"כל כך הרבה אנשים במערב התלהבו מהלוחמות הכורדיות הפמיניסטיות מבלי בכלל לשאול את עצמם: אלו רעיונות מניעים אותן? היכן התחנכו? איזה מערכת חברתית סיפקה להן נשק?" (דיויד גרייבר)

רוח בלהות מהלכת על פני סוריה ועירק. באוגוסט 2014 כבש דאעש את סינג'אר, מולדתו של העם היזידי בצפון מערב עירק. הצבא הכורדי-עירקי (KRG), שאמור היה להגן על תושבי סינג'אר היזידים נסוג ערב המתקפה והפקיר אותם לגורלם. עם הכיבוש נשלחו כ-5,000 נערים, גברים וקשישים לבורות ירי. כ-7,000 ילדות ונשים נחטפו, נאנסו ונשלחו לשווקי עבדים. באותה שעה אף אחד ממנהיגי העולם, מועצת הביטחון של האו"ם, פוטין ואובמה, לא שעה להגן על היזידים האומללים. בתוך האופל הזה, התייצבו לוחמות תנועת הפועלות הכורדית לבדן לצד היזידים. הן פרצו מסדרון מאובטח מסוריה אל רכס סינג'אר, בו הלכו וגוועו רבבות הניצולים היזידים תחת מצור דאע"ש. הכורדיות השקיעו את כל כוחן באבטחת המעבר מההר הנצור אל רוג'בה הבטוחה שבסוריה, כל זאת תוך שהן סופגת אבדות כבדות בחזית אחרת, מאות ק"מ מזרחה מסינג'אר.

לוחמות כורדיות במחתרת הכורדית (צילום: Kurdishstruggle / flickr).

עם שוך הקרבות בסינג'אר, דהרו כוחות דאע"ש במעלה נהר הפרת הסורי, בואכה הגבול הטורקי. מלווים בטנקים וארטילריה פרצו כוחות דאעש בתנופה חזקה לעבר העיר קובני. ההתקפה שהחלה ב-13 בספטמבר 2014 הגיעה לשיאה ב-2 באוקטובר, עת כוחות דאעש נכנסו לפאתי העיר. תוך שבועיים כבש דאע"ש 350 מתוך 354 הכפרים בקנטון של רוג'בה, שמרבית תושביו כורדים. והנה נראה שההתקפה הגיעה לקרב האחרון, דאע"ש פרץ לקובני, בירת הקנטון. ההפצצות האוויריות המוגבלות של הקואליציה בראשות ארה"ב לא הספיקו להדוף את ההתקפה של דאע"ש. טורקיה אפשרה לדאע"ש מעבר חופשי בגבול בעודה חוסמת את רבבות הפליטים הכורדים הנמלטים מפניהם.

בליל ה-2 באוקטובר נפלו הכבישים המובילים לעיר וכן גבעה אסטרטגית המשקיפה עליה ומגדל רדיו אזורי. כ-130,000 תושבי קובני נמלטו בעור שיניהם לטורקיה, דרך גדרות התיל, בעוד כוחות הביטחון הטורקים מנסים להדפם. אחד הילדים האלה הוא איילאן, שתמונת גופתו על החוף הטורקי הפכה לסמל של משבר הפליטים באירופה. קובני הייתה למשכן רפאים. כוחות דאע"ש שלטו בה מכל הכיוונים מלבד הגבול הטורקי. המצור על קובני החל. בארבעת החודשים הבאים, דאע"ש הפגיז, מיקש, צלף, פוצץ מכוניות תופת, שבה אזרחים ולוחמים והתעלל בהם, ערף ראשים וחתר בכל כוחו האכזר לכיבוש העיר. הלוחמות הכורדיות לא ויתרו. להבדיל ממיליוני הערבים, רבים מהם גברים צעירים, שברחו מסוריה ולא שבו אליה, הכורדיות נשארו להילחם על מולדתן.

לא בכדי יצא שמן של הלוחמות הכורדיות למרחוק. הלוחמות האמיצות הדפו בענווה ובנחישות את דאע"ש בחזית, בעודן מדברות על סדר חברתי חדש אותו ישתיתו בעורף. אם נשווה את מפת סוריה של לפני שנתיים וחצי, למפת סוריה היום, נווכח כי השינוי המשמעותי ביותר בסוריה הוא הצלחתם של הכוחות הכורדים ובני בריתם לכבוש שטח נרחב מידי דאע"ש בצפון המדינה.

Let's compare Syria in late 2014 and early 2017.

Posted by Rojava News on Tuesday, 7 March 2017

 

אחת הלוחמות שהשתתפו בשחרור העיר אמרה:

"ככל שהברבריות של האויב הג'יהאדיסטי גדלה, כך אנחנו הנשים מכפילות את מאמצינו. אנחנו נלחמות בשתי חזיתות, האחת נגד דאעש והשניה נגד השמרנות והמיננות של החברה הכורדית המסורתית, שאיננה מכירה בשוויון בין גברים לנשים".

 

ראשית המאבק הכורדי ברוג'בה

ראשיתה של תנועת העצמאות הכורדית של רוג'בה נטועה אי שם בשנות השלושים של המאה העשרים, טרם נוסדה סוריה המודרנית. כבר אז המאבק הונהג על ידי הכורדים והאשורים יחד, וזכה לתמיכתם של מספר שבטים ערביים בעוד אחרים התנגדו. הכורדים, האשורים ושאר תושבי רוג'בה חלמו על אוטונומיה תרבותית-דמוקרטית, בה יוכלו ליהנות מפרי עמלם, לחנך את ילדיהם בשפתם, ולנהל את ענייניהם בדרך דמוקרטית.

האומה הכורדית היא אחת האומות הגדולות ביותר שלא זכו לעצמאות. מעל 30 מיליון כורדים חיים באזור בו הייתה ממלכת מדי, מולדתם ההיסטורית, הנחלקת כיום בין טורקיה, עירק, סוריה ואירן. לכורדים שפה ותרבות משותפת, והם מאורגנים פוליטית במפלגות שונות. בצפון עירק זכו הכורדים לאוטונומיה עצמאית הנשלטת כאוטוקרטיה בידי שתי משפחות המחזיקות בהון רב שמקורו בנפט. להבדיל מהכורדים של עירק ולהבדיל ממרבית המפלגות הכורדיות בטורקיה, תנועת הפועלות הכורדית איננה מבקשת עצמאות מדינית. לאחר שינוי רעיוני שעבר על התנועה בעשור האחרון, קבעו אנשיה כי מוסד המדינה הוא בעצמו צורה של דיכוי, ולכן מדינת לאום כורדית אינה שאיפתם. לפי הצהרות מנהיגיה בטורקיה ובסוריה, התנועה איננה שואפת לעצמאות מדינית אלא לכינון אוטונומיה שתאפשר לה התנהלות עצמאית, דמוקרטית, סוציאליסטית, פמיניסטית, לפי שיטתה הייחודית, המבוססת על תורתו של האנרכיסט היהודי-אמריקאי מארי בוקצ'ין.

לוחמות כורדיות במחתרת הכורדית (צילום: Kurdishstruggle / flickr).

בשנות כהונתו של חאפז אל-אסד (1970-2000) זכו הכורדים בסוריה בחופש התארגנות ובתמיכה מהממשל, זאת מכיוון שאסד השתמש בהם כאמצעי לחץ על עירק וטורקיה, איתן היה מסוכסך. אסד אפשר ל"מפלגת הפועלים הכורדית" (PKK) לפעול בסוריה בחופשיות, ולהקים בה את מחנה האימונים המרכזי שלה. רבים ממנהיגי המפלגה וביניהם גם אביה הרוחני ומנהיגה, עבדוללה אג'לאן, פעלו מסוריה.

תנועת הפועלות הכורדית התחמשה והתאמנה על אדמת סוריה ועירק לאורך שנות השמונים והתשעים עד שב-1998 טורקיה, שהייתה בשיאו של המאבק צבאי עם ה-PKK, חתמה על הסכם עם סוריה לפיו נאסרה פעילותן של כל המפלגות הכורדיות בסוריה. עקב כך עזב אג'לאן את סוריה, ולאחר מכן עשו כך גם שאר חברי ההנהגה ששהו במדינה. שנה לאחר מכן נעצר אג'לאן בקניה בה הסתתר ומאז הוא כלוא בטורקיה, ומנהיג את התנועה מהכלא.

בכלא החל אג'לאן לקרוא הגות וכך נחשף לכתביו של מארי בוקצ'ין שהשפיע עליו עמוקות. אג'לאן קרא את כל כתביו ובעקבות זאת עבר הפיכה מחשבתית. אג'לאן ביקש סוג חדש של מהפכה: לא מהפכה מרקסיסטית-לאומית שמטרתה מדינה כורדית סוציאליסטית בה יתפתחו אליטות חדשות, אלא מהפכה חברתית עמוקה, בה ייווצרו תאים בריאים של חברה שיתופית ומלוכדת. הוא החל לחלום על חברה המבוססת על קהילות שתפניות המונהגת בידי נשים. להפתעת הכורדים בכל העולם, אג'לאן הכריז כי איננו מבקש עוד עצמאות מדינית, וכי תנועתו לא תתקוף יותר את הטורקים. במקום זאת, דרש אג'לאן מאנשיו שיתרגמו את הכתבים של בוקצ'ין לכורדית, וייסדו תנועות נוער ותנועות נשים של כורדים. בעקבות זאת רבים מבכירי התנועה חשו נבגדים ועזבו אותה. לדידם, אג'לאן עבר לעסוק ברעיונות רוחניים וזנח את מאבק העצמאות הכורדי. אך אג'לאן לא ויתר. הוא השפיע על נשים ובני נוער רבים שנשאו את המהפכה של רוג'בה על גבם בעשור שלאחר מכן.

בשנת 2003 הקימו חברי תנועת הפועלות הכורדית ששהו בסוריה את "המפלגה הדמוקרטית המאוחדת" (PYD) שפעלה במחתרת. בשנים שעברו מאז נאסרו חברי מפלגה רבים. חלקם עונו ואף הוצאו להורג על ידי שלטונו של בשאר אל-אסד. עם זאת, מפלגת הפועלים גדלה להיות המפלגה הכורדית הגדולה והחזקה בסוריה, וכאשר הגיעה מלחמת אזרחים, היא הייתה הגוף הכשיר ביותר לכינון העצמאות ברוג'בה.

המהפכה של רוג'בה

בעקבות פרוץ מלחמת האזרחים בסוריה, נסוג הצבא הסורי מג'אזירה, חבל כורדי בפינה הצפון מזרחית של סוריה, והותיר לתושביו להגן על עצמם. בניגוד לכוחות אחרים, הכורדים של רוג'בה לא תמכו במורדים ולא באסד ולא קיבלו נשק מסעודיה, איראן או טורקיה. הכורדיות ניצלו את ההזדמנות לה חיכו מזה שנים, ויסדו בקיץ 2012 את "האוטונומיה של רוג'בה". אוטונומיה קונפדרטיבית דמוקרטית שבראשה עומדים שניים: נשיאה אישה לצד נשיא גבר. רוג'בה מורכבת למעשה משלוש מובלעות בצפון סוריה.

המובלעת הראשית נקראת ג'אזירה וחיים בה כ-1.5 מיליון בני אדם. לצד הרוב הכורדי חיות בה גם אוכלוסייה ערבית גדולה, אוכלוסייה אשורית וכ-10,000 ארמנים. מיד לאחר הכרזת העצמאות הצטרפו לג'אזירה שתי מובלעות כורדיות קטנות שהכריזו על עצמן כקנטונים של רוג'בה: הראשונה היא קובני, אשר נכבשה מהשלטון הסורי בידי דאע"ש ושוחררה בידי כוחות המגן הכורדים, ובה חיים זה לצד זה ערבים וכורדים. ראש ממשלת קובני הוא ערבי-סוני אך מרבית השרים בממשלתו הם כורדים. הקנטון השני הוא אפרין, היושב בצפון מערב סוריה ומרבית תושביו כורדים וטורקמנים. אפרין נצורה מדרום על ידי ג'בהת א-נוסרה (זרוע אל-קאעידה בסוריה) המאיימת לכבוש אותה, ומצפון על ידי טורקיה, המחרימה אותה. להבדיל מטורקיה ומג'בהת א-נוסרה, אפרין מונהגת בידי ראשת ממשלה פמיניסטית, סוציאליסטית שנבחרה בבחירות דמוקרטיות.

לוחמות כורדיות במחתרת הכורדית (צילום: Kurdishstruggle / flickr).

כל אחד משלושת הקנטונים באוטונומיה של רוג'בה (ג'אזירה, קובני ואפרין) מנוהל על ידי אסיפה מחוקקת (מעין פרלמנט), מועצת-עם (מעין ממשלה), חוקה, רשות מוניציפאלית ומערכת משפט, אשר סמכויותיהן קבועות באמנה החברתית. בג'אזירה ישנן 12 ערים, ונציגיהן נבחרים בהתאמה לגודל האוכלוסייה שהם מייצגים. מרבית תושבי הערים הם כורדים. בג'אזירה 1,161 כפרים ערביים, 453 כפרים כורדים, ו-50 כפרים אשורים. לג'אזירה שני ראשי ממשלה: האחד ערבי-סוני והשניה אשורית נוצרית, ושני ראשי פרלמנט: אשורי-נוצרי וכורדית. הרכב פוליטי רב לאומי ייחודי בנוף. אך הדבר המפתיע עוד יותר הוא סיפורם של נשיאי ג'אזירה: האחד שייח ערבי-סוני שהיה בעברו מנהיג בג'בהת א-נוסרה, והשנייה כורדית סוציאליסטית צעירה. השייח חומידי דנחאם הוא ראש שבט שמאר, שבט ערבי גדול שרובו מתגורר בסוריה ועירק. בראשית מלחמת האזרחים הוא ארגן כוח של 3,000 לוחמים מבני השבט והם הצטרפו לג'בהת א-נוסרה. כאשר דאע"ש התפלג מאל-קאעידה והחל להלחם בג'בהת א-נוסרה, הוא התקיף את השבט וטבח באנשיו. השייח דנחאם החליט לעזוב את אל-קאעידה ולהצטרף לכורדים. הכורדים הכירו לו את תורתו של אג'לאן אותה אימץ כתורת חיים. כיום חיים באוטונומיה של רוג'בה כ-4 מיליון בני אדם, מרביתם כורדים ומיעוטם ערבים, אשורים, ארמנים, יזידים, צ'צ'נים וטורקמנים.

 

"מאז ראשיתו, למאבק הכורדי היו שלוש מטרות: מאבק לאומי, מאבק מעמדי ומאבק מגדרי. כל השלוש חשובות באותה המידה, אם נבקש פתרון אמת לעם ולארץ שלנו. שלושה ימים מצוינים בלוח השנה שלנו: ה-8 במרץ הוא יום האישה הבינלאומי והוא חשוב מאוד למאבק המגדרי שלנו. ה-21 במרץ הוא חג הנורוז [ראש השנה וחג האביב הפרסי והכורדי, אצל הכורדים משמש גם כסמל להתנגדותם המוצלחת לדיכויים] והוא חג חשוב מאוד עבור המאבק הלאומי שלנו. ה-1 במאי הוא חג הפועלים והוא חשוב מאוד עבור המאבק המעמדי שלנו ועבור המלחמה באי-השוויון הכלכלי. לצערנו, אי-שוויון מגדרי, מעמדי ולאומי, נוצרו והונצחו בידי בעלי הכוח על מנת לשלוט ולנצל את החברה. ללא מאבק נגד שלושת היסודות הדכאניים האלה לא נוכל להוביל לחופש אמיתי." – אילה אקאט, יו"ר "הקונגרס לשחרור הנשים בטורקיה"

 

 

"שחרור האשה משמעו שחרור החברה הכורדית"

-עבדוללה אג'לאן

על פי תורתו של אג'לאן, הנשים הן המעמד המנוצל והמדוכא ביותר בחברה ועל כן שחרור החברה מכבליה הקפיטליסטים יכול להתפתח רק באמצעות שחרור הנשים. הנשים הן המעמד שיביא את המהפכה. במהלך שנות המאבק הכורדי לאוטונומיה צמחו תנועות נשים חזקות בסוריה ובטורקיה. תנועות אלו פועלות על מנת לחסל את השוביניזם, המיננות והמיזוגיניה בחברה הכורדית. הן עושות זאת על ידי חינוך בלתי פורמאלי, השתתפות נשים בכל תחומי החברה והכלכלה, כולל הצבא, התארגנות נשים, וייצוג פוליטי בכל דרגי קבלת ההחלטות.

מערכת קבלת ההחלטות הנציגותית של תנועת הנשים ברוג'בה מקיימת אסיפות וועידות מרמת הקהילה (כפר או שכונה) עד לרמה כלל-ארצית. תנועת הנשים מקיימת שיח פורה, פעילויות, הכשרה ודיון חוקי ויומיומי ברוג'בה. לכל פורום נשים המקביל לפורום נציגותי כללי, זכות ווטו מוחלטת על כל החלטה שהוא מקבל בנושאים הנוגעים לנשים.

בכל פורום נציגותי, בכל דרג ובכל סוג של גוף ברוג'בה ישנו כלל הקובע חברות של לפחות 40% נשים. בנוסף, בראש כל גוף ופורום עומד לא אדם אחד, אלא שניים – גבר ואשה. ברבות מהאקדמיות – כולל אלו של כוחות הביטחון ואלו הכלליות, כחצי מזמן הלימוד מוקדש ללימודי שוויון מגדרי.

שחרור הנשים ושחרור החברה נעשה בין היתר באמצעות חינוך בלתי פורמאלי, אינטר-דיסציפלינארי, שהתוכן המרכזי בו הוא מדעי האשה. חינוך זה מתפתח באקדמיות של רוג'בה ועובר גם בתנועות הנוער, בארגוני הנשים, בצבא ובמשטרה. כל שוטר, לדוגמה, עובר סמינר של שבועיים בנושא זה לפני שהוא זוכה לאחוז בנשק.

"המאבק לשחרור האשה כאן איננו חדש, הוא מתנהל כבר שלושים שנה, מאז שעבדוללה אג'לאן התחיל לספר לנו על הזכויות שלנו". – לוחמת כורדית

בצד מועצות הנשים, האקדמיות והמרכזים החינוכיים, נוסדו גם קואופרטיבים לנשים, שמטרתם היא "עזרה לנשים ליצור יחסי-ייצור משל עצמן, בהם הן יוכלו לעבוד ולהשתתף", כפי שמצטט TK את הפעילות המעורבות בפיתוח קואופרטיבים נשיים. תהליך הפיתוח של קואופרטיבים לנשים מקדם את השינוי בסדר המגדרי במספר דרכים: ביחסן של נשים למקום עבודתן, ביחסיהן עם קרובי המשפחה הגברים (באמצעות שבירת טאבו חברתי של תפקידים מגדריים), ובתפקידן בחברה בכללותה (באמצעות השתתפות במוסדות האוטונומיה הדמוקרטית). הודות לפעילותם של קואופרטיבים מסוג זה, נשים רבות הפכו לראשונה לעצמאיות מבחינה כלכלית, והחלו לעסוק גם בפיתוח יכולותיהן האישיות, שתי דרכים בהן נשים מנסות לפרוץ את ההיבטים המופנמים של הפטריארכיה.

כפי שמעיד הפעיל הכורדי זאהר באהר, במערב ובצפון כורדיסטן קיימת מערכת המכונה "איחוד המנהיגות והמארגנים" שמשמעותה היא כי "השכבה הניהולית של כל משרד, יחידה ארגונית, או יחידה צבאית חייבת לכלול נשים". מדיניות זו משתקפת גם ב"מפלגת העמים הדמוקרטית" (HDP) בטורקיה, המפלגה השלישית בגודלה בפרלמנט הטורקי. המפלגה הציבה גבר ואשה בראשה, ובכל אחת מ-43 הערים בהן ניצחה בבחירות המקומיות הציבה ראש וראשת עיר, שיחלקו ביניהם את השלטון, כך גם בשלטון המחוזי, ברשויות מקומיות של כפרים ועיירות, באיגודים מקצועיים ובמגוון רחב של מוסדות. בטורקיה פועל גם העיתון היומי היחיד במזרח-התיכון השייך לנשים ומועסקות בו אך ורק נשים.

בנוסף, נשים מחזיקות בכוחות ביטחון משל עצמן. לדוגמא, בתוך "היחידות להגנת העם"  (YPG) המשמש כצבא רוג'בה בסוריה, הוקמו "היחידות להגנת הנשים" (YPJ), כוח המונה כ-23,000 חברות, מתוכן רבות המשרתות בחוד החנית של המאבק נגד דאע"ש. כצפוי, הופעתן של יחידות הנשים ערערה את האופן שבו רבים בחברה הכורדית תופסים את חלוקת התפקידים המגדרית, ובמיוחד את אותם היבטים המתורגמים באמצעים מוסדיים לשליטה גברית בנשים.

ה-8 במרץ הפך לחג לאומי של ממש עבור הכורדיות בטורקי, סוריה ובמקומות נוספים ברחבי הפזורה הכורדית. זהו חג לשחרור הנשים, שעבורן הוא חלק מהמאבק הכללי לשחרור. ססמאת הנשים הכורדיות, שהפכה להיות ססמאת המאבק הכורדי כולו, מדברת בעד עצמה: "נשים, חיים, חירות" (בכורדית: ג'ין, ג'יאן, אזאדי).