דבר העובדים בארץ ישראל
menu
יום שישי י"ט באדר ב' תשפ"ד 29.03.24
23.2°תל אביב
  • 21.8°ירושלים
  • 23.2°תל אביב
  • 21.6°חיפה
  • 22.7°אשדוד
  • 26.0°באר שבע
  • 32.8°אילת
  • 30.0°טבריה
  • 23.1°צפת
  • 24.7°לוד
  • IMS הנתונים באדיבות השירות המטאורולוגי הישראלי
histadrut
Created by rgb media Powered by Salamandra
© כל הזכויות שמורות לדבר העובדים בארץ ישראל
יום האישה 2017

חינוך לשוויון / שוויון מגיל אפס: למה חשוב שגם הבנות בגן הילדים ישחקו כדורגל?

הגננת והמורה יכולות להיות אלו שמשחררות את הילדים והילדות מהתפקידים המסורתיים של "בנים" ו"בנות". צילה פתאל, מדריכה ביחידה לשוויון בין המינים במשרד החינוך: "מערכת החינוך פשוט לא יכולה להרשות לעצמה לא להתייחס לנושא המגדרי"

כדורגל בגן הילדים (צילום אילוסטרציה: Shutterstock).
כדורגל בגן הילדים (צילום אילוסטרציה: Shutterstock).
דוד טברסקי

כשילד וילדה נכנסים בפעם הראשונה בשעריה של מערכת החינוך בישראל, הוא יודע היטב שהוא בן, והיא יודעת היטב שהיא בת. כל אחד מהם גם מכיר/ה היטב מה מצופה ממנו כבן או ממנה כבת – מי משחק בכדור ומי משחקת בבובות, מי צועק ומי לוחשת בצד. על אף שרובנו לא שמים או שמות לב לכך, יסודות ההתנהגות והאופי המגדריים שלנו מונחלים לנו מגיל צעיר מאוד, ואולי אפילו מהרגע שבו יצאנו לאוויר העולם. מצבור אינסופי של חוויות קטנות, כגון צבע הבגדים בהם הולבשנו ותגובת ההורים שלנו לבכי, צחוק או קללות משפיעים מאוד על התפישה של כל אחד ואחת מאיתנו את עצמו או עצמה.

המפגש עם הגן ולאחריו עם בית הספר גורם בדרך כלל להעצמת הזהות שהילד או הילדה קיבלו בבית. אבל באותה מידה, יכול להיות לו גם תפקיד הפוך: הגן או בית הספר יכולים להיות מרחב חופשי יותר, שלא מקבע את הילד או הילדה על פי מינם ומאפשר להם לפתח שלל כישורים. את האתגר הזה בדיוק אימצה היחידה לשיוויון בין המינים בחינוך, שהוקמה במשרד החינוך בשנת 2002.

"המעבר מעיוורון למגדר לראייה של מגדר הוא תהליך"

צילה פתאל, מדריכה ביחידה, מלווה אלפי נשות ואנשי חינוך מזה עשור. מבחינתה, מדובר בריצה למרחקים ארוכים. "אנחנו יודעים שהמעבר מעיוורון למגדר לראייה של מגדר הוא תהליך, הוא לא דבר שקורה מעצמו באופן פתאומי", סיפרה בשיחה עם 'דבר ראשון', "זה תהליך שכל היחידה מנסה להטמיע במערכת."

"המשמעות העצומה של החינוך, ובעיקר בגיל הרך, היא שמי שעוסקות בחינוך הן בעיקר נשים" מציינת פתאל, "מעל 90% מכלל אנשי החינוך בישראל הן נשות חינוך. מערכת החינוך היא ארגון נשי בכל הרמות. ומי שמנהל את הסיפור של חינוך הדורות, אלו בעיקר נשים. מכאן עולה הצורך של להיות מודעת למה קורה לי כאישה במציאות חיי, ומה קורה לי כאישה בדיאלוג שלי בתור אשת חינוך. מערכת החינוך פשוט לא יכולה להרשות לעצמה לא להתייחס לנושא המגדרי, במובנים הכי עמוקים ואישיים."

פתאל מציגה את החינוך לשיוויון מגדרי כחלק בלתי נפרד מהמאבק הפמיניסטי לאורך ההיסטוריה של המאה האחרונה. "השאלה שצריך לשאול היא מתי בעצם נשים התחילו להבין שיש צורך להסתכל על פלח מהאוכלוסיה שבחלקים מאוד נרחבים פשוט לא רואים אותן, ולדרוש לשנות את זה. בתעסוקה, בזכות להצביע, בנוכחות במרחב הציבורי וכמובן שגם במערכת החינוך, שהיא חלק מהחברה והתהליכים האלו מחלחלים לתוכה. אי אפשר לנתק את זה", היא אומרת.

צילה פתאל (התמונה באדיבות המצולמת).
צילה פתאל (התמונה באדיבות המצולמת).

בעשור האחרון הפגישה פתאל אלפי נשות ואנשי חינוך לשיחה על המרחב המגדרי בסביבת גן הילדים ובית הספר היסודי. "ההבנות המגדריות נטמעות בתוך 'הדיסקט' של הילד מהרגע שהוא נולד, ולכן, אפשר לעשות שינויים דרמטיים רק דרך מודעות של הורים, מחנכות, יועצות וכל מי שנושא בתפקיד חינוך הילד – והעבודה בגיל הרך היא קריטית.  אפשר לראות באופן ברור חלוקת התנהגות ואחריות מגדרית בגני ילדים, למרות שבגיל הזה אין שום הבדל בכוח הפיזי ובכישורים המנטליים בין בנים לבנות", ומדגימה – "מי תופס את רוב המרחב של החצר בגן? לרוב זה הבנים. באחד הגנים שראיתי, הגננת עשתה התערבות במרחב. בהתחלה רק הבנים היו אלו שתפסו את הכדור ושיחקו כדורגל, אבל כשהעלו את הנושא לדיון, הבנות אמרו שהן גם רוצות לשחק."

"בכדורגל מתפתחים כישורים של שיתוף פעולה, יש עבודת צוות, נותנים לילדה מקום במרחב לפתח כישורים. הילדים משמיעים את קולם. ילדה יכולה לרוץ, לקבל החלטות ואפילו לצעוק, וזה דברים שאנחנו רואים בחברה הבוגרת שנשים פחות עושות"

אז איך מחנכים את הילדים והילדות להתחלק באופן שווה במרחב?
"כשקבוצה אחת תופסת, קבוצה אחרת מצטמצמת. אבל כשהנושא עולה לדיון, מתחילים לאתגר את הסביבה. יש גנים שהחליטו שמשחקים ביחד. יש גנים של יום בנים ויום בנות. זה מדהים לראות איך הבנות משחקות אותו דבר."

פתאל מציינת את משמעויות העומק בהשתתפות השווה של הבנות במרחב המשחקים, שנמשכת הרבה מעבר למשחק עצמו. "בכדורגל מתפתחים כישורים של שיתוף פעולה, יש עבודת צוות, נותנים לילדה מקום במרחב לפתח כישורים. הילדים משמיעים את קולם. ילדה יכולה לרוץ, לקבל החלטות ואפילו לצעוק, וזה דברים שאנחנו רואים בחברה הבוגרת שנשים פחות עושות. כשילדים מתנסים בדברים האלו כבר בגיל צעיר, הם מעצבים את האופי שלהם בעתיד, וכשלא מתאמנים בהם הם פחות יצליחו לרכוש אותם גם בהמשך חייהם."

חצר המשחקים בגן היא כמובן רק דוגמה אחת, והאתגר שמציבה פתאל הוא גדול יותר. "אם בגיל צעיר נאפשר לכל אחד ואחת לחלום חלומות חוצי מגדר – כך נאפשר גם לכל אחד ואחת את הבחירה המלאה לבחור את מה שהוא או היא רוצה להיות בחייו, לאו דווקא לפי התפיסות והמסרים שהחברה מצפה מאיתנו או משדרת לנו."

פתאל מספרת שהמפגש עם המורות והגננות בשטח מאתגר עבורה ועבור המחנכות, שמגיעות מכלל המגזרים בחברה הישראלית. "המורה או הגננת נכנסת למערכת החינוך עם תפיסות שגם היא גדלה לאורן. זה פוגש את המחנכות קודם כל ברמה האישית, וכן, לוקח זמן לפרק את ההתנגדויות האלו. אני עובדת גם עם המגזר הערבי והבדואי ולפעמים אנחנו מזמנות את הבדיקה של עולמנו הפנימי והחיצוני בתוך מערכת החינוך, אבל אחר כך כשהמורה חוזרת למערכת המשפחה והתרבות עולים קונפליקטים מאוד מורכבים. שבירת מוסכמות היררכיות, העצמת נשים, להשמיע את הקול – אלו דברים שאינם מובנים מאליהם בכל מקום. יש פה מאבק, זה לא רק נושא פדגוגי גרידא. יש פה עניין אישי ומקצועי, ואנחנו מנסות להוביל דיאלוג בין הזהויות האלו."

"את לא יכולה להיות גיבור, את חייבת להיות נסיכה"

למרות האופטימיות של פתאל, ההכשרות של היחידה לשוויון בין המינים אינן מחייבות את כלל הגננות והמורות, ומי שמנסה לשנות או לאתגר את התפישה המסורתית על מין ומגדר בגני ילדים עלולה להיתקל בהתנגדות. שירה קאופמן, סטודנטית שעבדה כסייעת במספר גני ילדים בשנים האחרונות, מספרת כי "ממה שיצא לי לפגוש, גננות ונשות חינוך לא עברו ישיבות צוות שמדברות על האתגרים החינוכיים שקשורים למגדר. אני מגיעה מרקע של חינוך מגדרי וניסיתי לחנך לאור הערכים האלו, ולא תמיד זכיתי לשיתוף פעולה".

ההתנגדות לנסיון לשבור את התבנית ההתנהגותית-מגדרית מגיעה בראש ובראשונה מנשות החינוך והמשפחה. "אני משתדלת מאוד לשים דגש על הפנייה בשפה", אומרת קאופמן, "לדבר בלשון זכר ונקבה, ולפנות כך לילדות ולילדים. תמיד הגננות והסייעות היו בשוק ממני שאני מקפידה גם וגם. זה הצחיק והביך אותן." אחד הילדים בגן שעבדה בו התייחס לעצמו לפעמים גם בלשון זכר ונקבה. "אותי זה הקסים, אבל הגננות תמיד תקנו אותו, וזה שיגע אותי. אמרתי להן 'תנו לילד לזרום ולדבר איך שבא לו'."

שירה קאופמן (התמונה באדיבות המצולמת).
שירה קאופמן (התמונה באדיבות המצולמת).

"התפישה היא שאם ילד הוא ילד, כלומר יש לו פין בין הרגלים, אז הוא צריך לדבר כמו בן ולהתנהג כמו בן", מספרת קאופמן, "ודווקא בגיל הזה לכולם זה הכי חשוב והכי קריטי 'ליישר אותו'. אם הילד מדבר בנקבה, או רוצה להתחפש בפורים וללבוש שמלה של אלזה, אז בוודאי שזה אסור ונתקן אותו."

אולי ההורים מפחדים שהילד שלהם יהיה חריג, שהילדים האחרים יצחקו עליו אם יהיה שונה?
"להורים זה קשה, כי ברור שהילד חייב ללבוש תיק כדורגל שהוא כחול ולא ורוד, ואם ילד לא מתחפש לשחקן כדורגל אז מנדים אותו מהמשחק. בגיל הזה, שני המינים מאוד דומים, אבל יש לחץ מתמיד מהסביבה שלהם להפריד ביניהם. בפורים כל הבנות רוצות ללבוש שמלות, אבל גם כמה בנים רצו ללבוש שמלות. הלבשתי אחד מהם בשמלה, ואבא שלו עדיין היה באזור הגן וראה את זה. הוא אמר מיד 'לא'."

תבניות החשיבה מופנמות גם אצל הילדים עצמם. "אחד הילדים בגן קיבל צעצוע בצבע ורוד, וילד אחר ניגש אליו ואמר לו 'זה של בת'. שאלתי אותו, 'למה זה של בת?' הוא, מן הסתם, לא ידע לענות, ורק חייך. ילדה אחרת רצתה להתחפש לדראגון בול זי, ושאר הבנות אמרו לה מיד – את לא יכולה להיות גיבור, את חייבת להיות נסיכה."

קאופמן מספרת שאם שכדי לשבור את הקיבעון ביחס לבנים ובנות נדרשת עבודה היקפית ורחבה, שחורגת מגבולות החינוך. "זה אתגר ממש גדול. בגנים אליהן הגעתי לא הייתה אפילו אופציה שידברו בשני המינים. נדרש פה מהלך היקפי מורכב ורחב, שכולל הכשרה לנשות ואנשי החינוך ושיחה על הנושאים האלו. אני רוצה להגיד שברור שזה יצליח ויהיה פנאן, אבל לצערי אנחנו, כחברה, עדיין לא שם ויש לנו עוד דרך ארוכה ללכת."

למרות הקשיים וההבנה שהדרך עוד ארוכה ומורכבת, פתאל אומרת באופן נחרץ שהשטח מבקש את השיח המגדרי. "בעשר השנים האחרונות שאני במשרד, קורים אל מול עיניי דברים מרגשים. המעגלים מתרחבים משנה לשנה, וכל מורה, גננת ויועצת שנפגשת עם הנושא מתחילה דיאלוג. בין אם זה פנימי-נשי שלה, ובין אם זה חינוכי מול הילדים" היא מסכמת, ומזמינה את כל נשות ואנשי החינוך ליצור קשר איתה ועם היחידה ולקבל תוכניות, מערכים וייעוץ לחינוך מגדרי. "עשינו מעשה של 'שלח לחמך'. היום גננות מתקשרות אלי, בלי שפניתי אליהן בכלל, ומבקשות ממני מערכים. הגיעה אלינו גננת שיזמה כנס ל-160 גננות אחרות לכבוד יום האישה, וזו רק דוגמא קטנה. המעגלים מתרחבים. אמנם לא מספיק, אבל קורים דברים."

דבר היום כל בוקר אצלך במייל
על ידי התחברות אני מאשר/ת את תנאי השימוש באתר

כל העדכונים בזמן אמת

הירשמו לקבלת פושים מאתר החדשות ״דבר״
נרשמת!