ב-1ביולי 1985 התכנסו שרי הממשלה לישיבה דרמטית שנמשכה על פני יממה שלמה, בסופה אישרו את התכנית לייצוב המשק. התכנית היוותה נדבך משמעותי בשידוד המערכות הכללי שעבר המשק הישראלי באותן שנים – ממדינת רווחה המבוססת על עבודה מאורגנת, לכלכלת שוק ניאו ליברלי וקפיטליסטי, והיוותה יריית פתיחה לתהליכים רבים שנמשכים עד ימינו אנו – ההפרטה, החלשת העבודה המאורגנת, הסרת רגולציה ועוד. אין היום, כמעט, מי שמטיל ספק בראיית תאריך זה כקו פרשת המים של החברה והכלכלה בישראל. מהווה נקודת מפנה משמעותית לכל מי שמעוניין לבחון את השינויים שעברה כלכלת ישראל בעשורים האחרונים. חדוה ישכר, פעילה פמינסטית, עיתונאית לשעבר העוסקות היום בהגנה על עובדים מוחלשים בעמותת קו לעובד, מציעה לראות בנקודה זו גם נקודת מפנה למאבק על שוויון הזכויות לנשים בישראל.

ספרה "צומת יולי 1985– הרהור פמיניסטי בעקבות תכנית החירום לייצוב המשק", שיצא השנה בהוצאת פרדס, משלב כרוניקה תקשורתית, ראיונות, זיכרונות אישיים ותאוריה ביקורתית הנוגעת לאותה תקופה הרת גורל. הספר מתאר שני סיפורים מקבילים לכאורה: התפתחות המאבק הפמיניסטי בארץ ובעולם, והמהפך הניאו ליברלי שעברו הכלכלה והחברה הישראלית לאורך העשורים האחרונים. עם זאת, הסיפורים מקבילים רק לכאורה: ישכר, תוך הסתמכות על הוגות פמיניסטיות מרכזיות כמו ננסי פרייזר והסטר איזנשטיין, מתייחסת בביקורת נוקבת כלפי מה שהיא מכנה "העיוורון המעמדי" בו לקה המאבק הפמיניסטי, שלא הצליח לתקוף את השינויים שחלו במנגנוני הרווחה והעבודה ופגעו לדבריה, מעל לכל, בציבור הנשים. יתר על כן, היא מציינת, בחלק מהמקרים השתמש הניאו ליברליזם במאבק לשוויון זכויות לנשים בכדי לבצר את עמדותיו. כראוי לכל ביקורת נוקבת, מתחילה ישכר בעצמה.

אז למה בחרת ב-1985 כשנת המפנה?

"תכנית הייצוב לא נצרבה בתודעה הישראלית, בטח לא בשיח הפמיניסטי כצומת גורלי. אבל בדיעבד, כשמתסכלים על ההתפתחות של הניאו –ליברליזם בישראל, מבינים שזאת הייתה נקודת הפתיחה. אני שואלת בספר: איפה הייתי בדיוק כשזה קרה? איך נתתי לתהליכים האלה לעבור מתחת לראדר?"

ישכר מדגישה כי המהפכה אליה היא מתייחסת אינה מתמצה בתכנית הייצוב עצמה, אותה היא מגדירה כנקודה "מטאפורית וממשית" בזמן, אלא נמתחה על פני מספר שנים. התכנית עצמה כללה קיצוץ חד בתקציב המדינה ובקצבאות, פיטורים נרחבים במגזר הציבורי, הקפאת שכר והחלפת המטבע בשקל חדש. התכנית, יחד עם מהלכים נוספים שנלוו אליה, יצרה את הפתח להפרטות הגדולות של שנות התשעים, לפגיעה בעבודה המאורגנת, לצמצום משמעותי במגזר הציבורי ובשירותים ולשחיקה מתמשכת במשכורות השכירים. על עצמה היא מעידה שלמרות שבאותה תקופה עסקה בנושאים כלכליים במסגרת עבודתה כעורכת תכניות תיעודיות בקול ישראל, "זה כאילו היה נפרד ממני. נושא מעניין לתכנית רדיו. הדברים שהעסיקו אותי לא היו אלה". הצורך לשאול על ההפרדה הזו שאלות, הגיע רק בדיעבד.

"זה לא רק אני. אחרי המשבר הכלכלי של 2008 מספר הוגות פמיניסטיות שאלו את השאלה הזו. הן קבעו שלא במקרה הפמיניזם של הגל השני התפתח בשנות השמונים במקביל לניאו ליברליזם. בהפשטה אני אגיד שהן טוענות שהניאו-ליברליזם ניצל רעיונות פמיניסטים, כמו יציאת נשים נשואות לעבודה, כמו הקשר שבין עבודה ושכר לעצמאות כלכלית ולניתוק מהפטריארכיה, והשתמש בהם לצרכיו. הקפיטליזם החדש הוא מעבר מייצור בפיקוח המדינה לשווקים ופיננסים ללא פיקוח המדינה. ענפים אלה אכן נפתחו לנשים בשנות ה-70 וה-80. הקפיטליזם אמר להם: אני פותח לכן ענפים ונותן לכן כרטיס אשראי, תעבודנה, תשתכרנה ותבזבזנה את הכסף".

קפיטליזם זקוק לאי שוויון, ולכן אחת המטרות המרכזיות הייתה ריסוק העבודה המאורגנת, שהייתה טובה לנשים. כדי לקבל את זכויותיה, האישה של היום צריכה ללכת לבית משפט, לא דרך הסכם קיבוצי בו היא מאוגדת. חקיקת השכר בארץ היא אמנם מוצלחת, אבל כמה נשים יכולות להרשות לעצמן להגיע לבית המשפט?

"אני אמרתי לעצמי מה היה בישראל? אני הייתי פעילה פמיניסטית באותן נשים. הייתה תנועה פמיניסטית פעילה בישראל באותן שנים. ראיתי שבאופן שיטתי השמאל הפמיניסטי לא התעסק בשום פנים ואופן בנושא הכלכלי. שאלתי, איך יכול להיות שלא עסקנו בנושא הזה לחלוטין?"

נשים והשוק החופשי

ספרה של ישכר רצוף בשיחות וציטוטים של נשים, חלקן נפגעות ממהפכת השוק החופשי, וחלקן שהיו עדות לה מתוקף תפקידן. התיאור של השינוי הכלכלי מעיניהן של האחיות, עובדות הטקסטיל ועובדות הניקיון, נותן פנים לאופן בו נשחק מעמדן של נשים עובדות בעשורים האחרונים.

חדוה ישכר (התמונה באדיבות המצולמת).

כך היא מביאה את סיפורה של חטף חט'יב, שהובילה שביתת עובדות במפעל לודז'יה רוטקס בדיר חנא בתחילת שנות ה-90'. לתקופה קצרה הגיעה חט'יב לתודעת הציבור בזכות הופעה בערוץ 2 ואפילו בסי.אן.אן, והקימה ועד במתפרות האזור. בסופו של מאבק ממושך ולאחר שביתה נוספת, השיגו העובדות שכר מינימום ותנאים סוציאליים בסיסיים. אך עובדות המפעל לא זכו ליהנות מהישגיהן זמן רב: בשנת 1995 כבר הועבר המפעל לירדן, והעובדות כולן פוטרו. הרקע לאירועים הוא הורדת המכסים שהפכה את הייצור בארץ למשתלם פחות.

למה המהפכה הניאו ליברלית פגעה יותר בנשים?

"העקרונות הבולטים של הניאו ליברליזם, כולם פוגעים בצורה יתרה בנשים. הפרטת השירותים אולי נתנה פתח לאופני תעסוקה חדשים לנשים, בעיקר במקצועות הטיפול, אבל היא גם שחקה את מעמדם של מקצועות אלה. יתר על כן, שירותים שהיו פעם חינם עולים היום כסף. גם כצרכניות, וגם כעובדות, נשים נפגעו.

"ברור שמצבן של נשים הוטב – בייצוג, בהשתתפותן בשוק העבודה, במקומן בזירה הציבורית. בגלל שיש התקדמות, יש גם תגובת נגד קשה של כוחות שמרניים. לפי מחקרים, בקצב הצמצום הנוכחי של פערי השכר, יעברו 80 שנה עד שהמשכורות של גברים ונשים יהיו שוות"

"גם הקיצוץ בהוצאות הציבוריות פוגע באופן ברור בנשים, ובאימהות בפרט. גם גברים נפגעו, אבל אם נתייחס לכך שנשים הן לרוב אחראיות על הטיפול בבית ובמשפחה, הפגיעה בהן ישירה יותר. שירותים תומכים שהפעילה בעבר המדינה וסייעו לנשים, כמו מעונות יום, פשוט נעלמו.

"אך מעל הכול, הפגיעה בשכר ובעבודה המאורגנת. קפיטליזם זקוק לאי שוויון, ולכן אחת המטרות המרכזיות היתה ריסוק העבודה המאורגנת, שהייתה טובה לנשים. כדי לקבל את זכויותיה, האישה של היום צריכה ללכת לבית משפט, לא דרך הסכם קיבוצי בו היא מאוגדת. חקיקת השכר בארץ היא אמנם מוצלחת, אבל כמה נשים יכולות להרשות לעצמן להגיע לבית המשפט? רק לאישה שיש לה כסף להשיג עורכת דין טובה, את הזמן, את התנאים. אפילו בקו לעובד, אני לא תמיד ממליצה לפנות לבית משפט. המהפך הניאו ליברלי הוביל את יחסי העבודה לשדה המשפטי".

"אפשר להתייחס לספר כחשבון נפש" מסבירה ישכר. "אני לא רואה את הפמיניזם מתעסק בצורה עמוקה בשוק העבודה, לא בשנות ה-80 ולא היום. רואים נשים פמיניסטיות פועלות בתחום העבודה, אבל לא במספרים משמעותיים. מאד דאגנו לייצוג נשים באירועים ציבוריים, היה לנו חשוב מאד שיהיו נשים מכל המגזרים. אבל בסופו של דבר כשאני מסתכלת על זה, זה היה יותר בתקינות הפוליטית ולא נוצר חיבור אמתי של מאבקים. לא ידענו איך לעשות את זה. הייתה מודעות כל הזמן לעניין המעמדי, אבל הדרישה לייצוג גברה".

התאגדות עובדים היא מאבק פמיניסטי

ישכר פעילה כיום, כאמור, בארגון קו לעובד, עמותה המגנה על עובדים ועובדות מוחלשים – עובדי שכר מינימום, מבקשי מקלט, עובדים פלסטינים ומהגרי העבודה. למרות שהקריאה בספר מציגה מציאות קשה, וכך גם חלק מהדוברות שמציגות תפיסה פסימית של החברה והכלכלה בה אנחנו חיים וחיות, ישכר מבהירה בשיחה עמה שהמאבק הפמיניסטי נחל גם הצלחות גדולות בעשורים האחרונים. "לכל דבר יש שני פנים", היא אומרת. "ברור שמצבן של נשים הוטב – בייצוג, בהשתתפותן בשוק העבודה, במקומן בזירה הציבורית. בגלל שיש התקדמות, יש גם תגובת נגד קשה של כוחות שמרניים. לפי מחקרים, בקצב הצמצום הנוכחי של פערי השכר, יעברו 80 שנה עד שהמשכורות של גברים ונשים יהיו שוות".

את מזהה דרך להתמודד עם המציאות המתוארת בספר?

"אני חושבת שנשים היום צריכות לעסוק בגיל צעיר במוכנות לשוק העבודה. לדעת שאין כיום מקצוע לכל החיים, לדעת לנהל חיים כלכליים עצמאיים, לגלות גמישות. תפקידנו כאימהות להעביר את המסרים האלה לילדות שלנו.

"אני חושבת שארגונים פמיניסטים צריכים לעסוק בעולם העבודה, על כל הרבדים שלו. תוציא ספר על התנסות מינית של נשים, זה נהיה רב מכר. תוציא ספר על עבודת נשים, זה לא סקסי. היחס להסתדרות ולארגוני עובדים אחרים כמו כוח לעובדים גם נובע מזה.

" מעל הכול, אני מאמינה בהתאגדות עובדים ועובדות. אין לי אלטרנטיבה אחרת, למרות ריבוי הזהויות, להתאגדות למען מטרה משותפת, כי תמיד יש מטרה משותפת. התאגדות עובדים זה התנגדות לקפיטליזם, והתאגדות עובדים זה גם מאבק פמיניסטי. רוב הנשים צריכות רשת רווחה מיטיבה, קביעות מסוימת לפחות, משכורת וסיוע מהמדינה. הקפיטליזם הניאו ליברלי רע לנשים. לא לבודדות שמצליחות להתברג, אבל לרוב הנשים הוא רע."