דבר העובדים בארץ ישראל
menu
יום שבת כ"ז בשבט תשפ"ב 29.01.22
12°תל אביב
  • ירושלים
  • 12°תל אביב
  • 11°חיפה
  • 15°אשדוד
  • 14°באר שבע
  • 19°אילת
  • 15°טבריה
  • צפת
  • 14°לוד
  • IMS הנתונים באדיבות השירות המטאורולוגי הישראלי
histadrut
Created by rgb media Powered by Salamandra
© כל הזכויות שמורות לדבר העובדים בארץ ישראל
דעות

דעות / מול הפרסומת הטרנסופובית, הסדרה 'על הרצף' מציגה מורכבות ויופי

רשת מועדוני הכושר 'סטודיו C' משתמשת בסטראוטיפים ובורות ככלי לקידום מכירות | מולה, לשמחתנו, סדרת הרשת 'על הרצף' מציגה 10 טרנס* על שלל חוויות החיים, השאלות התשובות

ליעוז , אחת מגיבורות הסדרה 'על הרצף - תנועה מגדרית חדשה בישראל' (צילום מסך מתוך הסדרה על הרצף).
שני פרוכטמן
שני פרוכטמן
כותב אורח
צרו קשר עם המערכת:

בימים האחרונים מסעיר את הרשת קמפיין דיגיטל של רשת הכושר 'סטודיו סי'. הקמפיין, לדבריהם, "כולל סדרה של סרטונים הומוריסטיים, כאשר קו העלילה המחבר ביניהם הוא ניסיונותיו של משה אשכנזי, בתפקיד עצמו, להתאמן ברשת המיועדת כל כולה לנשים בלבד. "

אז מה כל כך מסעיר את הרשת? גבר (הקומיקאי משה אשכנזי), מתחפש לאישה ומנסה להיכנס לסטודיו סי. "כדרך האירוניה, הוא מנסה להתגנב לרשת במגוון תחבולות. תכלית הסרטונים היא המחשת ייעודה של הרשת ככזאת המותאמת לנשים, באופן היתולי מובהק", מתארים היוצרים.

אז זהו, שלא ממש. באחד מהסרטונים עומדת הדמות בבגדי נשים ושיער ארוך ומבקשת (בלשון נקבה) להכנס לשיעור הלטיני יחד עם חברתה, אורנה דץ. הפקידה מציגה את הסטודיו כמרחב "לנשים בלבד". אורנה, האישה הסיסג'נדרית (שאינה טרנסית) נכנסת, הדמות השניה נשארת בחוץ. בעצם מה שעובר לצופות בפרסומות הוא מסר ברור – רק נשים. רק נקבות.

חזקוש ישורון, יוצר הסרטונים בעבור "סטודיו סי" התבטא בימים האחרונים בצורה טרנספובית ובוטה ביחס לתלונות של הקהל. "אם איבר מין זכרי הוא הגורם שמפריע לנשים שבאות להתאמן בסטודיו סי, זה די והותר לקבוע שכל יצור עם זין בין הרגליים לא ייכנס בין כותלי הסטודיו".

מגביר אלימות

בעצם – המיתוס הנדוש של גברים שמתחפשים לנשים כדי להסתנן למרחבים נשיים הוכח לנו כפיקטיבי. במקרים מעטים מאוד, אם בכלל, התחפשו גברים לנשים כדי לפלוש למרחבים לנשים בלבד. זאת פיקציה, שמתוחזקת כאן היטב. היא גם משמרת את הדיכוי של נשים טרנס*יות. האמירה של סטודיו סי כאן "רק מי שהיא נקבה, היא אישה. ותו לא."

שימור התפיסה הזו, שנשים טרנס* הן "גברים בתחפושת" מלבה אלימות כלפי נשים טרנסיות. כך לדוגמא, ההשלכות של קמפיינים דומים, כמו 'חוק השירותים' בארה"ב (שקובע שא.נשים ישתמשו בשירותים בהתאם למין הביולוגי שלהםן, ולא לפי ההגדרה המגדרית שלהם) ייצר מקרים של אלימות כלפי טרנסיות, ופגיעה בחיים של א.נשים.

שנים שהמדיה לא הכירה (ולא סיפרה) את הסיפורים של הקהילה הטרנסית. עכשיו, כשהמדיה מספרת את הסיפורים האלו; היא מציגה אותם גם ככה. גברים בבגדי נשים משחקים נשים טרנסיות וקוטפים פרסים סביב החוויה הטרנסג'נדרית שהם לא חווים (ויש עוד דיון ארוך ומעמיק על זה שנשים טרנסיות ראויות, צריכות וחייבות לשחק את עצמן ולייצג את עצמן), או במקרה הגרוע היותר, כמו בקמפיין של סטודיו סי, "נשים טרנס* הן גברים בתחפושת".

כמי שבא מעולם החינוך, ומהעולם הלהט"בי, קשה לי שלא לחשוב קודם כל על ילדים וילדות טרנס*. מה הן לומדות על עצמן מרצף הפרסומות ומההתבטאויות של ישורון? מה המקום שלהן יהיה (אם יהיה, אי פעם) במרחבים נשיים?

https://www.youtube.com/watch?v=dFKx9rhz2AQ

אל מול זה, עומדת 'על הרצף', סדרת רשת דוקומנטרית מצויינת ומורכבת אשר מציגה את עולמן הרגשי והחברתי של 10 דמויות שונות מהקהילה הטרנסג’נדרית בישראל

הפרק הראשון, 'הכירו את אפק', בו פוגשים את אפק, גבר טרנס*, נפתח בטקסט הבא: "היום אני קצת, אפילו הייתי אומר מתאבל, על הנראות הנשית שהייתה לי. 'נו, אז בשביל מה עשית את כל התהליך הזה?' אבל לא. זה חלק מהתהליך."

בכמה משפטים קצרים אפק מערער את המגדר כקונספט בינארי. אם היה 'נרטיב טרנסי' אחד, שמדבר על מגדר כשני קצוות; גבר ואישה, זכר ונקבה, אפק מניח את התפיסה המגדרית על הרצף. על רצף רחב של זהויות והגדרות, רצף רחב של א.נשים.

הוא מתאר את המפגש עם גברים בתור גבר טרנס, ואת התחושה שלו בסיטואציות כאלה. הוא מתאר גם אלימות. "בשביל מה עשיתי את כל התהליך הזה?" הוא אומר, "בשביל להיות כמו גברים כאלה? משחקי כוח? למי יש גדול יותר? אין לי גדול יותר. אין לי בכלל."

הפרק הראשון – הכירו את אפק:

שובר סטריאוטיפים

כל פרק, עד כה שודרו חמישה, עוקב אחרי דמות אחרת וחושף את עולמה באופן מעצים, חשוף רגשית ובלתי מתפשר. כל דמות מביאה פן שונה ושובר סטראוטיפים לגבי מגדר והחוויה הטרנסית. סיפורן של הדמויות הוא גם, בצורה בלתי נמנעת, סיפורה של הפריפרייה הישראלית, 2017.

הסדרה מציגה משא ומתן מורכב בהקשר המגדרי ומראה שכולנו נמצאים על רצף של תנועה מתמדת בין זהות, גוף וחברה. ״על הרצף״ בוחרת למקד את המיקרוסקופ על החברה דרך עיניים ביקורתיות, ושואפת להעביר מסר של חופש, של בחירה מודעת לא לחיות לפי התפקידים שהחברה בחרה בשבילנו או לפי התכתיבים החברתיים אשר מפרידים בינינו.

על הרצף מספרת את האמת של הדמויות בה, כמו שהיא; את האלימות שחוו, את האופן בו הן חוות את העולם. הסיפורים נעים בין זנות לקשרים עם משפחה, ניתוחים והתאמה מגדרית ותפיסה מורכבת של מגדר. היא מציגה א.נשים מורכבים, שלמים.

הפרק השני, 'הכירו את ליעוז':

"אני מרגישה תמיד שאני חייבת לחשב מהלכים," מספרת ליעוז בפרק השני של הסדרה, "וזה באמת מה שקורה במקומות. תמיד יש את החרדה שמא הסיפור שלי יתגלה ואז היחס אליי ישתנה. והוא ישתנה ברמה מאוד לא נעימה." ליעוז מספרת על מקומות עבודה ועל היחס אליה בהם. אל הזהות שלה, אל המגדר, אל הגוף. שאלות כמו "חבר שלך, הוא הומו?" או "אני לא רוצה להיות חצופה, אבל כוס או זין?" בהן היא נתקלת.

על הרצף באה לדבר אמת, ולדבר ברור. אלה אנחנו, זאת הזהות, אלה הקשיים, זאת החוויה.

בשונה מהרבה עיסוקים אחרים בחוויה טרנס*ית במדיה, על הרצף לא מנסה להציג את "הנרטיב הטרנסי" או לטעון שזהות טרנסית היא דבר אחד מובהק. מגדר הוא רצף של זהויות והוא משחק תפקיד אחר אצל כל אחד ואחת. מגדר הוא ספקטרום. הוא לא בהכרח בינארי.

"תמיד הרגשתי כאילו אני הייתי אחראית למצב הזה, ואני אף פעם לא אבוא למישהו בגישה הקואצ'רית הזאת. 'אתה אשם! אתה אחראי לכל מה שקורה לך בחיים!' זה לא תמיד נכון, בטח לא במקרים כאלה." ליעוז אומרת, ואני שותק מול המסך.

האמירה הזאת יכולה לשנות חיים. אל מול האלימות וההפחדה שמופעלת על נוער טרנס* (ובכלל על א.נשים טרנס*, בכל הגילאים) ייצוג כזה במדיה – שמספר סיפורים של זהות בצורה מורכבת ורחבה, יכול להוות מפלט. אישור חברתי מסוים, תקווה.

בשבוע שעבר יצאתי מישיבה במחלקה למניעת אובדנות במשרד הבריאות. יש מחקר על אובדנות בקרב נוער להט"בקי והם מחפשים לחדד את המידע שלהם לגבי הקהילה הזו. נתוני האובדנות בקהילה הלה"טבית, והטרנסית בפרט, גבוהים משמעותית מכל אוכולוסיה אחרת.

כשהעולם מנסה להדיר אותך, לבטל אותך, להרוג אותך, פעם אחר פעם, אתה מרגיש שאתה לא תוכל אף פעם להיות שייך, פשוט לחיות.

בעולם בו בכל חור ברשת סטודיו סי צועקים לנשים טרנסיות שהן לא רצויות ושהן לא נשים, טוב שיש ייצוגים כמו 'על הרצף' שמספרים את הסיפור אחרת. שנותנים ומבטאים רצף רחב של א.נשים, של זהויות. שמעניקים תחושה שיש תקווה.

דבר היום כל בוקר אצלך במייל
על ידי התחברות אני מאשר/ת את תנאי השימוש באתר
תגובות

כל העדכונים בזמן אמת

הירשמו לקבלת פושים מאתר החדשות ״דבר״
נרשמת!