דבר העובדים בארץ ישראל
menu
יום שלישי כ' בשבט תשפ"ה 18.02.25
11.2°תל אביב
  • 10.7°ירושלים
  • 11.2°תל אביב
  • 13.9°חיפה
  • 11.4°אשדוד
  • 10.7°באר שבע
  • 15.3°אילת
  • 15.7°טבריה
  • 10.2°צפת
  • 7.9°לוד
  • IMS הנתונים באדיבות השירות המטאורולוגי הישראלי
histadrut
Created by rgb media Powered by Salamandra
© כל הזכויות שמורות לדבר העובדים בארץ ישראל
החטופים והנעדרים

יום לפני כניסת ההסכם לתוקף: כיכר החטופים בהמתנה דרוכה

בני 'משפחת החטופים', צוותי תקשורת ומבקרים נוספים מילאו את הכיכר במהלך השבת, רגע לפני שהאש תינצר והחטופות הראשונות, בתקווה, יתאחדו עם קרוביהן | גם אז, השעון ימשיך לרוץ, עד שכולם יחזרו

כיכר החטופים בתל אביב (צילום: מאיה רונן)
כיכר החטופים בתל אביב (צילום: מאיה רונן)
מאיה רונן

היונים התכנסו בכיכר החטופים מוקדם בבוקר היום (שבת), ביום שלפני מימוש ההסכם להשבת החטופים והפסקת האש. האנשים הבודדים שחולפים בכיכר לא מטרידים אותן. הן בשלהן, מנצלות את חמימות השמש שמפשירה את צינת הלילה, מתאמות גזרות ועמדות בהמייה ערה.

הראשונים להתמקם בכיכר השקטה הם פנסיונרים והורים צעירים, דוחפים עגלות, טרוטי עיניים. הם יודעים דבר או שניים על קשיי שינה. בקרוב יצטרפו אליהם בני משפחות החטופים ומתנדבי המטה המסורים שיעירו את הכיכר, ינערו את שולי האוהל הלבן שבמרכז הכיכר ויכינו את דוכן הסרטים והחולצות למבקרים. "סוף סוף נראה שהתפילה שלנו, שלא נצטרך יותר להפעיל את הדוכן, מתחילה להתגשם", אומרת אחת המתנדבות, נושמת למעמקי הריאות ומוסיפה: "אמן שיחזרו כבר".

רבים מהם כבר מזמן מכנים עצמם "משפחת החטופים". משפחה אחת. מחויבים אלה לאלה בברית משפחה שהיא מעבר לכל מובן ביולוגי.

הדוכן בכיכר החטופים, המופעל בידי מתנדבים. "סוף סוף נראה שהתפילה שלנו, שלא נצטרך יותר להפעיל את הדוכן, מתחילה להתגשם" (צילום: מאיה רונן)
הדוכן בכיכר החטופים, המופעל בידי מתנדבים. "סוף סוף נראה שהתפילה שלנו, שלא נצטרך יותר להפעיל את הדוכן, מתחילה להתגשם" (צילום: מאיה רונן)
הורים צעירים דוחפים עגלות בכיכר החטופים (צילום: מאיה רונן)
הורים צעירים דוחפים עגלות בכיכר החטופים (צילום: מאיה רונן)

הבאים בתור הם נציגי העיתונות הזרה. אחת אחת יוצבו מצלמות על חצובות ומולן יתייצבו כתבים שידווחו בשלל שפות על ההמתנה הדרוכה. "הייתי רוצה להעביר את החששות, המתח והתקווה, אבל משהו בכל זאת אובד בתרגום", אומרת כתבת ערוץ זר, באנגלית במבטא צרפתי כבד.

צוות תקשורת זר בכיכר החטופים. "הייתי רוצה להעביר את החששות, המתח והתקווה, אבל משהו בכל זאת אובד בתרגום" (צילום: מאיה רונן)
צוות תקשורת זר בכיכר החטופים. "הייתי רוצה להעביר את החששות, המתח והתקווה, אבל משהו בכל זאת אובד בתרגום" (צילום: מאיה רונן)

לאט לאט, הכיכר מתמלאת במשפחות. הורים וילדים, סבים, סבתות ונכדים. צחוק הפעוטות שמזכיר שלא הכל אבוד. הפסנתר שהציבו חבריו של אלון אוהל ניעור לחיים. נגן מוכשר פורט על הקלידים "לו יהי". "מהאצבעות שלו לאוזניים של הקדוש ברוך הוא", אומרת אישה זקנה חייכנית, שנכדיה רודפים אחרי כדור.

הפסנתר של אלון אוהל ניעור לחיים בכיכר החטופים (צילום: מאיה רונן)
הפסנתר של אלון אוהל ניעור לחיים בכיכר החטופים (צילום: מאיה רונן)

מבקרים רבים מתקבצים סביב שולחן השבת הארוך, שעומד בשיממונו מאז הוכרזה "כיכר החטופים". המקומות סביב השולחן מתמעטים לאט מדי, ולמרבה הצער מאוחר מדי. שולחן השבת כבר הספיק להיות שולחן ליל הסדר ושולחן ראש השנה, ולארח את האהובים החסרים כל כך בסוכה. זו עדיין עומדת, ממש כמו אותן סוכות שנשארו מאחור כשהם נחטפו ממיטותיהם ומהמסיבה. כיסאות הכתר הצהובים והאחידים התחלפו זה מכבר במקומות ישיבה אישיים יותר, שמספרים את סיפורם של כל אחד ואחת: בראש השולחן גדי מוזס בן ה-80 שנחטף מניר עוז; אחריו צחי עידן ועמרי מירן, השכנים מקיבוץ נחל עוז, ולצידם דורון שטיינברכר, אוהדת מכבי חיפה מקיבוץ כפר עזה.

שולחן האוכל הארוך בכיכר החטופים, בראשו הכיסא של גדי מוזס (צילום: מאיה רונן)
שולחן האוכל הארוך בכיכר החטופים, בראשו הכיסא של גדי מוזס (צילום: מאיה רונן)
כיסאותיהם הריקים של צחי עידן, עומרי מירן ודורון שטיינברכר בכיכר החטופים (צילום: מאיה רונן)
כיסאותיהם הריקים של צחי עידן, עומרי מירן ודורון שטיינברכר בכיכר החטופים (צילום: מאיה רונן)

כיסאו המפוסל מברזל של אביב אצילי, המכונאי האומן, חוסה תחת ציפור מתכתית; ביפין ג'ושי שבא להתפרנס בישראל ונחטף מקיבוץ עלומים, ועומר שם טוב שחבריו מהנובה נשבעו שימשיך לרקוד.

כיסא הברזל הריק של אביב אצילי בכיכר החטופים (צילום: מאיה רונן)
כיסא הברזל הריק של אביב אצילי בכיכר החטופים (צילום: מאיה רונן)
כיסאו הריק של ביפין ג'ושי בכיכר החטופים (צילום: מאיה רונן)
כיסאו הריק של ביפין ג'ושי בכיכר החטופים (צילום: מאיה רונן)

אוהד יהלומי, איש המשפחה והטבע, שיודע לזהות כל עקרב בארץ, ואברה מנגיסטו שכבר יותר מעשור מחכה לישועה. לכולם מקום סביב השולחן.

כיסאו הריק של אוהד יהלומי בכיכר החטופים (צילום: מאיה רונן)
כיסאו הריק של אוהד יהלומי בכיכר החטופים (צילום: מאיה רונן)
כיסאו הריק של אברה מנגיסטו בכיכר החטופים (צילום: מאיה רונן)
כיסאו הריק של אברה מנגיסטו בכיכר החטופים (צילום: מאיה רונן)

במרכז השולחן הארוך ניצב שולחן הפעוטות של כפיר ואריאל ביבס, וליד כל אחד מהם, כמקובל, הורה שומר ועוזר: אמא שירי שנחטפה איתם, ואבא ירדן שמחבלי חמאס מענים את נפשו כבר יותר משנה באמצעי הנלוז מכל – בשורת מותם של יקיריו.

כיסאותיהם הריקים של בני משפחת ביבס, סמוך לשולחן הפעוטות, בכיכר החטופים (צילום: מאיה רונן)
כיסאותיהם הריקים של בני משפחת ביבס, סמוך לשולחן הפעוטות, בכיכר החטופים (צילום: מאיה רונן)

היום יום ההולדת של כפיר. השני אי פעם, והשני בשבי. יום הולדת שני, בתקווה לאות חיים. הרשימות מבטיחות את שחרורו תוך ימים. הלב מכין עצמו לטוב ביותר ולגרוע מכל בו זמנית.

הכיכר מתמלאת ומתרוקנת, נינוחה ומתוחה, מתכווצת ומתרחבת. קולות הילדים מתקרבים ומתרחקים. צלילי הפסנתר עוטפים אותה, מנסים לנחם, לשמור על התקווה.

רק השעון הגדול בקצה הכיכר ממשיך לרוץ. לא מוותר ומזכיר בספרותיו האדומות את המציאות המרה שלא עוצרת עד שכולם יחזרו. 469 ימים, 7 שעות, 34 דקות ו-50 שניות. 51 שניות, 52 שניות. מזכיר שאין זמן, ושיפה שעה אחת קודם.

השעון בכיכר החטופים (צילום: מאיה רונן)
השעון בכיכר החטופים (צילום: מאיה רונן)
פעמון

כל העדכונים בזמן אמת

הירשמו לקבלת פושים מאתר החדשות ״דבר״

נרשמת!