
היונים התכנסו בכיכר החטופים מוקדם בבוקר היום (שבת), ביום שלפני מימוש ההסכם להשבת החטופים והפסקת האש. האנשים הבודדים שחולפים בכיכר לא מטרידים אותן. הן בשלהן, מנצלות את חמימות השמש שמפשירה את צינת הלילה, מתאמות גזרות ועמדות בהמייה ערה.
הראשונים להתמקם בכיכר השקטה הם פנסיונרים והורים צעירים, דוחפים עגלות, טרוטי עיניים. הם יודעים דבר או שניים על קשיי שינה. בקרוב יצטרפו אליהם בני משפחות החטופים ומתנדבי המטה המסורים שיעירו את הכיכר, ינערו את שולי האוהל הלבן שבמרכז הכיכר ויכינו את דוכן הסרטים והחולצות למבקרים. "סוף סוף נראה שהתפילה שלנו, שלא נצטרך יותר להפעיל את הדוכן, מתחילה להתגשם", אומרת אחת המתנדבות, נושמת למעמקי הריאות ומוסיפה: "אמן שיחזרו כבר".
רבים מהם כבר מזמן מכנים עצמם "משפחת החטופים". משפחה אחת. מחויבים אלה לאלה בברית משפחה שהיא מעבר לכל מובן ביולוגי.


הבאים בתור הם נציגי העיתונות הזרה. אחת אחת יוצבו מצלמות על חצובות ומולן יתייצבו כתבים שידווחו בשלל שפות על ההמתנה הדרוכה. "הייתי רוצה להעביר את החששות, המתח והתקווה, אבל משהו בכל זאת אובד בתרגום", אומרת כתבת ערוץ זר, באנגלית במבטא צרפתי כבד.

לאט לאט, הכיכר מתמלאת במשפחות. הורים וילדים, סבים, סבתות ונכדים. צחוק הפעוטות שמזכיר שלא הכל אבוד. הפסנתר שהציבו חבריו של אלון אוהל ניעור לחיים. נגן מוכשר פורט על הקלידים "לו יהי". "מהאצבעות שלו לאוזניים של הקדוש ברוך הוא", אומרת אישה זקנה חייכנית, שנכדיה רודפים אחרי כדור.

מבקרים רבים מתקבצים סביב שולחן השבת הארוך, שעומד בשיממונו מאז הוכרזה "כיכר החטופים". המקומות סביב השולחן מתמעטים לאט מדי, ולמרבה הצער מאוחר מדי. שולחן השבת כבר הספיק להיות שולחן ליל הסדר ושולחן ראש השנה, ולארח את האהובים החסרים כל כך בסוכה. זו עדיין עומדת, ממש כמו אותן סוכות שנשארו מאחור כשהם נחטפו ממיטותיהם ומהמסיבה. כיסאות הכתר הצהובים והאחידים התחלפו זה מכבר במקומות ישיבה אישיים יותר, שמספרים את סיפורם של כל אחד ואחת: בראש השולחן גדי מוזס בן ה-80 שנחטף מניר עוז; אחריו צחי עידן ועמרי מירן, השכנים מקיבוץ נחל עוז, ולצידם דורון שטיינברכר, אוהדת מכבי חיפה מקיבוץ כפר עזה.


כיסאו המפוסל מברזל של אביב אצילי, המכונאי האומן, חוסה תחת ציפור מתכתית; ביפין ג'ושי שבא להתפרנס בישראל ונחטף מקיבוץ עלומים, ועומר שם טוב שחבריו מהנובה נשבעו שימשיך לרקוד.


אוהד יהלומי, איש המשפחה והטבע, שיודע לזהות כל עקרב בארץ, ואברה מנגיסטו שכבר יותר מעשור מחכה לישועה. לכולם מקום סביב השולחן.


במרכז השולחן הארוך ניצב שולחן הפעוטות של כפיר ואריאל ביבס, וליד כל אחד מהם, כמקובל, הורה שומר ועוזר: אמא שירי שנחטפה איתם, ואבא ירדן שמחבלי חמאס מענים את נפשו כבר יותר משנה באמצעי הנלוז מכל – בשורת מותם של יקיריו.

היום יום ההולדת של כפיר. השני אי פעם, והשני בשבי. יום הולדת שני, בתקווה לאות חיים. הרשימות מבטיחות את שחרורו תוך ימים. הלב מכין עצמו לטוב ביותר ולגרוע מכל בו זמנית.
הכיכר מתמלאת ומתרוקנת, נינוחה ומתוחה, מתכווצת ומתרחבת. קולות הילדים מתקרבים ומתרחקים. צלילי הפסנתר עוטפים אותה, מנסים לנחם, לשמור על התקווה.
רק השעון הגדול בקצה הכיכר ממשיך לרוץ. לא מוותר ומזכיר בספרותיו האדומות את המציאות המרה שלא עוצרת עד שכולם יחזרו. 469 ימים, 7 שעות, 34 דקות ו-50 שניות. 51 שניות, 52 שניות. מזכיר שאין זמן, ושיפה שעה אחת קודם.
