מחר (רביעי) תדון ועדת החינוך של הכנסת בסיפורם של בני הכפר הצ'רקסי-מוסלמי בסלניי בקווקאז, אשר הצילו במהלך השואה ילדים יתומים, רבים מהם יהודים. בעוד שהסיפור עצמו מגולל מעשה גבורה עצום, בימי האפילה הקשים ביותר, על סוגיית ההכרה הממלכתית בהגדרת המצילים כחסידי אומות העולם, נתונה כיום במחלוקת, וזאת בשל העובדה שלא כל היתומים שהוצלו היו יהודים.

את סיפור הגבורה על הצלת הילדים היתומים מלנינגרד על ידי תושבי הכפר הצ'רקסי-מוסלמי בסלניי שבקווקז, גילה פרופ' יאיר אורון, חוקר רציחות העמים, כמעט במקרה. היה זה במהלך סיור מסגדים תיירותי בירושלים, כשהתגלגלה שיחה בינו לבין אחד המאבטחים, צ'רקסי מכפר כמא, אשר סיפר לו על רצח העם שבוצע בצ'רקסים וכן על גבורתם של תושבי בסלניי בתקופת השואה.

פרופ' יאיר אורון: "בלי שום הוראה של אף אחד, 32 נשים – כל אחת בפני עצמה לוקחת ילד הביתה. אחת הנשים הגיע לביתה עם ילד והשכנה שלה שאלה אותה 'מה זה התינוק הזה'? משהשיבה רצה השכנה גם היא לשיירה – וממש רגע לפני יציאתה לדרך היא לוקחת אליה עוד ילד".

מסתבר שבכפר היה הסיפור הזה עובר מפה לאוזן – על הכפר המבודד בהרים אשר בתקופת האופל של ימי הכיבוש הנאצי, הסתיר בקרבו עשרות יתומים, רובם יהודים, תוך סכנת נפשות. יחד עם מנהל המוזיאון של כפר כמא, החליט פרופ' אורון לסוע לקווקז ולחקור את הסיפור בעצמו.

32 אמהות, 32 ילדים

הסיפור התרחש בימי המצור הנורא על לנינגרד, מצור אשר הביא למותם של כ-750 אלף איש ואישה, רובם אזרחים, אשר מתו ברעב. באפריל 1942, הוברחו מהעיר ילדי בית יתומים, דרך אגם לדוגה הקפוא (דרך אשר זכתה לכינוי 'דרך החיים'). הילדים אמורים היו להיות מועברים ברכבת לאיזור גאורגיה. אלא שהרכבת הופגזה וילדים רבים שהיו בה מצאו את מותם. את יתר הילדים אסף קצין סובייטי, איטר יד, לארבע עגלות רתומות לסוסים, ויחד עם שתי מטפלות החלו נעים בדרכים הקפואות בין כפר אחד למשנהו, כשהם מתחננים לעזרה. בחלק מהכפרים הושיטו להם לחם – אולם סירבו לקלוט ולהסתיר ילדים, וזאת בשל הרעב הכבד, כמו גם בשל יהדותם של רבים מהיתומים, ואימת הנאצים אשר עמדו כבר בפתח.

פרופ' יאיר אורון (צילום באדיבות המוצלם).

ב-16 לאוגוסט עצרה השיירה ליד הכפר בסלניי, כפר צ'רקסי מוסלמי – מבודד לחלוטין. הם עברו את הנהר וחנו למנוחה. "הילדים הצ'רקסים מהכפר רצו לראות את ההתרחשות, כי בשבילם ארבע עגלות שמגיעות זה היה ממש אירוע. זה היה בזמן המלחמה – האבות היו בצבא והאמהות בשדות" מספר אורון, "כשניגשו לילדי השיירה, מצאו אותם אפאטיים, ניסו לדבר איתם – ואלה לא עונים להם. חלקם כבר היו מתים או גוססים. הילדים קראו לאמהות שלהם מהשדות". אורון מדגיש כי אמהות אלו היו הגיבורות האמיתיות בסיפור זה. "בלי שום הוראה של אף אחד, 32 נשים – כל אחת בפני עצמה לוקחת ילד הביתה. אחת הנשים הגיע לביתה עם ילד והשכנה שלה שאלה אותה 'מה זה התינוק הזה'? משהשיבה רצה השכנה גם היא לשיירה – וממש רגע לפני יציאתה לדרך היא לוקחת אליה עוד ילד". כך אימץ הכפר, ממש ערב הפלישה הנאצית, 32 ילדים, רובם לדברי אורון – יהודים.

"אחרי הצהרים, אחד מזקני הכפר הביע חשש ממה שיקרה במידה והנאצים יכנסו לכפר, ומועצת חכמי הכפר ומנהיגות הקולחוז מתכנסת, 11 חכמים דנים ומחליטים – אסור לנו להסגיר את הילדים שהנשים לקחו. זו חובתנו גם כמוסלמים וגם כצ'רקסים להציל את הילדים". לצ'רקסים לדברי אורון,  קוד תרבותי מפותח ביותר של כבוד המשפחה, כבוד המבוגרים והחובה לעזור לאדם במצוקה הנקרא 'אדיגה חבאזה'. בקוראן כמו אצלנו – כתוב גם כי 'כל המציל נפש אחת כאילו הציל עולם מלא'. אורון מוסיף שהוא סבור כי ייתכן והעובדה שהצ'רקסים עצמם הם עם אשר עבר בעברו ג'נוסייד, השפיעה אף היא על תודעתם ונכונותם להציל. עוד באותו הערב זוייפו רשומות האוכלוסין של הכפר, ולכל ילד מאומץ ניתן שם צ'רקסי, בהתאם למשפחה אשר אמצה אותו.

הבאנליות של החמלה

יומיים בלבד לאחר מכן, נכנסו הגרמנים לכפר, כשהם מאמינים כי בכפר מוסתרים ילדים יהודים. על פי העדויות אשר אסף אורון, הנאצים ביצעו בכפר חיפושים תכופים, תוך שהם מאיימים על התושבים בעונשים קולקטיביים במידה ויימצאו בו ילדים יהודים. אולם מתוך 1,800 תושבי הכפר, איש אינו מהין להלשין לגרמנים על הילדים המאומצים, לאורך 152 ימים בהם חנה הצבא הנאצי בכפר. גורלם של יתר הילדים אשר היו בשיירה ולא אומצו בבסלניי לא שפר עליהם, בפתח כפר אחר (לא צ'רקסי), 147 ק"מ מזרחית לבסלניי, המתינו להם התושבים יחד עם אנשי הצבא הנאצי, וטבחו בהם עד האחרון.

עשרה ימים עשה אורון בבסלניי, כשהוא מראיין שלושה מהילדים, יהודים על פי מוצאם, אשר שרדו ונותרו לחיות בכפר כצ'רקסים, וכן את בני משפחות המצילים. עם שובו החל להיאבק במטרה לקדם הענקת אות חסידי אומות העולם ל-32 המשפחות המצילות, והכרה קולקטיבית בגבורת הכפר כולו, זאת על אף שקשה מאוד לקבוע מי מבין הילדים אשר ניצלו היה יהודי ומי לא. במסגרת מאבקו להכרה בסיפור, עמל במשך שלוש שנים על כתיבתו של הספר "הבאנליות של החמלה", בפארפרזה על סיפרה של חנה ארדנט הבאנליות של הרשע, המגולל את סיפור ההצלה.

מי זוכה להיות חסיד אומות העולם?

אות חסיד אומות העולם ניתן על פי החוק הישראלי רק לאדם שאינו יהודי, אשר פעל למען הצלת יהודים במהלך השואה, תוך סיכון חייו. אורון מבהיר כי הגדרה זו היא צרה בעיניו, אולם הוא אינו מבקש לשנותה. "במקרה הזה – אי אפשר להבחין בין יהודי ללא יהודי. יש מקרים שמבדילים ונותנים למי שהציל יהודי ולא נותנים למי שהציל לא-יהודי. זה לא הולם את דעתי, אבל אני מכבד. במקרה הזה – השיירה לא היתה כולה של יהודים, אבל הרוב הגדול, גם בין ה-32 שניצלו – היו יהודים. אני יכול להוכיח זאת לגבי רובם הגדול על פי העדויות, ולחלקם היו שמות משפחה ראשוניים יהודיים. ראיינתי שלושה, שהעידו שהיו יהודים. איך אפשר לעשות פה הבחנה בין דם לדם? האישה היקרה שבאה מהשדה ולקחה ילד – היא ידעה אם הוא יהודי או לא? אבל היא הצילה אותו בגלל שחובתה כמוסלמית היא להציל בני אדם, ועל אחת כמה וכמה ילדים. ואנחנו באים לעשות הבחנה בין ילד לילד? זה נורא. אני מתנגד באופן מוסרי לעשות פה אבחנה בתוך הקבוצה" אומר אורון.

ביד ושם טענו כי על אף בקשותיהם, פרופ' אורון לא העביר לידיהם כל תיעוד, ולפיכך לא יכלו עד היום לבחון את המקרה של הכפר. עם זאת ציינו, כי על פי הסיפור שמציג אורון, מדובר במעשה אצילי של הושטת עזרה לילדים רעבים מלנינגרד אשר השלטון הסובייטי הצליח להוציא מהמצור הגדול. "לא ברור לנו על מה מבוססת הטענה שהתושבים זיהו שיירה יהודית, שכן בתקופת השלטון הסובייטי לא היו בתי יתומים יהודים", מבהירים ביד ושם. "הילדים בבתי הילדים בלנינגרד הכבושה היו ילדים שנמצאו מתגוללים ברחובות ונאספו ללא כל אבחנה בין יהודים ללא יהודים, ולכן לא מובן כיצד יכלה להיווצר שיירה יהודית. אנו מתחייבים, כמובן, לבדוק כל תיעוד שיגיע לידינו. כך פעלה הוועדה גם  בהענקת אות חסידי אומות העולם למשפחה מוסלמית מהקווקז, למשפחות טטריות מברית המועצות לשעבר, למוסלמים מאלבניה בוסניה ומאזורים נוספים שהיו תחת כיבוש גרמני".

לצד זאת הבהירו ביד ושם כי אין הכרה קולקטיבית בחסידי אומות העולם, אלא הכרה ביחידים בלבד. "ההיגיון שעומד מאחורי זה הוא שההחלטה להציל היא החלטה אישית – כל אדם על פי מצפונו". לדבריהם גם במקרה של הכפר 'לה שמבון' בצרפת אשר דרכו עברו וניצלו אלפי יהודים, 'יד ושם' העניק לכפר אמנם תעודת כבוד – אך לא אות חסיד אומות העולם.

בינתיים, ועד שתוכרע המחלוקת, הקים אורון יחד עם קהילת היישוב היהודי-ערבי בו הוא מתגורר, 'נווה שלום' גן זיכרון אלטרנטיבי למצילים בני כל הלאומים, אשר בחרו לקדש חיי אדם ולהציל מרציחות עמים ומהרצח השיטתי של המשטר הנאצי. בגן זה נערך בשנה שעברה טקס מרגש אליו הגיעו ארבעה נציגים מהכפר בלסניי, ובהשתתפות ילדים ונוער מכפר כמא.