לא מזמן נשלח אליי לינק למאמר שכותרתו "עידן טראמפ מביא לסופו של החלום הציוני" שפורסמה באתר השמאל החשוב '+972'. המאמר נפתח בתיאור המציאות הבעייתית מולה ניצבים יהודי צפון אמריקה; הארגונים המקומיים לא מייצגים את עמדותיהם; טראמפ וביבי; הכיבוש הישראלי והקושי בו נתקלים יהודים אמריקאים ליברליים בניסיונם להיקשר למדינת ישראל. עד כאן בסדר. כל אלו הם נושאים שכולנו מנידים ראשינו בתסכול ואכזבה כלפיהם בזמן האחרון.

לעומת זאת הסיכום של בן לורבר, כותב המאמר, תמוה במקרה הטוב, או שטויות במקרה הרע. הרעיון הבסיסי שלו הוא: ארה"ב של טראמפ עתידה בוודאות להתרסק, וכשדבר זה יקרה, באופן בלתי נמנע, היהודים הליברלים באמריקה יבינו כי מדינת ישראל פאשיסטית איננה ברת-קיימא, יתנערו וישכחו ממנה – ובמקום זאת יפנו ליצירת זהות יהודית גלותית המבוססת על צדק חברתי, סולידריות ואהבה.

בנוסף לכל זה, ואני לא ממציא, המאמר נסגר במשפט הבא: "זוהי תקוותינו היחידה".

דבר זה מזכיר לי ציטוט של טרי איגלטון, כותב מרקסיסט: "דטרמיניזם היסטורי הוא מתכון בטוח לשקט פוליטי". העתיד כבר נכתב, ועכשיו עלינו רק לתת לו להתרחש: ארה"ב תתעורר מהסיוט של טראמפ, וישראל תחליק מהמפה ותיעלם. עד כדי כך פשוט.

למזלי, ספקולציה יהירה ובלתי מבוססת שכזו לא הורסת לי את מצב הרוח. למעשה, היא גרמה לי לכתוב את המאמר הזה ולהציע ניתוח המבוסס על הבנה שונה של המציאות הנוכחית.

נתחיל בחצי הראשון של התיאוריה של לורבר: בזמן האחרון חלה עלייה אדירה במקרים אנטישמיים, הכוללים איומים לפגיעה במרכזים קהילתיים יהודיים (78 איומים כאלו ב-27 מדינות בארה"ב), הרס מצבות בבתי קברות ותקיפות ברשת. בנקודה זו ברור שתקיפות פיזיות נמצאות ממש מעבר לפינה.

על אף התגייסותם המרשימה של יהודים ליברליים – טראמפ נבחר לנשיאות, כנס ועידת הנשיאים של ארגוני היהודים התקיים במלון בבעלות טראמפ, סטיב בנון מונה ליועץ האסטרטגי של טראמפ, ולצערי אני מאמין שדיויד פרידמן ימונה לשגריר ארה"ב בישראל. לאן כל זה הולך? אנחנו נמצאים רק כחודש לתוך כהונה של ארבע שנים – ויהיה נחמד לראות מידה כלשהי של הצלחה בניסיון ההכרחי להחזיר מלחמה שערה.

יש אמירה ששכחתי מי טבע: "באמריקה היהודים הם מיעוט, אבל הם מתנהגים כאילו היו הרוב. בישראל היהודים הם הרוב, אבל מתנהגים כאילו היו מיעוט".

ארה"ב היא ביתם של 319 מיליון אנשים, מתוכם 2% הם יהודים. עם כל כמה שהיו רוצים לדמיין אחרת, יהודי ארה"ב אינם מחוסנים מהכוחות שעיצבו את ההיסטוריה היהודית במשך דורות, בכל רחבי העולם. מיעוט נרדף, נתון למרותו של שלטון פוליטי שיכול בכל רגע להחליט שליהודים לא מגיעה תמיכה, וחיסרון מספרי בולט.

אני תומך לחלוטין בבחירה של בני אדם לדרוש שינוי, להתנגד ולדרוש אחריות ממנהיגיהם, בכל מקום. יתר על כן, אני מאמין כי זוהי חובתם של יהודים בעלי תודעה חברתית, לקחת את 2000 שנות הניסיון של העם שלנו בנישול ורדיפה, ולהפוך אותו לכוח המייצר חברה המבוססת על ערכים יהודיים: צדק חברתי, סולידריות ואהבה!

עכשיו נבחן את החצי השני של המשוואה: מדינת ישראל.

אני משוכנע כי לחלק מקוראי האתר '+972', התמונה הראשונה שקופצת לראשם כשהם רק שומעים את המילה 'ישראל', היא של חייל משפיל פלסטינים חפים מפשע (או אף גרוע מזה). אבל הרצון וההכרח של העם היהודי להיות ריבון בארצו קיים לפני הכיבוש, וימשיך להתקיים גם אחריו. בנוסף, זכותם של היהודים להגדרה עצמית תלויה באותה מידה בהולנדים, לדוגמא, כפי שהיא תלויה בפלסטינים. כלומר, היא עומדת בפני עצמה ואינה תלויה בזכויותיהם של עמים אחרים.

אין זאת לומר כי הפשעים שהכיבוש בהכרח מביא איתו אינם האסון הגדול ביותר של זמננו, וכיהודים אנחנו נדרשים להאבק למען סיומו בכל כוחותינו. עם זאת, הציונות היא בעלת תוכן רב יותר מזה, העומד בפני עצמו.

מדינת ישראל היא מדינה צעירה, עם אוכלוסיה של כ-8.5 מיליון. אם יש מקום בעולם שצריך את מאמציהם של היהודים הליברלים כדי לקחת אחריות, זוהי מדינת ישראל – מרכזה הפיזי והרוחני של העם היהודי.

בשנת 1986, יצחק בן אהרון, ממנהיגי תנועת הפועלים, דיבר ללא שמץ של ציניות על תוכנית להביא מינימום של מיליון יהודים ליברלים מאמריקה לישראל. הוא חשב אז שמדינת ישראל נמצאת במצב של חוסר וודאות וכי המשך קיומה בעתיד ידרוש את תמיכתה של ארה"ב. הוא לא דיבר על הלוואות, תיווך שיחות שלום בקמפ דייויד או אפילו תמיכה בהתנגדות למינוי מועמד בלתי מתקבל על הדעת לתפקיד שגריר. הוא דיבר יהודים אמריקאיים, בשר ודם, שיעלו ארצה עם ערכיהם היהודים-ליברליים כמו: התנגדות יהודית, תרבות יהודית עשירה המכוונת ליצירת צורות חיים אלטרנטיביות שיקראו תיגר על הממסד האורתודוקסי ועשויה לכלול בימינו גם מאבק לסיום הכיבוש, מאבק נגד שינוי אקלים, מאבק בגזענות, ארגונים כמו J-street ו'אם לא עכשיו' ועוד. בקצרה, עליה זו עשויה להביא בכנפיה את הקשר הבלתי ניתן לניתוק בין היות אדם יהודי, לבין מאבק לצדק חברתי.

במקום התפיסה לפיה עליית טראמפ מסמלת את סוף הציונות, אני מציע תפיסה לפיה זה עשוי להיות עידן חדש לציונות. ניכוס מחדש של הציונות מהימין, מתומכי הכיבוש, ומהיעדרותם של ערכים יהודיים כמצפן לאופן בו מדינת ישראל צריכה להתייחס לאזרחיה ושכנותיה.

לא קשה לדמיין את ההצלחה של יהודים ליברליים נחושים, אידאולוגיים, ובעלי מודעות חברתית בשדה הפוליטי-חברתי בישראל. המאבק הנוכחי נגד טראמפ באמריקה יספק, כך אני מקווה, קרקע טובה לרכישת ניסיון כזה.

המאמר פורסם במקור ב-Times of Israel