ממרפסת הקומה ה-20 בבניין ברחוב דגניה בפתח-תקווה, משקיפה משפחת גליסמן על בית החולים בילינסון. בשנה האחרונה ראו הדיירים פרח ושמחה, הילדים והנכדים, בעיקר מסוקים שהביאו חיילים פצועים מעזה ומהצפון לטיפול דחוף. אתמול זה נראה אחרת. הם לקחו דגל ישראל ו-2 פיסות בד גדולות, על אחת כתבו את שמות החטופות – קרינה, דניאלה, לירי ונעמה, על השנייה 'עם ישראל חי'. באותו זמן, בעולם אחר, עלו התצפיתניות על פודיום שהקים חמאס בלב עזה המוחרבת וההרוסה, ופרסו עליו שלט בו כתבו 'הציונות לא תנצח'.
מסביב למנחת המסוקים התקבצו משעות הבוקר אלפי ישראלים, רובם תושבי העיר, אבל לא רק. מירב ממן, מורה של קרינה ארייב בבית הספר בירושלים הגיעה עם משפחתה ממעלה אדומים, כדי לפרוס את השלט שהכינו, 'קרינה אהובה ברוך שובך'. "ישבנו על הספה ואחרי דמעות של אושר, יצאנו לדרך והגענו", סיפרה, כשבעלה וילדיה, שמעולם לא פגשו את קרינה, מחזיקים את השלט בהתרגשות. "זאת אמא שלי", התגאתה הבת.
פלג נולד לרז והדר לפני שלושה חודשים, אחרי סבבי המילואים, וכבר הספיק לקחת חלק בהגעה של חטופות ושתי הפסקות אש, "קראנו לו פלג כי זה מסמל זרימה וחיים, שני דברים שהעם שלנו צריך", אמרו ההורים הצעירים, שלקחו דגל ישראל גדול, קשרו על העגלה, ובאו לנופף ל-4 חיילות שלא הכירו לפני המלחמה, ומאז חייהם, חיינו, נקשרו בחייהן.
בצירוף המקרים הישראלי ביותר שניתן להעלות על הדעת מול מנחת המסוקים פגשה תמי גונן, אמא של אביב גונן ז"ל שהיה חובש ונפל באסון המסוקים בשאר ישוב, את מפקדו של בנה והאיש שזיהה את גופתו. גונן הגיעה כשהיא לובשת את דגל ישראל כשמלה. "במקום להחזיק אותו ביד, הוא עלי", אמרה והתכוונה לדגל, אבל אולי גם לבנה. "זה לא פשוט לנו כל הדבר הזה בתור משפחה שכולה, מכווץ את הלב מצד אחד ומרחיב אותו מצד שני".
האווירה במרפסת של משפחת גליסמן מרוממת. אחרי שלא היו בטוחים שההמונים למטה שומעים את 'עוד יותר טוב', 'עם ישראל חי' ו'לא תנצחו אותי' מהבוקסה הגדולה, אחד מהחתנים הציע להוציא את הסירים של סבתא פרח מהארונות, מה שהגביר את עוצמת הדציבלים ואת אחוזי ההתרגשות. "הכנו שלטים ושירים שמחים, לא ישנו כל הלילה, אז מה המשפחות", אומרים בערבוביה בנות ובני הבית, "אנחנו מחכים לכולם, ולא שוכחים אף אחד – את כל אלו שנהרגו, את מי שחווה את אותה שבת, את הפצועים והנכים, את ההורים השכולים".
עוד ועוד באים לאזור, מקלות עם דגלים, חולצות עם פניהן של התצפיתניות, באופניים, ברגל, ברכב, מגיעים לקחת חלק בהיסטוריה שנכתבת עכשיו, לעודד, לא להיות לבד מול המסך עם רכבת הרגשות שהמראות האלו מביאים. הדתיים שמגיעים, מעודכנים ישר בפרטי האירוע, "המסוק כבר בדרך", "אומרים שהן נראות טוב", "בינתיים לא אומרים מה עם אגם, וארבל", "ושירי", "כן ושירי".
מטוס עובר מעל ורעד עובר בקהל, זו אזעקת שווא. "היתה שמועה, אבל מי שכל הזמן חיזקה באפשרות הכי אופטימיות זו אמא שלה, שלשנייה לא חשבה שום דבר אחר מלבד שדניאלה חוזרת", אומרת ניבה קפלן, חברת מועצת העיר פתח תקווה, ומנהלת לשעבר של בית הספר היסודי בו למדה דניאלה גלבוע. "לראות אותה עומדת על שתי רגלים, מנופפת, לא פוחדת – זה היה כמו נס, עמדה מול המפלצות האלו מהנוחב'ה בצורה הכי חזקה", מתגאה קפלן, כמו אומרת 'החינוך שלי הוא זה שנתן לה את הכוחות'.
האות ניתן, והתמונות של לירי אלבג והוריה מהמסוק מגיעות למסך, "הן בדרך" צועקות בנות משפחת גליסמן, ורצות מחדר הטלוויזיה אל המרפסת לראות את הנס. עכשיו השיר החזק ביותר הוא 'אל אל ישראל', בגלים באים והולכים כדי לשמוע אם רעש הלהבים החותכים את האוויר מתקרב. ההתרגשות עולה על גדותיה, מזל שיש סירים ושירים לשיר, מזל שיש מילים להגיד, לצעוק. "תודה לאל! איזו התרגשות! איזו צמרמורת! תודה לאלוהים".
המסוק הראשון נוחת, וממריא. המסוק הגדול, עם החטופות מתקרב מהדרום, עושה סיבוב קטן בקו ישיר מול המרפסת, ומשפחת גליסמן מנופפת בדגל ישראל, שיראו שהן בארץ. "מצוות שחרור החטופים – תחושה עילאית מי ייתן וכל החטופים, שיגיעו במהרה בזמננו", אומרת שולה שמש, שנולדה עם המדינה, והגיעה עם בעלה יוסי לראות בעיניה את הפלא. יוסי נושא עמו צלקות מימי מלחמת כיפור, ועבורו לראות חטופים שבים זו סגירת מעגל. "חיבוק גדול למשפחות, מי שבחיים ומי שלא".
המפיקים החמאסניקים של הטקס בלב עזה החרבה לא ראו את השלט 'עם ישראל חי', שנכתב באותיות עבריות עתיקות, תלוי ממרפסת בקומה 20 בלב אם המושבות הפורחת. אבל את השלט שהם בעצמם יצרו, 'הציונות לא תנצח', הם כתבו בעברית. רצו להעביר מסר לישראלים, ולא הבינו שזה לא המסר, זה המדיום, והמדיום, הוא שפה של עם שעבר את פרעה ויעבור גם אותם. "אני רוצה לבקש רק מעם ישראל", אומרת שמש וזוקפת גו, "עם ישראל חי וקיים, והוא ימשיך לחיות ויהיה קיים, ואויבנו לא ישמידו אותנו, למרות שהם מנסים".
