יצירותיה של לאה נאור הן קלאסיקות ישראליות: מ"קרנבל בנח"ל", דרך מחזמר הילדים המצליח "זרעים של מסטיק", עבור בתוכניות הטלוויזיה "חג לי" ו"קרוסלה" ובשירי הפתיחה לסדרות הילדים המפורסמות ועד התרגומים הנהדרים לספרי ד"ר סוס. "אני כתבתי תמיד", מספרת נאור בראיון חגיגי ל'דבר' לרגל יום הולדתה ה-90. "כשהייתי ילדה קטנה, אחת הנקודות החשובות בחיים שלי שאני זוכרת זה היה בגיל 3 אולי פחות. אימא שלי חולבת פרה. היה לנו בית, צריף סחוף רוחות כזה. עם חצר גדולה. עם לול, רפת, כל מיני דברים. ואימא שלי הייתה עובדת כל הזמן. אני הייתי הבת השלישית במשפחה. ולאימא לא היה זמן. היו שני ילדים גדולים, רפת, לול, היא עבדה כל הזמן.

"אחד הדברים שאני זוכרת, שהיא הלכה לרפת לחלוב את הפרה, ואני רצתי אחריה עם ספר ילדים מרובב שעבר מאחי לאחותי אליי, ואני הייתי הופכת את הדפים, והיא הייתה מספרת לי בעל פה את הסיפורים. זו נקודה שאני זוכרת. ומאז היא תמיד הייתה מספרת. היא הייתה קוראת ברוסית. כשהייתה כבר זקנה מאוד, היא התלוננה: 'אני כבר כל כך זקנה, אני לא זוכרת את יבגני אונייגין בעל פה'. וגם אני יודעת המון יצירות בעל פה. אני הבת של אימא שלי.

"תמיד קראתי המון ספרים. היו לנו בבית המון ספרים. אני זוכרת מריבה בין הוריי. תמיד אימא הייתה הולכת וקונה ספר, ואבא היה הולך וקונה סדרה של ספרים. והבית היה מלא ספרים. והילדים מהשכונה היו באים אלינו לקרוא. אני זוכרת שהיינו היחידים שחתומים על 'דבר לילדים', למשל. ותמיד כל יום שישי המורה שרה הייתה מעמידה אותי לפני הכיתה, ושואלת אותי איזה שיר כתבה לאה גולדברג היום ב'דבר לילדים', ואני הייתי זוכרת אותו בעל פה".

דמיינת אז את עצמך ככותבת מצליחה?
"אף פעם לא. לא דמיינתי את עצמי שום דבר. פשוט זה המשיך ככה. כשהגענו לתנועה אני הייתי זאת שכותבת את הדברים, את השירים המצחיקים". היא מספרת על האדם הראשון שזיהה את הכישרון שלה לכתיבה, מורה בבית הספר היסודי בשם יוסף. "אני חושבת שכל אחד בעולם צריך מורה כמו יוסף. הוא נתן לנו לכתוב חיבורים, הוא חשב שנורא חשוב שנכתוב משפטים שלמים, סיפורים שלמים עם התחלה, אמצע וסוף, וכל פעם שהיינו כותבים חיבור הוא היה אומר לי: 'את, בואי ותקראי את החיבור לפני הכיתה'.

"ומה שיותר גרוע, ממש היה אסון טבע, היינו בבית הספר המחזור הראשון עם שתי כיתות מקבילות, הוא היה שולח אותי לקרוא גם בכיתה המקבילה, ואני הייתי ביישנית נורא ולא אהבתי את זה. אבל כל כך אהבתי את המורה יוסף. הוא היה מבקש ממני את החיבורים והייתי נותנת לו, ואחרי הרבה הרבה שנים הבן שלו אלקנה, שהיה גם חבר שלי בכיתה, היה גם בלהקת פיקוד מרכז, אלקנה יעקובסון. באיזה כנס מחזור הוא הביא לי את כל השירים שהוא מצא בבית אחרי שאביו נפטר".

היא נזכרת שהמורה יוסף היה מאפשר לה לדלג על שיעורים אם העדיפה לכתוב. "הוא גם נורא קלקל אותי. הוא אמר לי 'תראי לאה, כשבא לך לכתוב משהו אני מרשה לך לצאת מהכיתה, ואני בדיוק בא לי לכתוב כשהקריאו את שיעורי הבית. הפסקתי לעשות שיעורים יצאתי מהכיתה".

השיר הראשון

השיר הראשון שלה מתקשר גם למי שאחר כך הפך לבעלה, ד"ר מרדכי (מוטק'ה) נאור. הסיפור מראה עד כמה ידע שהיא מוכשרת והאמין בה. "הייתי בעיינות בבית ספר חקלאי, והיינו גרעין, רצינו לצאת להגשמה. חשבנו שזה חשוב מאוד. באיזה טיול לאילת היו לנו מלווים חיילים צעירים שרק עכשיו גמרו טירונות. והבחור הזה", היא מצביעה על מוטק'ה, "היה בכיתת האבטחה הזאת. הם היו בהכשרת מעיין ברוך ועשינו טיול קשה מאוד לאילת, הלכנו ברגל חמישה ימים וכיתת האבטחה הצטרפה לקבוצה הקטנה שלנו בעיינות. הם הצטרפו גם לארוחות כי לא הביאו אוכל ונוצר קשר איתם. ואז אמרו לנו הבחורים הנחמדים: 'אתם רוצים ללכת להגשמה, אנחנו רוצים ללכת, תצטרפו אלינו, נהיה גרעין אחד'. תכף הסכמנו, ואחרי שנפרדנו לשלום – הם נסעו למעיין ברוך ואנחנו חזרנו לעיינות – כתבתי שיר.

"עד אז לא פרסמתי שירים, כתבתי הכול למגירה, הייתי ביישנית, אבל האיחוד הזה נתן לי אומץ. שלחתי את השיר לעלון של הכשרת מעיין ברוך. לשיר קראו 'ברכה קטנה': 'אמרתי נברך ברכה קטנטונת את שיוצאים איתי לדרך ארוכה', שיר כזה נחמד על כל הצרות שיהיו לנו ועל כל הברכות שיהיו לנו. בכל אופן השיר הזה פורסם בעלון, שכחתי ממנו, ואחרי המון המון שנים, 60 שנה, כשהתחלתי לעשות את האתר שלי, מוטק'ה אמר: 'תראי, יש לך שיר אחד בעלון מעיין ברוך', ושמרתי את העלון, ופרסמתי את זה, ורק אז גיליתי שמוטק'ה היה עורך העלון והוא קיבל את השיר שלי והדפיס אותו. לשיר הזה יש מנגינה. אני לא מכירה אותה, כי שרו אותה רק בנחל עוז. היינו שנינו ממקימי נחל עוז, והדפיסו אותו יפה ושמו זכוכית, והוא תלוי בחדר הזיכרון בנחל עוז. אני לא יודעת אם חדר הזיכרון עדיין קיים, אני לא יודעת מה מנחל עוז נהרס".

השמירות המשותפות על נחל עוז

אחרי הטיול לאילת הגיעו לאה ומוטק'ה עם הגרעינים שלהם לנגב, והקימו את קיבוץ נחל עוז. אז כבר ידעו על היכולות שלה בתחום השירה והחריזה, והיא הייתה בועדת תרבות. את זה מוטק'ה הזכיר בשיחה, ולאה מספרת: "עם מי שמו אותי בוועדת התרבות? עם הבחור הזה!", ושוב מצביעה על מוט'קה, "והיינו עושים את כל החגיגות במשק". לאה ומוט'קה מציינים השנה 70 שנות נישואים. "גם אז בנחל עוז היה מתח נוראי. היו יריות, נהרגו לנו בחורים. הבחור הראשון שנהרג היה חבר טוב של מוטק'ה. קראו לו טומי, הוא גר איתי בחדר. הדבר הראשון שעשינו שנינו ביחד הוא לכתוב את חוברת הזיכרון לטומי.

"בנחל עוז היינו שומרים. סידרו אותנו לשמירה, היו מגדלי שמירה מסביב למשק, הבנים שמרו לבד והבנות בזוגות. אחראי השמירה היה הבחור הנחמד הזה (מוטק'ה), ובכל פעם שהייתי שומרת עם חברה הוא היה בא ואומר לה, 'טוב, את יכולה ללכת, אני אחליף אותך, כי אנחנו צריכים לעשות איזה טקס'. לקח לי הרבה זמן להבין למה הוא בא כל הזמן, וככה בעצם התחילה החברות שלנו".

מוט'קה: "בוועדת התרבות חיברנו כל הזמן שירים לחתונות, אבל אחרי בערך שנתיים הבנתי שאני בעניין הזה הרבה יותר חלש בשירים, והשארתי לה את התחום. אני עסקתי בדברים אחרים".

הילד מהשיר "בואי אימא"

"אחרי מבצע סיני היה מתח נוראי במשק", היא מספרת. "הפגיזו אותנו, נהרגו לנו חברים אחרי מבצע סיני. אחר כך חשבנו שהעולם נפתח ועכשיו יהיה שלום כי היינו יורדים לעזה, היינו מטיילים, היה קשר בין האנשים, אפילו היו לנו חברים מעזה. הגבול היה כמעט פתוח וחשבנו שהמתח נגמר, ואולי כדאי לחשוב קצת על עצמנו. מוטק'ה רצה ללמוד, גם אני רציתי ללמוד, אבל לא הייתה לי תעודת בגרות.

"גרנו בדירה בקומה הרביעית בלי מעלית עם שירותים משותפים בתל אביב מעל בית הקברות ברחוב טרומפלדור. הייתי מיודדת שם עם כל הילדים שהיו בבית. אהבתי מאוד ילדים והייתי מספרת להם סיפורים ומדקלמת שירים בכל מיני חרוזים שכבר אבדו לי. הם אהבו לבוא אליי. לפני שעברנו דירה לצפון תל אביב אמרנו להם שעוזבים, וילד אחד אמר לי 'אבל לאה, את לא יכולה לעבור מחר, את צריכה לחכות שאגדל'. אני כבר לא זוכרת את הילדים האלה, אבל מה שהוא אמר לי זכרתי, ואחרי הרבה הרבה שנים זה נכנס לשיר 'בואי אימא'".

"נעמי פולני אמרה: 'זה טוב, תכתבי לי'"

"הייתי בלהקת הנח"ל, אבל כשהתחלתי לכתוב הלכתי קודם כול לנעמי פולני, שהייתה הכוהנת הגדולה של הזמר", היא נזכרת. "הבאתי לה כמה שירי בוסר והיא אמרה 'זה טוב, תכתבי לי', וכל שיר שכתבתי – הבאתי קודם כול לה. אני זוכרת את הבית שלה בשדרות רוטשילד. היא המליצה עליי לכל מיני זמרים וללהקות הצבאיות, ודרכה הגעתי אליהן. כתבתי לאריק ושושיק שני, הם שרו כמה שירים שלי והייתי מאוד מאושרת, אבל הם לא כל כך התפרסמו. השירים הראשונים שלי שהתפרסמו היו השירים של להקת הנח"ל 'סרנדה לעדה' ו'קרנבל בנח"ל'".

הצגת הילדים שנולדה במקרה והפכה לנכס צאן ברזל

הפריצה הגדולה שלה הגיעה עם "זרעים של מסטיק". ב-1965 המלחין נחום (נח'צה) היימן, חבר קיבוץ בית אלפא, שהיה חבר של לאה ומוטק'ה, פנה ללאה שתכתוב לו שיר למסיבת סיום כיתה ו' של הקיבוץ. "נחצ'ה ומוטק'ה למדו יחד בכיתה ברחובות, זאת אומרת מוטק'ה למד, ונחצ'ה היה בורח מהלימודים. הוא ניגן באקורדיון, והוא בא לבקר אותנו הרבה מבית אלפא. יום אחד הוא אמר לי, 'את יודעת מה, אולי תעזרי לי. אני בבית אלפא אני עובד, כבר כתבתי כמה שירים לגבעטרון, ואני צריך זמן לכתיבה. אולי תכתבי לי איזה שיר ואני אלחין אותו, ואולי הוא יתפרסם והם ייתנו לי יותר זמן לכתיבה'. אז בעצם נחצ'ה היה זה שגרם לי לכתוב שירי ילדים. הראשון שהצעתי לו היה 'מי אכל את הירח'. הוא אמר שהשיר לא כל כך מתאים למסיבה הזאת, וביקש שאשלח עוד שיר, ולא היה לי עוד שירי ילדים, כי כתבתי ללהקות, לזמרים.

"אבל הייתה לי ילדה כבר. הייתה לי נטע, אז כתבתי לנטע", וכך נולד השיר 'לנטע ולי יש סוד נחמד שעוד לא גילינו לאף אחד' – השיר 'זרעים של מסטיק'. "שלחתי לו מכתב, וזה לקח שבוע-שבועיים עד שהגיע עוד מכתב, כי לא היה טלפונים אז. והוא כתב 'יצא יופי, יש לנו שני שירים. אולי תכתבי עוד עשרה שירים, 12 שירים, והכיתה תעלה הצגה עם שירים. ותכתבי סיפור'. צחקתי, כי אז חשבתי שאני לא יכולה לכתוב שום דבר בלי חרוזים. אבל כתבתי עוד שירים. 'אדון חרדון' ו'יום הולדת מפלסטלינה'. בסוף הצלחתי לחבר אותם איכשהו בסיפור מסגרת כזה. ונחצ'ה כתב 'יופי', וההצגה 'זרעים של מסטיק' עלתה בסוף השנה. זה הצליח מאוד, היינו שם. אחר כך הציגו את זה גם בקיבוצי הסביבה. זה הצליח בזכות נחצ'ה, שהיה בחור כל כך נמרץ, הוא לקח את השירים והביא אותם לכל ישראל. היו ילדים שקצת גדלו והתחלף להם הקול, אז הביאו ילדים אחרים מבית אלפא. הם שרו והקליטו את השירים. פתאום התחלתי לשמוע אותם בשבתות בתוכניות כבקשתך. הרי רק את זה שמעו אז.

"אז פנו אליי מהרדיו ומהטלוויזיה לכתוב שירי פתיחה. פתאום הייתי כותבת שירי ילדים. ההצלחה הייתה כל כך גדולה שנחצ'ה ארגן חברת תקליטים של CBS. הביאו את כוכבת הענק של הימים ההם, חביבתי וידידתי הטובה דליה פרידלנד, יחד עם ילדי בית אלפא, והביאו את המעבד הכי טוב שהיה בימים ההם מל קלר, ועשו תקליט שהיה להיט לא נורמלי. מי שגילם את הכלב בחזרות היה מוטק'ה שנבח מאחורי הקלעים. תראי איזה שיתוף פעולה".

מוטק'ה: "נחצ'ה גם דאג לספר. הספר הזה בספריית פועלים זה רק בזכות נחצ'ה. נחצ'ה באמת היה בולדוזר. שום דבר לא עמד בפניו. כמו דחפור הוא עבר בכל מקום. ספר, תקליט, רדיו. טלוויזיה עוד לא הייתה. אחרי 'זרעים של מסטיק' כבר פנו ללאה".

"נורית, השיר הזה יותר מדי יפה"

תנופת היצירה של נאור בעולם הילדים נמשכה. "יום אחד פנתה אליי גברת צעירה וביישנית בשם נורית הירש. קיבלתי ממנה מכתב, אחרי שכבר היה לה שיר אחד מפורסם, 'פרח הלילך', והיא שאלה אותי אם אולי יש לי שיר בשבילה. אתה יודע שהשיר הזה היה קודם אצל נחצ'ה, ונחצ'ה לא כתב?", לאה אומרת למוטק'ה, "אז הבאתי לה את זה, איך נחצ'ה אמר? שהצעירים יכתבו, משהו כזה. אז הבאתי לה את השיר 'מקהלה עליזה'.

"הסיפור התחיל בכלל מזה שהתחלתי להיות צפרית. בדירה מכאן אי אפשר לראות, אבל כשגרנו בבית, הצריף שנהפך לבית, בהרצליה, אז הייתה לנו חצר גדולה, עם רפת ולול שלא הייתה רפת ולא היה לול.  באנו לגור שם, עדיין היו שם עצים, המון עצים, פרחים, זו הייתה חצר ענקית מגוננת. מסביב התחילו לבנות בתים, בניינים גבוהים. ועל כל עץ שלנו היה קינון, המון ציפורים התאספו, אני חושבת מהחצרות האחרות שנהרסו. הייתי יוצאת לדשא כשהילדים הלכו לבית ספר, וראיתי המון ציפורים, ולאט לאט הבאתי מגדיר ציפורים ומשקפת, והתחלתי להכיר את הציפורים, וכתבתי המון שירים על ציפורים.

"אז הבאתי את השיר הזה לנורית, שהייתה יפה ונחמדה כל כך והלחינה אותו. היא הזמינה אותנו לשמוע, ואמרתי לה: 'נורית, תראי, השיר הזה יותר מדי יפה, אני לא יודעת, המנגינה מורכבת לילדים, זה לא יתאים לילדים', ממש אמרתי לה ככה, והיא אמרה לי דבר שאני זוכרת אותו עד היום: 'לאה, את לא נותנת לילדים מספיק קרדיט'.

"אני זוכרת את זה טוב מאוד. ואז גם התחילה חוה אלברשטיין. הכרתי את חוה דרך נחצ'ה שהכיר וטיפח אותה, נתן לה כל מיני שירים, הוא אמר לי 'את רואה את הבחורה הזאת עם המשקפיים? פעם היא תהיה הזמרת הכי טובה בארץ'. והבאנו את חוה לשיר את השיר הזה, וזה היה השיר הראשון שכתבתי עם נורית ושחוה שרה לי". לשיר כיום יש יותר מ-100 ביצועים, והוא השיר המושמע ביותר של נאור לפי נתוני אקו"ם. "את 'מקהלה עליזה' ו'בואי אימא' כתבתי באותו שבוע".

וואו, מה קרה בשבוע הזה?
"לא יודעת, זה יצא לי".

איפה היית כותבת? בבית?
"בהתחלה הייתי כותבת בבית, כשגרנו בתל אביב. בהרצליה אחר כך, הייתי כותבת בחצר. הייתי שמה כיסא על ידי, והייתי קצת מנכשת, קצת רואה ציפורים, וכותבת. זו הייתה תקופה נהדרת. הדברים התחילו להביא אחד את השני. ברגע שהייתה חוה אלברשטיין, באו אליי.

"היה עוד מחזמר, אבל הוא לא כל כך מוכר, 'אנדנדינו'. חוה אלברשטיין עם שחקן תיאטרון בשם אמנון מסקין, שהיה גם זמר. הוא היה איתנו בנחל עוז. הוא היה יושב על הסוס או על הטרקטור ושר, והיה לו קול נהדר. חבל שהוא לא נעשה זמר".

מלא הפתעות

כשהוקמו תחנות הרדיו הישראליות, נאור הוזמנה לכתוב את שירי הפתיחה לתוכניות הילדים בהן. "אריק אינשטיין שר אחד מהם. אחר כך ביקשו שירי פתיחה לתוכניות בטלוויזיה. פנתה אליי שרה גנור, מפיקה בטלוויזיה הכללית, לכתוב שירי פתיחה לתוכניות. מאוד אהבתי לכתוב את זה, כי זה הוציא אותי קצת מהשגרה. הייתי צריכה להתאים את המילים גם למנגינה וגם לסיפור שסיפרו לי, וגם לתמונות, וזה נורא אתגר אותי. זה לא קצב רגיל, אלא קצב מוכתב. זה היה נורא קשה. הכי קשה היה 'הלב', מרקו. כמה שזה היה קשה. לכתוב לפי מנגינה. ולפי המילים יפניות". היא כתבה שירי פתיחה לסדרות "הבית של פיסטוק", "נילס ואווזי הבר", "גברת פלפלת", "רכבת ההפתעות", "המומינים" ועוד.

מוטק'ה: "בסביבות שנת 1972, דן אלמגור התבקש לכתוב תוכנית לחגים לטלוויזיה. לא היה לו זמן, אז הוא החליט להמליץ על גברת אחת".

לאה: "זה נכון, זו הייתה התוכנית 'חג לי' – תוכנית לשירי חגים. כתבתי לראש השנה, לסוכות, ואחר כך פתאום פרצה מלחמת יום הכיפורים, וכמה חגים לא כתבתי, אבל היו אז תוכניות אחרות, וכל חג כתבתי איזו תוכנית אחרת. כל החגים היו לי. אחר כך עוד פעם בסוף השנה, פסח, שבועות.

"'חג לי' מאוד מאוד הצליח, אז החליטו לעשות עוד תוכנית לחגים, ולעונות השנה, ואז ביקשתי מחוה שתבוא לעשות את זה. היא באה, וזה היה צוות נהדר, סדרה נהדרת. העניין הוא שהיו שם יותר מדי כוכבים. כל תוכנית כתבתי סולו לכל אחד ולחוה שניים, כי היא זמרת אמיתית. הייתי צריכה לכתוב שמונה שירים לכל תוכנית כל חודש, וזה הצליח יופי.

"אחר כך עשינו הצגה נהדרת, 'מה קרה בארץ מי?' עם חוה ואברהם מור, וכתבנו לזה שירים חדשים שקובי אושרת הלחין. עכשיו מעלים אותה מחדש בתיאטרון אורנה פורת. ביים עידן עמית שביים כמה פעמים את 'זרעים של מסטיק', וכמה זה יפה".

סוס מנצח

היא תרגמה עשרות ספרים, ועל תרגום ספרי ד"ר סוס זכתה בעיטור אנדרסן לתרגום ספרי ילדים.

מתי התחלת לתרגם?
"אוי, זה סיפור. כאמור לא עשיתי תעודת בגרות והאנגלית שלי הייתה על הפנים. רציתי ללמוד באוניברסיטה ספרות. חשבתי איך אני אלמד אנגלית? אין לי כסף למורים פרטיים. אז פשוט לקחתי ספרים, מה שאני אוהבת לקרוא בעברית קראתי באנגלית. את אגתה כריסטי, וספרים עם הסברים על כל מילה. ומה שעוד אהבתי זה שירים, אנתולוגיות של שירים קראתי, ואת מה שמאוד אהבתי תרגמתי. למשל את 'תני לו פרח' תרגמתי מייד אחרי שעזבנו את נחל עוז, אבל אחרי 60 שנה בערך, אחרי שהלהקות הצבאיות כבר נגמרו, פגשתי יום אחד את וילנסקי. שמחתי לפגוש אותו, כי כתבנו ביחד הרבה שירים, והוא אמר לי 'מה את אומרת? אין לנו כבר להקות צבאיות, אין לי מה לעשות, יש לך איזה שיר בשבילי?' ושלפתי את השיר שתרגמתי לפני מיליון שנים". השיר בביצועה של גלי עטרי הפך ללהיט רדיו והופיע באלבומה הרביעי "אמצע ספטמבר".

"אבל מה שעוד קרה, הייתה לי שכנה ששכרה דירה מעליי, הייתה עולה מאמריקה, התחתנה עם בחור, היינו חברים טובים והיא ראתה שאני מתקוטטת נורא עם האנגלית ואמרה, 'למה שלא תקראי ספרי ילדים?'. היו לה המון ספרי ילדים, והיא הביאה לי את The Cat in the Hat של ד"ר סוס. קראתי את זה והתאהבתי עד מעל הראש, ותרגמתי את זה לעצמי, וקראתי לו 'חתול תעלול'. יום אחד בא לבקר אותנו חבר של מוטק'ה מהרצליה, נחמן אוריאלי. הוא היה מו"ל, עבד בהוצאות ספרים, והוא אמר 'למה לא מתרגמים ד"ר סוס?' אמרתי לו 'לאה גולדברג תרגמה ספר אחד, ונורא קשה לתרגם אותו, אבל תרגמתי אחד מהם. אני יכולה להראות לך', והבאתי לו את כתב היד והוא הסתכל.

"אז הוא אמר קודם כול 'איפה הכובע? תרגמת את זה 'חתול תעלול'!' אמרתי לו שלדעתי לד"ר סוס היה חשוב הצליל וההומור יותר ממה יש בציור. הוא אמר לי 'אבל מה עם השם שלו?' לאה גולדברג תרגמה את 'המלך צב צב' והיא כתבה 'דוקטור זוס', כמו אבי האלים זאוס, מה את מורידה אותו לדרגת סוס?' ואני אמרתי לו 'יש לי שכנה אמריקאית, שאלתי אותה איך מבטאים הילדים באמריקה, והיא אמרה ד"ר סוס'.

"הוא לקח את זה ונעלם לכמה שנים, ואני בינתיים למדתי אנגלית והלכתי לאוניברסיטת תל אביב במגמת ספרות אנגלית. פתאום ביום בהיר אחד אחרי כמה שנים אני מקבלת טלפון, אני זוכרת שזה העיר אותי ממנוחת צוהריים. אסתר סופר, שהייתה חוץ ממפיקה גדולה בטלוויזיה גם אחראית על ספרי הילדים בהוצאת כתר, אמרה 'יש לי בשורה בשבילך, את זכית בתחרות לתרגום ספרי ד"ר סוס'. 'לא הגשתי', עניתי לה, 'לא ידעתי שהייתה תחרות כזאת'. אז היא אמרה 'כן, אוריאלי עבד פה תקופה מסוימת, הוא כבר לא עובד פה, אבל הוא הכניס את כתב היד שלך'. נורא נבהלתי, אמרתי לה 'כשתרגמתי את זה לא ידעתי כל כך טוב אנגלית, אין לי עותק, תעבירי את זה ואתקן,  כבר למדתי אנגלית'. היא העבירה את זה ולא תיקנתי אף מילה – זה נשאר כמו שזה. ככה התחלתי לתרגם את ספרי ד"ר סוס".

כשהייתה צריכה לנוח מפרויקטים קשים של כתיבה הייתה מתרגמת. "תרגום די דומה לתשבצי היגיון. צריך למצוא את ההברקה, את הדבר הנכון. עבדתי על התרגומים נורא קשה. יש לי נוסחאות על נוסחאות, היה קשה לבחור מה אני עושה עם השמות של הספרים, למשל לדוקטור סוס יש ספר oh the places you'll go, ואני תרגמתי אותו 'אם יוצאים מגיעים למקומות נפלאים'. השתדלתי שהרעיון יישאר. הסרנדיפיתים אימצו את זה כסיסמה".

"זה בגלל שהיית גננית בנחל עוז?"

השיר 'בואי אימא' שבחודשים האחרונים נשמע הרבה סביב החזרת החטופים קיבל משמעות אחרת ממה שהתכוונה. "כל כך השתדלתי להגיד לילדים שלי שזה שיר שובב. באמת כתבתי את זה כשיר שובב, ורק אחרי שראיתי מה יצא לי, הבנתי שיש איזה עצב שלא התכוונתי – אבל זה נכנס מפני שזה קיים בי. אני יודעת שבזמנו באמת חשבתי שאני לא יכולה לכתוב שירים עצובים. דיברתי עם רחל שפירא. היא אמרה שהיא לא יכולה לכתוב שירים שמחים. אבל פתאום אני רואה שיש עצב גם ב'זרעים של מסטיק'. הרי הם לא יצמחו.

"יום אחד ילדה אחת כתבה לי על השיר 'בואי אימא' שהוא יותר מדי עצוב, אז אמרתי, 'אח, תפסו אותי. זה כבר לא יהיה שיר נחמד'. לפני זה רצה אחריי ילדה אחרת ואמרה לי 'לאה, לאה, בגלל שהיית גננית בגינת פרחים בנחל עוז הדבר הראשון שכתבת זה 'זרעים של מסטיק'?' זה לא עלה בדעתי אפילו. לפעמים כשאת כותבת את לא מבינה מאיפה זה בא לך, ואז ראיתי שגם ב'קרוסלה' הייתי בגינה. זו הפתעת חיי, שירים הם כמו ילדים, הם יוצאים מהבית ולא שומעים בקול אימא".