בלי פעולה, הוא יום נוסף של סבל ללירי ולכל החטופים, יום נוסף של כאב למשפחות ולעם ישראל – שמחכה להם.

"יש לכם את הכוח. יש לכם את האחריות. יש לכם את החובה המוסרית. הזמן לפעול הוא עכשיו. לא מחר, לא בעוד שבוע. עכשיו! המשא ומתן שמתנהל כעת הוא הזדמנות שלא תחזור. זה הרגע שבו עליכם להוכיח מנהיגות ואומץ. אסור שדיונים אלו יסתיימו בלי הסכם שיחזיר את לירי ואת כל החטופים הביתה! יש לכם את הכוח והחובה לשנות את המציאות ולאחד את העם סביב מטרה אנושית אחת. החזרת החטופים!

"לכם אני רוצה להגיד תודה. לירי היא לא רק הבת שלנו. היא הבת של כולנו. אנחנו חייבים לעמוד יחד, להפעיל לחץ, להשמיע את הקול שלנו – לא נעצור. לא נשתוק ולא נרפה.
עד שכל אחד ואחת מהם יחזרו הביתה".

ד"ר מאזן אבו סיאם, חבר מועצת העיר רהט וחברו של יוסף אלזיאדנה ז"ל, שנחטף ב-7 באוקטובר וגופתו הושבה לישראל השבוע, אמר בעצרת המרכזית בכיכר החטופים: "אני ד"ר מאזן אבו סיאם מאזן, חבר מועצת העיר רהט ומלווה את משפחות החטופים הבדואים מאז אסון 7 באוקטובר. הגעתי לכיכר ישר מסוכת האבלים של משפחת אלזיאדנה שהייתה בהחלט יכולה להיות סוכה של שמחה כמה שאפשר.

"ארבעה מבני המשפחה נחטפו מעבודתם בקיבוץ חולית. כולכם צפיתם בסרטון החטיפה שהופץ לפני יומיים בתקשורת, אב המשפחה יוסף, שהוא מקור הכוח לבניו, חסר אונים עם ילדיו אזוקים, מבוהלים, מושפלים ומאוימים בנשק בחלקת ארץ שלא הייתה בה ריבונות ולא הייתה בה מדינה. בלתי נתפס אז ובלתי נתפס עד היום.

"אנחנו אזרחי מדינת ישראל ושלומנו וביטחוננו מופקדים בידיים של הממשלה והעומד בראשה. ארבעת החטופים הוחזקו ביחד למשך 54 ימים, חילקו ביניהם את מעט המזון וישנו על אותו מזרן תוך כדי שהם שומרים על אחותם הקטנה. בלאל ואחותו עאישה שוחררו בעסקת החטופים היחידה ונפרדו מאבא יוסף ואחיהם חמזה תוך כדי שהם הבטיחו אחד לשני שיתחבקו שוב ובקרוב.

"איש מאיתנו לא האמין לרגע שזו תהיה הפרידה האחרונה ושיגיע רגע האמת הנוראית ונחבק ארונות. ביום שני השבוע הסתובבה רשימת חטופים כביכול שהיו אמורים להשתחרר ובה הופיע השם של יוסף אלזיאדנה ותקווה גדולה שררה ברהט, בנגב, בין בני המשפחה והחברים. ופתאום הכול התאדה, התקווה הפכה להלם והשמחה הפכה לבכי.

"ביום חמישי קברנו את יוסף ליד אביו חמיס שנפטר בזמן שהוא מחכה לבנו ונכדיו, וביום שישי קברנו את חמזה ליד אביו יוסף. עם כל הכאב והצער, עדיין יש בנו תקווה ששאר החטופים יזכו לחבק את משפחותיהם, ואנחנו לא מאחלים לאף אדם לחבק ארון ולעבור את הטראומה הנוראית שעברנו.

"ב-7 באוקטובר הופקרנו ונטבחנו וכחברה בדואית ליוונו 20 לוויות ביום אחד. אנחנו לא אויבי מדינה, אלא חלק בלתי נפרד ממנה, ומהווים את העורף האמיתי בשגרה ובחירום.

"עשרות מאיתנו יצאו בשבת הארורה להציל כמה שאפשר מאנשי הנגב המערבי, ולא בגלל שמדובר בסוגיית יהודים או ערבים, אלא מדובר במחווה של בני אדם לבני אדם במצוקה. על זה חונכנו ועל זה גדלנו, וזה בדנ"א שלנו. מהממשלה קיבלנו בחזרה עוינות והסתה חסרת רסן, ושר לביטחון לאומי שממשיך להתגאות בהריסות במקום בתכנון, הפחדה במקום ביטחון וחושך במקום תקווה.

"463 ימים שבהם השבויים נמקים במנהרות, 463 ימים שבהם לא הספיק הלחץ הצבאי להביא לשחרורם של החטופים. פחות מעשרה ימים לכניסת הנשיא טראמפ לתפקיד, ומה שלא הושג ב-463 ימים של מלחמה לא יושג בעשרה ימים שנותרו. צריך ואף חובה להביא לעסקת חטופים עכשיו ולהפסקת המלחמה שהביאה להרבה דם מיותר בשני הצדדים".

ג׳ק לו, שגריר ארצות הברית בישראל: "הגעתי לכאן הערב כדי לחזק את מחויבותנו להחזיר הביתה את כל החטופים. איבדנו יותר מדי והמיקוד שלנו הוא בראש ובראשונה – להחזיר הביתה את 98 החטופים שנותרו. היום, 463 ימים מאז 7 באוקטובר, לבנו עדיין כואב על אלו שעדיין נמצאים בשבי בעזה, בתנאים נוראיים שקשה לנו אפילו לדמיין, ובטח שלא לעמוד בהם.

"בכל יום שעובר, הדחיפות לשחרר את החטופים גוברת. כל החטופים חייבים להשתחרר, וזה חייב לקרות עכשיו. עכשיו! בקיץ האחרון היו לנו רגעים של תקווה, שנמחצו באכזריות עם הרצח בדם הקר של שישה חטופים, כולל אזרח אמריקאי – הירש גולדברג-פולין.

"עבור החטופים הנותרים שעדיין שורדים, השגת הסכם זה עניין של חיים ומוות. אנחנו זקוקים להסכם שכאשר ייצא לפועל במלואו, ישיב את כל החטופים הביתה. שחרור החטופים חיוני להחלמתו של העם הזה. דמיינו לרגע משפחות שמתאחדות מחדש וחיים שניתן להציל ולשקם.

"עבור אותם חטופים שנרצחו, העסקה לא הגיעה בזמן, אנו מתאבלים יחד. הם ראויים להלוויה מכובדת, ומשפחותיהם ראויות לסגירת מעגל, ריפוי ובסופו של דבר לנחמה שתבוא, כך אנו מקווים. הזמן להמתין נגמר, זה חייב לקרות עכשיו. עכשיו!

"המלחמה בעזה יכולה להיפסק מחר, והסבל של תושבי עזה יסתיים מיידית – והוא היה יכול להסתיים כבר לפני חודשים – אם חמאס היה מסכים לשחרר את החטופים. גם בימים אלו, כאשר ארצות הברית נערכת למעבר לממשל חדש, עמיתיי ואני ממשיכים לעבוד ללא הפסקה כדי להגיע לעסקה לשחרור החטופים ולאחד אותם מחדש עם משפחותיהם.

"כל יום, כל דקה, הם נצח עבור בני המשפחה שמחכים ליקיריהם המוחזקים בעל כורחם בידי מחבלי חמאס. אני יכול רק לדמיין את כאבם הנורא, כאשר הם מופרדים מיקיריהם ואינם יודעים את גורלם. הערב, כידידים ובעלי ברית קרובים של ישראל, אנו מאשרים שוב את מחויבותנו לעזור להגיע לפריצת דרך שתביא לשחרור החטופים ותביא עתיד טוב יותר למזרח התיכון".

סיימון וולטרס, שגריר בריטניה: "הדרך היחידה להחזיר את החטופים והחטופות הביתה היא באמצעות הסכם, ולכן אני קורא לאלו שמעורבים במשא ומתן כעת לעשות את הצעד הנוסף כעת כדי להגיע לעסקה. לעשות את הצעד הזה, לא משנה כמה הצעד הזה הוא קשה. בפעם הזו אסור לנו להיכשל".

שטפן זייברט, שגריר גרמניה: "העבודה שלנו בכל החזיתות המדיניות והדיפלומטיות היא עבור כל החטופים. הם בראש סדר העדיפויות שלנו, וכל אחד מהם צריך לחזור הביתה עכשיו. המלחמה בעזה, הכאב הבלתי יתואר של מאות אלפים שם, חייבים להסתיים. זה לא דבר פופולרי להגיד, אני יודע, אבל שתי המטרות האלו מחוברות, וצריכים לדאוג לכך ששתיהן יושגו כמה שיותר מהר. אנחנו זקוקים לתקווה. אין לנו זכות לאבד את התקווה לעולם. אין לנו זכות להפסיק להילחם עליהם".

עינב צנגאוקר בשער בגין: "נתניהו, קברת את המדינה תחת ההריסות הפוליטיות שלך"

עינב צנגאוקר, אימו של מתן, בהפגנה בגשר בגין: "עכשיו כשהמשלחת יצאה אני רוצה להעביר מפה מסר לצוות המשא ומתן: למתן שלי יש הזדמנות, אולי אחרונה, להינצל בחיים. אם תביאו עסקה חלקית, הדם שלו ושל כל יתר החטופים יהיה על ידיכם. סיימו את המלחמה הזאת, תביאו עסקה כוללת, עכשיו!

"ראש הממשלה נתניהו, מאחר שאתה ואני יודעים שאתה מקשיב לדבריי מכאן – אני מזהירה אותך. כל החטופים, כל החטופים, תלויים בך. העברת אותם ואותנו המשפחות גיהנום בשנה האחרונה, נכשלת בכל הזדמנות שהייתה לך. טירפד, סיכלת, קברת עסקאות. במשך שנה הסתובבנו סביב הזנב של עצמנו, חטופים מתו, חיילים נפלו. דאגת לקבור את מדינת ישראל תחת ההריסות הפוליטיות שלך.

"נתניהו, יש לך הזדמנות להביא תמונת ניצחון ולהחזיר את כולם. סיים את המלחמה, תחזיר את כולם בעסקה כוללת. תן למצילים בים להודיע שמתן, קוניו, נמרוד ויתר הגברים חזרו לישראל, תן לנו אפשרות לחבק אותם חזק חזק.

"אני יודעת שהמאבק הזה מתיש ומלא בכאב, גם אני נשברת לפעמים, אבל אני יודעת שלא יהיה רגע משתלם יותר כשמתן שלי, שלנו, יעמוד פה בבגין. ואנחנו קרובים לרגע הזה".

שורדת השבי אילנה גריצווסקי, זוגתו של החטוף מתן צנגאוקר: "אני רוצה שתבינו מה זה להיות שבויה. חזרתי, אבל רק הגוף שלי חזר. הנשמה שלי נשארה שם, במקום שבו הזמן קפא והחיים התרסקו. אני מנסה להחזיק בשברים שנשארו ממני, אבל הם נופלים לי בין הידיים – חיים שנשברו באכזריות שלא ניתן לתאר.

"להיות בשבי חמאס זה להגיע לתחתית הפחד וההשפלה. זה להרגיש איך הזמן נעצר ואיך כל שנייה נמתחת לנצח. זה להיות במקום שבו הכאב הפיזי פוגש את השבר הרגשי, מקום שבו אפילו התקווה מרגישה רחוקה כמו חלום בלתי מושג. זה לחיות במאבק מתמיד על כל נשימה, לגלות מחדש כמה הגוף יכול לסבול וכמה הנשמה יכולה להישבר.

"החיים שהיו לי נגמרו באותו יום. הם נלקחו ממני בכוח, באכזריות שאי אפשר להבין. הפציעות הפיזיות אולי נרפאות לאט, אבל הפצעים שבלב – חקוקים בתוכי כמו צלקות שלא ייעלמו לעולם. אני שומעת שוב ושוב את הקולות ההם; בכל מחשבה, בכל רגע ובכל לילה שבו אני מתעוררת בצעקות. אני חיה מחדש את הרגעים האלה, כאילו הם לא עזבו אותי אף פעם. אבל הפחד הכי גדול שלי הוא לא מה שהיה – הוא מה שיהיה. הפחד שלי הוא שמתן וכל יתר החטופים לא יחזרו אלינו. שהסיוטים שלי הם המציאות שלהם".

אור גת, אחיה של כרמל גת שנרצחה בשבי: "אם לא היינו נכנסים לרפיח, כרמל וחבריה היו בחיים עכשיו"

קהילות בארי וניר עוז הפגינו בשכונת כרמי גת בקריית גת.

תמי ברוך, אימו של סהר ברוך שנחטף מקיבוץ בארי ב-7 באוקטובר ונרצח בשבי: "קיוויתי שתהיה האחרון שנחטף בחיים והוחזר בארון, אבל זה ממשיך לקרות לעוד ועוד משפחות. חייבים לעשות לזה סוף, עזה הפכה לבית הקברות של החטופים שלנו."

"כל יום עוד קיוויתי שאחבק אותך שוב ושנהיה איתך בשיקום. קיוויתי שלא נצטרך לשמור לך מקום בבית הקברות, ליד אחיך עידן ז"ל שנרצח. קיוויתי לשמור לך מקום בחתונה של גיא ומורן. היו לך ולנו עוד הרבה תוכניות אבל ביום ה- 62 נרצחת. קיוויתי שתהיה האחרון שנחטף בחיים והוחזר בארון, אבל זה ממשיך לקרות לעוד ועוד משפחות. חייבים לעשות לזה סוף, עזה הפכה לבית הקברות של החטופים שלנו. סליחה עידן וסהר אהובים שהופקרתם. נשאר עם הזיכרונות והגעגוע, הלב פשוט קרוע".

אור גת, אחיה של כרמל גת ז"ל, שנחטפה מבארי ב-7 באוקטובר ונרצחה בשבי: "כרמל שרדה בשבי 328 ימים. 11 חודשים היא חיכתה לעסקה שלא הגיעה ונשארה בחיים עד שלא נותר מוצא. אם לא היינו נכנסים לרפיח, כרמל וחבריה היו בחיים עכשיו. אם לא היינו מתקדמים בתוך רפיח באוגוסט, הם היו חיים עכשיו.

"כל כך הרבה חיים היו יכולים להיות איתנו היום אילו רק הדרג המדיני היה מקשיב לצבא – שאומר שכדי להציל בני ערובה, צריך לעשות עסקה. שצריך לצאת מעזה. עכשיו. בעצם כבר לפני חודשים. כשכרמל עוד היתה חיה".