אין ספק שנטלי ביאנקו בולטת בנוף העבודה המאורגנת. היא בסך הכל בת 25 וכבר יש לה ברזומה הקמת התארגנות וכהונה בת שנתיים כיו"ר ועד בחברה ממשלתית. לפני כשנתיים הובילה ביאנקו יחד עם כמה מחבריה את התארגנות עובדי רותם תעשיות – הזרוע השיווקית-אזרחית של הקריה למחקר גרעיני בדימונה. לאחרונה נחתם שם הסכם קיבוצי ראשון.
לא מדובר במקום עבודה "צעיר", כי אם במפעל תעשייתי המספק פרנסה לכ-170 עובדים מהנגב, מהנדסים, מפעילי מכונות ועובדות ייצור על הפס, המייצרים כיפות ספיר המשמשות לייצור כלי תעופה וטילים מתקדמים, כ-70% מתצרוכת מי החמצן 18 בעולם – חומר המשמש לבדיקות רפואיות ואיתור גרורות סרטניות באמצעות מכונת דימות, וגלאי קרינה מסוגים שונים. העובדים הם בני כל הגילאים וחלקם בעלי ותק של עשרות שנים.
ביאנקו העובדת כיום כמנהלת אדמיניסטרטיבית במרכז של מהנדסי המכונות, 'נחטפה' לעבודה ברותם בגיל 19 אחרי שנה ושמונה חודשים של שירות לאומי בקמ"ג, ובקרוב תציין שש שנות עבודה בחברה. ההנהלה ראתה בה הבטחה גדולה והיא אף נשלחה על ידיה ללימודי תקשורת לתואר ראשון אותם היא משלימה בימים אלה, מתוך כוונה למלא בעתיד את תפקיד דוברת החברה, שכרגע נמנע ממנה בשל היותה ראשת ועד.
לפני שנתיים היה בחברה גל פיטורים, "ראיתי שהעובדים שפיטרו זה לא הצעירים בחברה – לקחו את המבוגרים, המקצועיים, אלה שמשתכרים יותר, כדי לחסוך בעלויות" סיפרה ביאנקו, "כשאתה רואה אדם בן 55 הולך הביתה, ועוד כמה כמוהו, אתה מבין שיש כאן בעיה שצריך לפתור בתפיסה של החברה. בכלל החברה התנהלה בתפיסה של חברת קבלן של הקמ"ג ולא כחברת בת – הזרוע השיווקית שלה".
"ידעתי שאני מסכנת את עצמי בתהליך הזה, ושהציפיות של ההנהלה ממני יתפוגגו ולא יתממשו. אבל בסדר – זה היה שווה את זה ואני לא מתחרטת על זה לרגע" הסבירה ביאנקו, "הבנתי שאם אני לוקחת את הסיכון שלי, בגיל 23 אני אפוטר – למול עובדים בני 50+ שילכו הביתה, אז על המאזניים בכלל לא היה על מה לחשוב, לא היה שיקול. זה היה ללכת על זה או ללכת על זה, מישהו צריך לקום ולעשות מעשה. הפרסומות של ההסתדרות מסביב זה בעיקר מה שדחף אותי לדבר הזה – הבנתי שאין ברירה, מתייחסים אלינו כמו חברת קבלן וצריך לעשות את זה".
יחד עם יוסי פרץ, חבר ועד המלווה אותה עוד מראשית הדרך – פנו להסתדרות. "הגענו לתומר מרציאנו, מזכיר איגוד מקצועי במרחב הנגב המרכזי, שידע מאוד מהר לקחת את המושכות לידיים והסביר לנו את כל התהליך. הוא הסביר לנו בדיוק איך צריך לעשות את זה ויום למחרת, בבוקר, התחלקנו לצוותים כל אחד עבד על כמה יחידות מסויימות ובאמת החתמנו תוך שעתיים 50% מהעובדים. עצרנו החתמות ונסענו מהר להסתדרות כדי שיכירו בנו רשמית כוועד – וברגע שיצא מכתב רשמי להנהלה חזרנו והמשכנו להחתים – והגענו ל-90% חתימות, גם מנהלים בכירים חתמו" סיפרה ביאנקו.
במהלך המו"מ הארוך להסכם קיבוצי, נתגלעו חילוקי דעות ואי הסכמה בנושאים מהותיים, שאף הובילו את ועד העובדים לפתיחה בשביתה בחודש ינואר האחרון – מבחן מנהיגותי משמעותי לכל ועד צעיר, ולא היתה זו שביתה קצרה, כי אם שביתה בת כשלושה שבועות. "האמת שהפתעתי את עצמי, והפתענו את עצמנו בתור ועד לטובה, כי זו שביתה ראשונה ולא היה לנו מושג איך מנהלים את זה. ייאמר לזכותם של ארמונד (לנקרי – מ"מ יו"ר מרחב נגב מרכזי, נ.צ.כ) ותומר שהם הובילו אותנו בדרך הטובה ביותר".
החל מהיום הראשון הציבו העובדים השובתים שמירה בשערי המפעל על מנת למנוע הברחת סחורה החוצה. "העברנו מסר מאוד ברור שהמלחמה היא של כולנו, ושיכול להיות שהחודש נפגע כלכלית, אבל שאם מסתכלים הלאה – זה בסיס חזק לכולנו ואנחנו מוכרחים להשיג את ההסכם הקיבוצי הזה, גם אם זה יהיה קשה. אמרנו מלכתחילה שאנחנו לא יודעים כמה זמן זה יקח, אבל זה לא משנה" הסבירה ביאנקו והוסיפה כי המורל בשביתה היה גבוה. היו גם עובדים שהגיעו אליה עם מצוקות כלכליות, "אמרתי להם שאני מבינה אותם ומבטיחה שאעשה הכל כדי לנסות ולמצוא לפחות פלסטר זמני למצב. ובאמת יחד עם ארמונד פעלנו להשיג אישור לקרן שביתה, והשגנו, היום העובדים קיבלו את הצ'קים של קרן השביתה על הימים שהם שבתו. היתה באמת תמיכה גדולה וגב חזק מההסתדרות, ייאמר לזכות אבי ניסנקורן, שהוא נרתם לכל ג'וק שעבר לנו בראש".
בין היתר הוקם בפתח המפעל אוהל שביתה גדול בו ישבו העובדים, "השביתה נפתחה כל בוקר במשחק כדורגל ובריקודי עם. באוהל שיחקו קלפים, חלק הביאו מאכלים. זו היתה שביתה מעניינת וזה משך גם את כל הוועדים בדרום להגיע אליה. ראשי הוועדים הגיעו לבקר אותנו מדי יום, גם קובי בר יו"ר מדרשת שדה בוקר הגיע לאחת המשמרות לשמור עם העובדים שלנו בלילה. כולם נרתמו, חגית פאר (יו"ר נעמ"ת במרחב נגב מאוחד, נ.צ.כ) רתמה את כל עובדות נעמ"ת שהכינו לנו עוגות".
כאמור, השביתה הסתיימה בחתימת הסכם קיבוצי ראשון בראשי פרקים, לעובדי ועובדות החברה עד לשנת 2018, שהעלה את שכר המינימום בחברה ל-5,300 ש"ח החל מינואר, ההסכם הסופי צפוי להחתם בסוף החודש. כמו כן קובע ההסכם תוספות שכר בשיעור 2.5% שחצי מהם ינתנו באופן אחוזי, והחצי השני באופן שיקלי במטרה לחזק את העובדים החלשים בחברה. עובדי ייצור בעלי ותק של למעלה משבע שנים יוכלו להפוך לעובדי 'ייצור בכיר' ולקבל תוספת נוספת של 5% לשכרם.
"תגיד לי, כמה חברות ועדים יש?"
מחר, לציון יום האישה הבינלאומי, יצאו עובדות רותם לסיור בירושלים, ולמפגש מעשיר ומלמד עם נשים מרקעים שונים. ביאנקו שמה דגש רב על נושא מעמד האישה בעבודה. בתחילת דרכו הכיל הוועד ארבעה גברים מלבדה, והיא נבחרה על ידיהם לעמוד בראשו. לאורך הזמן עזבו שניים מחבריה, והיא מיהרה למנות במקומם שתי נשים נוספות לוועד הפעולה. "זה חשוב ועקרוני כי אני באמת מאמינה שלאישה יש יכולות מאוד גדולות, ושבחברה כמו רותם שהנשים לא מקודמות, לפחות כפי שאני מצפה – יש לנו נשים עם יכולות מדהימות, ואתה רואה שהמנהלים הבכירים אצלנו הם כולם גברים. אז צריך לקחת את זה בידיים ולדאוג למעמד האישה ולקידומה בחברה, וזה הפתח, כשנשים נכנסות למקום של חברות ועד, שמגיע להישגים. והן תרמו המון, ידע, מקצועיות, מהיכולות שלהן דווקא בתור נשים להגיע לפשרות ולהדברות טובה יותר ובריאה יותר" הסבירה ביאנקו.
"תגיד לי כמה חברות ועדים יש? אומנם פה במרחב דרום אני עוד יכולה לנפנף בנשים מצליחות כמו חגית פאר יו"ר נעמת או ראשת הוועד של עיריית דימונה. נשים חזקות ודומיננטיות, שידעו להשיג את הדברים בדרך שלהן. אבל יחד עם זאת כשאתה מסתכל רוחבית על כל ההסתדרות – בתפקידים הבכירים אתה רואה יותר גברים". ביאנקו אינה מאשימה, אולם סבורה שנשים צריכות לצבור ביטחון עצמי ולדרוש לעצמן עמדות מפתח. "לפעמים נשים מקבלות דברים כמו פערי שכר כמובן מאליו, אבל זה לא נכון. אם מתחילים בשינוי קטן ומשרישים אותו, הוא צומח. אתה רואה את זה גם אצלנו – ראו 'ילדה' שקמה והקימה – פתאום נשים גם רוצות להצטרף לוועד, מאמינות בזה".
"אם אתה מסתכל על התכל'ס בחיי היום יום, יש לנו את הבית, ואת הילדים והמשפחה, ולתחזק את הכל. ואנחנו בדרך כלל מתקשות לעבוד במשרה מלאה וגדולה כמו של הבעל, כי האחריות היא עלינו – אבל זה לא נכון – זאת תפיסה שגויה", מעידה ביאנקו שמתחתנת בחודש הבא. "בחיים הפרטיים שלי מלכתחילה הסברתי לו מי אני ולאן אני רוצה להגיע, והקשר הזה יקרה רק יד ביד. הוא מבין שאני הקרייריסטית בבית, ולוקח בחשבון שכשיהיו לנו ילדים הוא יצטרך להיות זמין יותר. לצערי הרבה פעמים נשים פשוט מוותרות על עצמן, על להגשים את עצמן בשביל הבית והמשפחה, בשביל שהבעל ירגיש מספיק דומיננטי, ולפעמים זה לא נכון. אני באמת מאמינה שאפשר גם לעשות הכל במקביל".
