
בשיחות סגורות שמנהלים ראשי כוחות הביטחון עם הנהגות יישובי גבול הלבנון בשבועות האחרונים, עולות שתי עובדות שלא קל ליישב ביניהן. מצד אחד, כוחות צה"ל הפרוסים לאורך הגבול, מראש הנקרה במערב ועד שניר במזרח, הוכפלו מאז ערב מלחמת חרבות ברזל. גורמים בכירים אף מדגישים כי גם לאחר הפסקת האש הרשמית, אין שינוי צפוי בגודל הכוחות בשנה הקרובה.
אך מצד שני, עולות הערכות זהירות, לפיהן לצה"ל אין את היכולת להעמיד כח צבאי בכזה סדר גודל לאורך כל 80 ק"מ הגבול שנים קדימה. גם אם החודשיים האחרונים היו בסך הכל שקטים – כולם יודעים שלא לעולם חוסן, והמערכת כבר עכשיו צופה שהתגרויות מצד החיזבאללה, שהחלו כבר השבוע, יחזרו ביתר שאת עם התארגנותו מחדש של הארגון בהמשך, ויכולות להגיע עד גדר היישובים עם אנשים, כטב"מים ומרגמות.
ישי עפרוני, קב"ט המועצה האזורית מטה אשר, עוסק בחודשיים האחרונים בהכנת יישובי המועצה לקראת חזרת התושבים. "דבר אחד מעניין את התושבים: כשיאמרו להם לחזור –האם יהיה להם ביטחון פיזי?", הוא אומר ל'דבר'. לדבריו, תחושת הביטחון אינה תלויה רק בנוכחות צבאית. "אני מאמין שהצבא עושה את העבודה שלו, אבל אם תושב לא מרגיש בטוח – הוא לא יחזור".

"תושבים באים ואומרים – אנחנו הבאים בתור"
משאיות בטון עולות בזו אחר זו במעלה כביש הגדר ומשם ממשיכות ישר לכיוון מכשול הגבול. עשרות קילומטרים של בטונדות שבימים אלו עוברות תהליכי עיבוי וחיזוק. בתכנון העתידי חלקן גם יגבהו כדי לחסום לחלוטין אפשרות לירי נ"ט לעבר היישובים. כניסתו הראשית של קיבוץ אדמית, שנמצא באזור המערבי של הגבול, הוזזה למקום אחר ביישוב מכיוון שהייתה חשופה מדי. העבודה על הגבול אינטנסיבית ומורגשת, מעברו השני קילומטרים של חורבות בתוך כפרי הלבנון.
"התושבים, שפוזרו במלונות ובבתים בכל רחבי הארץ, לא רואים את מה שנעשה בשטח", מסביר עפרוני. "הם לא רואים את המוצבים החדשים, את החומות, את הכוחות". לדבריו, הוא משקיע זמן רב בשיחות עם תושבי המועצה, שנפוצו לכל קצוות הארץ, כדי לשמר את האמון. "מכיוון שהנורא מכל קרה בדרום ופה לא קרה כלום, אז תושבים באים ואומרים – אוקיי, אנחנו הבאים בתור", אומר עפרוני. "הם לא מבינים שאין פה את כח רדואן שתכנן לפלוש. אין תחמושת כדי לפלוש. שלא נשאר מ"פ או מ"מ אחד בשטח שמסוגל לארגן כזה מהלך, ולכן מרגישים שלא בטוח פה".
אך לא כולם שותפים לאמונה שהתשתיות הביטחוניות החדשות מספיקות. נאור שמיע, ראש צוות החירום היישובי בקיבוץ מנרה, מבקר בחריפות את התנהלות הצבא, ובראשו מפקד פיקוד הצפון אורי גורדין ומפקד פיקוד העורף רפי מילוא. "אמרתי לגורדין בפנים: אתה כשלת בתפקידך כאלוף", הוא אומר ל'דבר'. עם זאת, את דבריו מפנה שמיע, שאמון על פינוי הקיבוץ שלו ואחראי על חלק מרכזי מבניית מערך הביטחון שלו, לכל הצמרת הביטחונית.

לדברי שמיע, 7 באוקטובר 2023 היה "הנס של הצפון", אך מצב הכוננות בשטח באותו יום חושף בעיניו ליקויים חמורים: "מטוס אחד לא הורם, לא הייתה שום תזוזה בכוחות הקרקע". גודל הנס מבחינתו הוא מכשיר המדידה היחיד דרכו נדרש לבחון את סוגיית הביטחון באזור. "למה פינינו את עצמנו? כי הבנו שלצבא אין תכנית או כח אדם להדיפת התקפה אפשרית. לדעתי, לא נדרש היה שיקרה אירוע בסדר גודל כזה כדי להגיד 'כשלתם להגן עלינו'".
"הדיון על הביטחון שלנו הפך לעניין של ימין מול שמאל", מוסיף שמיע. "אמרתי לאנשים שלא נחזור לקיבוץ ללא מבצע בלבנון ואז קראו לי מחרחר מלחמה. שאני בצד של הממשלה, מבחינתי? כולם צריכים ללכת הביתה עכשיו. אבל המצב הוא שלצה"ל אין שום תכנית אמיתית להגן עלינו מפני מתקפה".

אורית, תושבת אחת המושבים צמודי הגדר של מועצת מרום גליל, העלתה את הסוגיה מול האלוף באחד הכינוסים. בסרטון שצילמה, ביקרה קשות את נציג הצבא בכינוס, לאחר שזה השיב שהצבא היה ועודנו ערוך ומוכן לכל תרחיש. "התושבים לכודים! ביבי, לא ביבי, כל החלטה של הממשלה פוליטית. אבל אתם אומרים מצד אחד – בטוח לחזור. מצד שני, מודים שאין לדעת מה יקרה. למי נאמין?".
"הם עובדים אצלנו, לא להיפך"
בשיחה עם 'דבר' הדגישה אורית שמשפחתה לוקחת חלק פעיל במערך הביטחון באזור שלה, ויודעת להגיד שהמצב הבטחוני השתפר משמעותית בחודשיים האחרונים. אלא ששמיע טוען שהבעיה עמוקה יותר. "אירועי חדירה, פרובוקציות ושריפות מכוונות על הגדר הם תוצאה של תפיסה אנטי-התקפית של צה"ל, הוא מסביר. "אני רוצה לחיות פה בביטחון, זה כל מה שמעניין אותי".
בקיבוץ מנרה וביישובים נוספים מושקעים מאמצים רבים לשיפור מערכות ההגנה העצמאיות: מצלמות, חיישני AI, אימוני ביטחון והצטיידות בנשק מתקדם. אך שמיע מדגיש שעדיין אין תחליף לצבא: "בסוף, נצטרך את הצבא. אבל התפיסה צריכה להשתנות – הם עובדים אצלנו, לא להפך. אין יותר כזה דבר שמח"ט בא ומנפנף אותי. בכירי הפיקוד יתנו דין וחשבון ליישובים כי וואלה כן, אנחנו לא סומכים על העבודה שלהם".

במועצה האזורית מטה אשר, עפרוני מתאר שינוי גישה משמעותי. כיתות הכוננות במועצה שודרגו למחלקות הגנה. זה כולל בתוכו היבטים חומריים – שדרוג טכנולוגיות ביטחון, נשקים בכספות בכל בית, התקנת מיגוניות משודרגות וטובות מאלו שצה"ל מספק. אבל השינוי החשוב ביותר הוא בתפיסה. שינוי הסדרי הביטחון והאחריות בין צהל ליישובים.
"אין כזה דבר יותר שההחלטה אם לקחת נשק תהיה לפי קב"ט אחד שהחליט שכן, ורבש"צ אחר שלא. זה צריך לבוא ממג"ד, ממ"פ, לפי פקודות ברורות. היה לנו נוח לעשות הנחות לצבא עד עכשיו", הוא אומר. לדבריו, האמון שלו בצבא חזר כמעט לחלוטין, אך הוא נותר דרוך: "הילדים שלי הם הצבא, אין לנו צבא אחר. אני אדרוש מהם לממש את האחריות שלהם".