"אני לא אוהבת את המונח צעירות בסיכון", אומרת לורנא יונס, מנהלת מרכז נור בג׳לג׳וליה, המטפל בצעירות בסיכון. "המקום פתוח לכל הצעירות ביישוב בגילאי 18-25, לכל אחת שרוצה". המרכז, שהוקם על ידי משרד הרווחה בשיתוף קרן רש״י ועמותת ״פתחון לב״, משמש לדבריו של ניברס טה, מנהל תחום החברה הערבית בעמותה, ״בסיס לשבירת מעגל העוני״.
יונס מספרת כי הצעירות שמגיעות למקום מקבלות כל עזרה בדרך למציאת עבודה, "אם זה קורס בעברית, או עזרה בהשלמת בגרויות, מילוי טפסים והכנה לראיון עבודה". המקום המכיל משרד קטן, פינת ישיבה, מטבחון, חדר לשיחות קבוצה וחדרים קטנים למפגשים אישיים. "הצעירות יכולות להגיע הנה גם רק כדי לשתות קפה, להיפגש ולשוחח", מספרת יונס ומוסיפה כי היא נוהגת להודיע לבנות מתי המקום פתוח ולהזמין אותן לבוא.
"זה לא משרד שפה משמונה עד ארבע", מוסיף טה. "אין לנו שעת התחלה ואין לנו שעת סיום. צעירה יכולה גם להתקשר למנהלות של המרכז, ולהגיד שהיא רוצה לבוא. היא יכולה גם לא להתקשר, היא פשוט יכולה לבוא ולהיכנס עכשיו כאן, ולא לשאול אף אחד משהו, ושאף אחד גם לא ישאל אותה משהו".
"צעירות יכולות להגיע לכאן להכין שיעורי בית, לקבל סדנאות במגוון מאוד רחב, הן יכולות להיות בשיחה של אחד על אחד, עם מרכזות שכבר הוכשרו לטובת העניין". טה מוסיף כי כך גם הנערות מכירות זו את זו ונוצר מעגל חברתי. ״המטרה שלנו שהצעירה תתפתח, תהפוך להיות הרבה יותר שלמה עם עצמה, הרבה יותר מסופקת מהביצועים שלה, הרבה יותר מודעת ליכולות שיש לה. המקום הזה בא להבליט את זה ואת כל הנושאים האלה ועוד. זה מקום שבא לעטוף, לחבק ובמקום לאפשר לממש את הפוטנציאל הגלום בצעירה כפרט אבל גם בתוך הקהילה".
"דרך סדנאות אנחנו בונים את הצעירה כדי שהיא תמנף את עצמה לשלב הבא, משם יהיה לה יותר קל לגשת לראיונות עבודה, לבחון את ההעדפות אישיות שלה, נטיות תעסוקתיות, הפרודוקטיביות לחברה. היא תדע שהיא יכולה לעשות, ואין גבול למה שהיא יכולה לעשות. אנחנו מקבלים את השאלות שהצעירה מגיעה איתן ומבררים אותן בתהליך הדינמי שמתרחש בין הרכזת לבין הצעירה. אבל מצד שני אנחנו גם מביאים דברים שאנחנו יודעים עליהם שמתרחשים בעולם, מעבר לכביש 444, זאת אומרת קצת מעבר לג'לג'וליה, ומנסים להביא דברים לכאן".
"אנחנו גם פעילים מאוד בפן הקהילתי, בחיבור הקהילתי המקומי. עכשיו שוקדים למשל על תוכנית לרמדאן. איך אנחנו נפעיל את המרכז בתקופת רמדאן ואיך נקשור בין מהות רמדאן והערך הקדוש שהוא מביא למרכז נור".
איך מתמודדים עם מה שהנערות מביאות למפגש, עם המתרחש ברחוב?
"החברה הערבית בישראל עוברת טרנספורמציה מאוד גדולה״, אומרת יונס. ״החברה שלנו מאוד צעירה. אנו רואים בפועל מה קורה כשנוצר חלל, בחמש עשרה השנים האחרונות תופעת האלימות מתרחבת. אנחנו כאן והן באות גם לדבר, אפשר לדבר על הכל. אם צריך טיפול אנו מפנים לגורמי הטיפול. אנחנו לא יכולים לטפל בהכל, אבל יש כאן אוזן קשבת ומרחב נשי בטוח ופתוח".
בהתחייבות שלנו, עשינו מה שצריך. במסגרת המחוייבות שלנו, אני כבן היישוב הזה, ולורנא כצעירה שנמצאת כאן, רואים את התהליך הארוך. אנו חושבים איך בונים תהליך של סוציאליזציה קהילתית-חברתית".
טה ויונס לא מסתפקים בקיים. "אני יודע שבעוד שנתיים-שלוש כנראה יהיה לצעירות צורך אחר", אומר טה. "אני אאתר אותו, או שאני אמציא אותו. אבל המטרה שלי היא להיות שם, איפה שהצעירות האלה נמצאות, ולהיות שם בשבילן".
