קבוצת חברים מקיבוץ ניר עוז עמדה הבוקר (שבת) ברחוב נחל לכיש בקריית גת, וצפו בהתרגשות ובמתח במסך הטלפון הסלולרי של אחד מהם. על המסך הוקרן המפגש הראשון של חבר הקיבוץ ירדן ביבס עם בני משפחתו לאחר שחרורו מהשבי. "זה מרגש מאוד, מאוד. חיכינו הרבה יותר מדי זמן", מספר סיימון באום, חבר הקיבוץ, כשדמעות בעיניו. "אלו דמעות של שמחה ודמעות של כאב".
חברי ניר עוז, שפונו לבניין בשכונת כרמי גת בקריית גת עד לשיקום הקיבוץ שלהם, יצאו לרחוב עם שחרורם מהשבי של חבריהם עופר קלדרון וירדן ביבס. ביבס נחטף ב-7 באוקטובר עם אשתו שירי וילדיהם כפיר ואריאל, שגורלם לא ידוע וקיים חשש כבד לחייהם. זו הפעם השנייה מזה שנה שחברי קיבוץ שנחטפו מוחזרים לישראל בחיים; הראשונה היתה בחמישי האחרון, אז הוחזרו גדי מוזס וארבל יהוד.
גל גורן מקיבוץ ניר עוז, שהוריו מיה ואבנר נרצחו ב-7 באוקטובר, ופעיל במאבק להשבת החטופים: "מהנקודה שאנחנו נמצאים בה, פנינו להמשך המאבק. האנרגיות של החוזרים נותנת לנו עוד כוח ומונעים את הדלת של העסקה מלהיסגר.
"יש עוד הרבה מאבק. ירדן צריך ודאות על שירי והילדים. הוא צריך את דוד קוניו, חברו הטוב, שיחזור. שכל עשרים ושלושה החטופים של ניר עוז יחזרו, ושכל 79 החטופים שנותרו יחזרו. לא נצליח לעבור את השיקום והריפוי בלי זה. מהניסיון האישי שלי, שאיבדתי אבא ואמא, צריך שמי נרצח ייקבר פה. רק ככה אפשר לטפל בפצע."
יש חשש לשמוע את הסיפורים של החוזרים?
"הכל מעורבב. גם הרוח הטובה שלהם וגם הקושי. זה ים של רגשות כל הזמן. אני מעדיף שיהיו כאן ויספרו את הסיפורים הכי מזוויעים שיש, רק שזה יקדם את זה שכל אחד יחזור כמה שיותר מהר."
על גדר הסמוכה לבניין תלוי שלט עם תמונות כל החטופים מניר עוז, עליו נכתב "מחזירים את כולם".
אחת מחברות ניר עוז, שביקשה לא לפרסם את שמה: "אנחנו מרגישים שלראשונה עם יציאתה של ארבל נפתחה דלת. אי אפשר לדעת מה יהיה, איך יהיה. גם אם לא כולם יחזרו חיים, לפחות נדע. שזה מה שאנחנו כל כך מחפשים כבר 15 חודשים. לדעת מה קרה."
השכנים באו להזדהות: "הרבה התרגשות, הרבה עצב"
אורית דבורה, תושבת קריית גת שמתגוררת בבניין בו מתגוררים חברי ניר עוז, יצאה לרחוב עם בני משפחתה ושלטים שציירו ילדיה אוצר, יהונתן וחושן, עליהם נכתב 'את כולם' ו'עסקה שלב ב' עכשיו'. "משבע בבוקר אנחנו מול הטלוויזיה", מספרת אורית, "ראינו מהמרפסת ומהחדשות שיש התרחשות, הילדים התחילו לצייר והחלטנו לרדת למטה להיות עם הקיבוץ. יש הרבה התרגשות אבל גם הרבה מאוד עצב, כי ירדן חזר אבל אנחנו לא יודעים מה עם שירי והילדים".
איך היה לחיות בבניין עם הקיבוץ?
"זו שנה מורכבת, כי אתה פוגש אנשים במעלית שאתה תוהה אם להגיד להם בוקר טוב, כי אולי הבוקר בכלל לא טוב. מצד שני זה נהיה גם האירוע שלנו, של המשפחה שלנו, כי הילדים כל הזמן שואלים. אנחנו מנסים לחבק, אבל גם לא יותר מדי. לא להיות המציקים. לכבד את הפרטיות."
"כתבנו על השלטים לא לעצור את העסקה. זה המסר הכי חשוב כרגע. לסיים את המלחמה. להביא את כולם. היה לנו יותר מדי חללים, יותר מדי המתנה."
אלעד גלינדל, תושב קרית גת: "מהבוקר אני מסתובב ובוכה, ולא מפסיק לחשוב על ירדן. על האכזריות הזו. על מה שהם עשו לו. זה קורע את הלב. על חוסר האונים שאליו הם הביאו את המשפחה שלו ואותו."
